קבוצת זנב חמור
קבוצת זנב חמור (ברוסית: Ослиный хвост) הייתה קבוצת אמני אוונגרד רוסים שהוקמה בשנים 1911–1912.
הקבוצה ארגנה תערוכה ראשונה ב-11 במרץ 1912 במוסקבה. הפרישה של מיכאיל לריונוב ונטליה גונצ'רובה מקבוצת נסיך יהלום, שנחשבה בעיניהם "סזניסטית" מדי, אירופאית מדי, היא שקירבה את אמני הקבוצה החדשה. אמנים אלה חיפשו את השראתם ברוסיה, באוקראינה והציבו בחזית אייקונים, סימנים של דימויים פופולריים, בפרט רוסיים (לובוק). ומהווים נטייה חדשה הנקראת "ניאופרמיטיביזם .[1]
את שם הקבוצה הציעו מיכאיל לריונוב ונטליה גונצ'רובה. הם קראו לתערוכה הראשונה שלהם במוסקבה La queue de l'âne - זנב חמור. כי רצו ללעוג לאוונגרד הצרפתי שלדעתם - בפריז לא ניתן עוד להבחין בין ציור לבין יצירות שאפילו חמור יכול לעשות, תוך שהם מתייחסים לתערוכה משנת 1910, שאחד הציורים שנתלו שם "שקיעה בים האדריאטי", על ידי צייר איטלקי לא מוכר, שטען שהוא צויר בעזרת זנב של חמור. [2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרישה של שני יוצרי הקבוצה החדשה הוכרזה במהלך הכנס הציבורי שהוקדש לאמנות מודרנית, שאורגן על ידי דייוויד בורליוק במוסקבה, בפברואר 1912. במהלך הוויכוח האשים מיכאיל לריונוב את דייוויד בורליוק שהוא "תלמיד דקדנטי של מינכן" ושל אנשי סזאן - "המלכים של פריז". הם שמרנים ואקלקטיים מדי. האשמה זו הייתה קשורה כנראה לשיתוף הפעולה ההדוק של בורליוק עם וסילי קנדינסקי ולתפקידו כמקשר בין מוסקבה למינכן, שם התפתחה הקבוצה האקספרסיוניסטית הגרמנית, "הפרש הכחול" (דר בלו רייטר) [3] עם זאת היה זה דייוויד בורליוק שאיפשר לקבוצת "הפרש הכחול" להציג את יצירותיה בתערוכות קבוצת נסיך יהלום בשנת 1911. באשר לקנדינסקי, הוא התעניין בעבודותיהם של לריונוב וגונצ'רובה והזמין אותם להציג בתערוכת הבלו רייטר .[4]
באותה תקופה התקיימה גם תערוכה של "הפרש הכחול" במינכן. לא רק שחלק מהמשתתפים נכחו בשתי התערוכות, אלא שרבים מהם גילו עניין זהה באמנות פופולרית ובאמנות נאיבית. חיתוכי עץ רוסיים מהמאה ה-19 אף הם הוצגו במינכן.
מעבר לחילוקי דעות אישיים אלו, קבוצת נסיך יהלום רצתה לאשר את קיומו של בית ספר רוסי עצמאי ולממש הנתקות מרצון מאירופה. התערוכה הראשונה נפתחה במוסקבה ב-11 במרץ 1912. זו הייתה הפעם הראשונה ש"ארבעת הגדולים" התאחדו: מיכאיל לריונוב, נטליה גונצ'רובה, ולדימיר טאטלין וקזימיר מלביץ'. אבל היו גם אמנים אחרים כמו אלכסנדר צ'בטצ'נקו, מיכאיל לה-דנטו, היסטוריון אמנות: איליה זדנביץ' ואחרים.
קזימיר מלביץ' הציג 23 עבודות ושלושת הציירים האחרים הציגו 50 כל אחד.[5]
מארק שאגאל הציג רק ציור אחד בתערוכה זו משנת 1912: "מוות" (1908), שם רואים נפטר שוכב באמצע רחוב קטן, סביבו דולקים נרות, סמלי נשמתו. עובדת נוכחותו של שאגאל משמעותית מאוד. אוהדי לריונוב אהבו את הנאו-פרימיטיביות של הבדים שצייר שאגאל המתארים בעלי מלאכה יהודים ושלטיהם. אפשר להשוות את נושא יצירותיו של שאגאל בתקופה זו לאלו של לריונוב כדי להבין את השפעתו של האחרון בזמן זה. ציוריו של לריונוב, על חיי חיילים, יצרו השפעה חזקה על שאגאל הצעיר, עד 1915.
את פתיחת התערוכה "זנב החמור", קיבלו קריאות זעם ולעג מהציבור והעיתונות, מול הסגנון הנאו-פרימיטיביסטי של המציגים. למרות המיאוס של ציבור מהמוצגים, הייתה השפעת של האמנויות הפרימיטיביסטיות על האמנות הרוסית של המאה ה-20 בתקופה זו ברוסיה. [6]
הנאו-פרימיטיביות למעשה פיתחה והתאימה לסביבה העירונית, את המסורות הסלאביות הישנות של הכפר. לריונוב ומלביץ' היו ממוצא אוקראיני וחפצי יומיום מעוטרים (בגדים, כרכרות סוסים, כלי מטבח, כלי נגינה) קישטו את חיי היומיום שלהם מילדותם, דבר שהשפיע על יצירתם. [7]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Jean-Claude Marcadé, L'Avant-Garde russe, 1907-1927, Paris, Flammarion, 1995-2007, p. 450
- ^ Werner Spies: Die große Eselei des Jahres 1910, abgerufen am 27. September 2010
- ^ Camilla Gray, L'Avant-Garde russe dans l'art moderne, 1863-1922, Thames et Hudson, 2003, p. 131
- ^ Camilla Gray, L'Avant-Garde russe dans l'art moderne, 1863-1922, Thames et Hudson, 2003, p. 132
- ^ Valentine Marcadé, Le Renouveau de l'art pictural russe, Édition L'Âge d'Homme, Lausanne, 1971, p. 228.
- ^ Jean-Claude Marcadé, L'Avant-Garde russe, 1907-1927, Paris, Flammarion, 1995-2007, p.39
- ^ Jean-Claude Marcadé, L'Avant-Garde russe, 1907-1927, Paris, Flammarion, 1995-2007, p.57