קוהרנטיות (בלשנות)

קוֹהֶרֶנְטִיוּת או לכידות (באנגלית: Coherence), כמונח מתחום הבלשנות, היא תכונה של שיח המתקבל כבעל משמעות וכבעל מבנה תקין בעיני דוברים ילידיים של השפה שבה הוא מנוסח. המונח קוהרנטיות מתייחס בבלשנות למבנה לשוני שכולל יותר ממשפט אחד, ותת-התחום שעוסק בהגדרת התנאים לקוהרנטיות מכונה חקר השיח.

בבלשנות הכיתוב וחקר השיח נהוג לאפיין את תקינותו של מבע או שיח בשבעה מאפיינים שהשניים הראשונים קשורים ללכידות:

• הראשונה היא לכידות המאמר, קוהזיה, הנמדד בכך שהמנסח משתמש באמצעי שיח כמו מילות קישור, הסבר מושגים וניסוח חוזר ונשנה, המקשרים ומלכדים את הנאמר.
• השנייה היא לכידות המשמע, קוהרנטיות, הנמדד בכך שהשומע מבין את הנאמר באופן המשכי, מקושר ומלוכד.

המאפיינים האחרים הם: ייעוד (או: מכוונות, אינטנציונליות), התקבלות (אקספטביליות), מסירת מידע (אינפורמטיביות), ממוצב (סיטואציונלי), מבע מרובה קישור פנימי (אינטרטקסטואלי).

ישנן כמה תאוריות שמנסות להגדיר את התנאים האוניברסליים בכלל השפות שבעולם, אשר לפיהם טקסט ייחשב כלכיד וקוהרנטי. התאוריות האלה מגדירות תנאים המתאימים לכל שפה טבעית, וחלקן שאולות מתחום הפסיכולוגיה או מתחום הפילוסופיה של הלשון.

תחילתו של המחקר בחקר הכיתוב (אנ: לינגוויסטיקת טקסט). הבלשן האמריקאי רוברט דה-בוגרנד (מת בשנת 2008), מבכירי אסכולת וינה לבלשנות הכיתוב, פיתח שיטה בהתאם לדברי הבלשן האוסטרי וולפגנג דרסלר (יליד 1939), לפיו לכידות נקבעת על פי המשכיות המובנים המשמעיים, עם גישה הדדית ושייכות רעיונית בתוך מתאם של מונחים והקשרים. (ובלעז: גישה הדדית ורלוונטיוּת בתוך קונפיגורציה של טרמינים ורלציות). בהגדרה זו אין צורך שהנאמר יהיה קשור למבנה הגיוני מציאותי, אלא רק להבנתו בעולם טקסטואלי מדומיין, שהשומע או הקורא תופס כ"הגיוני".

הגדרות אלו הן בהמשך לעמדה בדבר תסריט שכלי הנבנה במוח האדם בעת שמירת הזיכרון והפקתו שוב, עמדה שהציג לראשונה הפסיכולוג הבריטי, חוקר הזיכרון ואופני השפעות התרבות פרדריק ברטלט (מת בשנת 1969 בגיל 83).

מרכיבי הלכידות הלשונית של השיח

• נושא אחיד והמשכי: המשפטים כולם עוסקים בנושא אחד מרכזי או תומכים בו, ואין נדידה ובעיקר לא קפיצה לנושאים אחרים.
• מובן: כל רכיבי השיח - המילים והמשפטים, קשורים זה בזה באופן שאפשר להבין ממנו מסר כלשהו (לאו דווקא המסר שאותו רצה המוסר למסור).
• הרכיבים המופנים של השיח (דאיקטיקים), כמו האזכורים והכינויים "אליו", "והוא", "שלו", ניתנים להבנה מתוך מילות השיח עצמם, או מן ההקשר.
• מילות הקישור המשמשות בשיח, כמו "ו", "או", "כי", "כדי", "ש" וכדומה, מתאימות למבנה שיח האפשרי להבנה.

העדר של אחד מאלו יוצר דיבור בלתי-לכיד (א-קוהרנטי). הימצאותם יוצרת שיח אחיד ומלוכד.

מילות קישור

מילות קישור מסייעות לחבר את חלקי השיח, הן קיימות בין פסקאות (בעברית כמילה הפותחת את המשפט הפותח של הפיסקה), בתוך משפטים מורכבים הבנויים מאוסף משפטים חלקיים (פסוקיות), בתוך משפטים מאוחים - בעלי נושא אחד אך פעולות אחדות (יותר מנשוא אחד), ואפילו במשפטים פשוטים - בעלי נושא יחיד ונשוא יחיד.

