צו מניעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צו מניעה הוא צו הניתן על ידי בית משפט או בית דין לפיו יהיה אדם מנוע מלעשות פעולה המנוגדת לצו. צו המניעה נמנה עם שורה של סעדים שיכול בית המשפט להעניק לתובע, המנויים בפרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סע' 1 לתקנות מגדיר סעד זמני כ"סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין".

צו המניעה יכול להינתן כסעד זמני, ומטרתו לשמור על המצב הקיים כל עוד ההליך המשפטי בין הצדדים תלוי ועומד, או כסעד סופי וקבוע.

השיקולים שישקול בית המשפט בבואו ליתן החלטה בבקשה לצו מניעה זהים לשיקולים שנשקלים בכל בקשה לסעד זמני: ראיות מהימנות לכאורה, מאזן הנוחות (הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר), תום ליבו של המבקש, מידתיות הסעד והיותו צודק וראוי בנסיבות העניין.

בתחום המשפט העסקי, נודעת לצווי המניעה הזמניים חשיבות מכרעת, לאור הזמינות והמיידיות של צוו המניעה הזמניים ולאור אופיים הייחודי של חלק מהסכסוכים המסחריים.

US Department of Justice Scales Of Justice.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.