לדוגמה בכיתוב הבא:

א. כדי ללמוד, הרבה סטודנטים צריכים להתאמץ. יחד עם השכר הגבוה שהם צריכים לשלם, הם צריכים גם ללמוד שפה חדשה. בדרך כלל הם צריכים לדעת אנגלית ברמה גבוהה, אבל גם בכל תחום שהם לומדים יש מינוח מקצועי שהם חייבים להכיר.

ב. אם שכר הלימודים ימשיך להיות גבוה הם ייאלצו להמשיך ולעבוד כדי לממן את הלימודים שלהם. הם עובדים בדרך כלל בעבודות מזדמנות, ולכן מתישות ולא מתגמלות.

ג. בגלל האנגלית הם נאלצים להיעזר במורים פרטיים יקרים, או שהם משתמשים בתרגומים, שלוקחים עוד מהזמן ולפעמים מהכסף שגם ככה אין להם, וכדי להכיר את "השפה" המקצועית, הם נאלצים לרכוש אותה תוך כדי.

• בין הפסקאות יש את מילות הקישור אם (בתחילת פסקה ב), בגלל (בתחילת פסקה ג)
• המשפט הפשוט א מתחיל במילת הקישור כדי ל.
• המשפט המאוחה ב מתחיל במילת הקישור וההתנאה אם.
• המשפט המורכב ג מחובר באמצעות ו החיבור (וכדי להכיר) ויש בו את ש השיעבוד (שלוקחים עוד מהזמן).

לעיתים יש מילות קישור שמתאימים אך ורק למשפט הפשוט או המאוחה, בעוד מילים אחרות משמשות למשפטים מורכבים. לדוגמה: הביטוי "כמו כן", והביטוי "בניגוד ל" משמשים במשפט הפשוט והמאוחה, בעוד המילית המשעבדת "ש" משמשת במשפט המורכב.

סוגי מילות הקישור

מילות הקישור מתחלקות לפי נושאים: להלן נושאי מילות הקישור, ודוגמה אחת מכל נושא. ישנן מילות קישור רבות אחרות.

• מילות הוספה (גם, ובנוסף), יחסי זמן (באותו רגע, לפני זה)
• תוצאה תכלית ויעד (עד, בגלל זה, כדי ש), השוואה הגבלה והתנאה (כפי ש, כמו, אם), ברירה וניגוד (או, אבל)
• הבהרה, אזכור וויתור (כלומר, להלן, למרות)

לכידות מתפקיד רקע תימטי במבנה התחבירי

ראו בהרחבה: מבנים תחביריים, יחס תימטי (בלשנות) וכן תפקידי תיטה

לדעת זליג הריס, אותה פיתח בהמשך תלמידו נעם חומסקי ופרסם בשנת 1957, השיח הלכיד הקיים בכלל השפות שבעולם בנוי ממשפטים שנוסחו בראשו של המשוחח על פי תבניות תחביריות קבועות. במרכזו של כל משפט יש את הפעולה, וסביבה נמצאים משלימי הפעולה. לכל אחת מהפעולות בשפה יש מספר נתון של משלימים, ההכרחיים לאותה הפעולה. החסרת משלימים אלו או הוספת משלימים מיותרים הם הגורמים למשפט לאבד את משמעותו מבחינה תחבירית.

למשל לפועל "נתן" דרושים שלושה משלימים: מי נתן, מה ניתן, ולמי נתנו את הניתן. בלעדי משלימים אלו המשפט יהיה משפט "חסר" ולא תקני באוזני המאזין או בעיני הקורא. והנה דוגמה אחרת. לפעולת הטביעה יש רק משלים אחד: מי או מה טבע, ואין מושא לפעולה (בדקדוק המסורתי, פועַל מסוג זה נקרא "פועל עומד"). "מישהו טבע" הוא משפט מקובל, אבל "מישהו טבע מישהו" אינו תקני.

לדעת חומסקי, הסיבה שמשפט יאבד את משמעותו באופן זה כשהפעולה אינה עם כל השלמותיה, או כשהפעולה הובעה עם משלימים מיותרים, קשור בלכידות הצירופים התחביריים שבמשפט סביב הפעולה. המבנה התחבירי המסודר והמתוכנן במוחם של הדוברים לפני הפקתו נקרא בפי הבלשנים מבנה הבסיס, או מבנה העומק המופשט. בסופו של דבר לא תמיד ההפקה הנאמרת "בזמן אמת" יוצאת כפי שתוכננה.

אבל מניתוח מבנה הצירופים התחביריים של הפקות המבע במציאות, כלומר מניתוח "מבנה השטח" וזיהוי תפקידי הרכיבים המשלימים סביב הפעולה, ניתן לזהות מה היו הכללים התחביריים וסדר הצירופים לפיהם תוכנן המבע, כלומר ניתן לזהות את "מבנה הבסיס". לאור ניתוח זה ניתן לזהות את תפקידי הרקע (התפקיד התימטי) של אותם משלימים ההכרחיים להשלמת הבעת הפעולה, תפקידים משמעיים שמחברים את הפעולה עצמה למבנה אחיד לכיד ומובן עם המשלימים שלה. תפקידים תימטיים אלו הם:

• גורם,פועֵל (עושה הפעולה המודע) או גירוי cause, agent or stimulus:

לדוגמה: מישהי (עושת הפעולה) נתנה (הפעולה) משהו אחד למישהו מתישהו.

• מופעל, מושפע/משתנה או מתנסה/חווה (המודע) theme, patient or experiencer:

לדוגמה: מישהי נתנה (הפעולה) משהו אחד (המושפע, אשר הועבר וניתן) למישהו מתישהו.

• מסלול, מקור או יעד, זמן ומיקום path, time and location, source or destination:

לדוגמה: מישהי נתנה (הפעולה) משהו אחד למישהו (היעד) מתישהו (זמן) איפהשהו (מקום).

• מכשיר, סיבה או מטרה, אופן instrument, reason, purpose, manner

לדוגמה: מישהי נתנה משהו אחד למישהו ראשון עבור מישהו שני (סיבה, מטרה או נמען).

עיקרון ההיטל התימטי והתבחינים לקיומו

עיקרון ההיטל התימטי - עיקרון תפקיד תימטי לכל צירוף לשוני קובע:

מבנה העומק הסמנטי המופשט מכתיב את מבנה השטח התחבירי.

ומכאן שכל צירוף לשוני במשפט נושא רכיב תימטי נושאי.

ובלשון המקצועית:

כל פעולה "מעניקה" או "מטילה" תפקיד תימטי על הצירופים הלשוניים שבמשפט.

הפרת עיקרון זה תגרום לכך שלא ייווצר "תסריט" הגיוני לכיד של הפעולה, והמשפט יהיה חסר משמעות.

הערה: העיקרון נקרא כך על שם ההיטל (הפרוייקציה), כי במינוח שבאנגלית כל חלק דיבר (שם עצם, פועל, תואר השם, תואר הפועל ומילת יחס) "מטיל" על המשפט את הצירוף הלשוני שלו.

הקריטריון התימטי: המדד לבחינת עמידתו של מבע שיחה בעיקרון ההיטל, בנוי על שתי דרישות וקריטריונים:

א. אך ורק תפקיד רקע תימטי אחד מוענק לכל רכיב הכרחי משלים פעולה במשפט.

ב. לכל תפקיד רקע תימטי שבמשפט יש צירוף לשוני המהווה רכיב משלים הכרחי של פעולה, השייך לו.

בלעדי המשלימים המשמעותיים הללו המשפט הופך ללא קוהרנטי.

• *לא קביל: "נתנה משהו למישהו". מי נתנה? - המדד התימטי הופר כי חסר עושה הפעולה.
• *לא קביל: "מישהי נתנה למישהו". מה היא נתנה? - המדד התימטי הופר כי חסר המושפע.
• *לא קביל: "מישהי נתנה משהו אחד משהו שני למישהו". משהו שני? מה איתו? חסר תפקיד רקע תימטי לביטוי "משהו שני".

המשלים המתאר את הזמן אינו דרוש להשלמת פעולת הנתינה, ולכן אינו משפיע על הבנת המשפט.

דוגמאות לדרישת משלימי פעולה

• פועל ללא משלימים מושאיים: במקרה של פועל עומד (אינטרנזיטיבי) אין צורך במושא ישיר, אבל חייב להיות לו סוכן (עושה הפעולה). לדוגמה:

"טבעה" - אינו תקין. הוא מפר את המדד התימטי כי חסר עושה הפעולה.

"האניה טבעה" - תקין, כי אין הפרה. האניה היא הסוכן (עושה הפעולה)

"האניה טבעה את הנוסעים" - אינו תקין. כי טובע הוא פועל עומד שאינו מקבל מושאים. יש לו סוכן בלבד, ואין סוגים של מושפע או תפקידים אחרים. המדד הופר כי "את הנוסעים" חסר תפקיד רקע תימטי.

• פועל בעל משלים מושאי יחיד: ישנם פעלים יוצאים (טרנזיטיביים) הדורשים רק מושא ישיר בנוסף לעושה הפעולה או לגורם. לדוגמה:

מישהי יצרה - אינו תקין. מה היא יצרה? הפועל יוצר מקבל בנוסף לעושה הפעולה גם את המושא, הדבר שאותו היוצרת יצרה. הופר המדד התימטי (לפי התבחין הראשון) כי חסר המושפע (רכיב התימה של הפעולה "יוצר").

• פועל עם מספר קבוע של משלימים מושאיים: לדוגמה הפועל "נתן" ולו שלושה משלימים: (א)מי נתן (ב) מה (ג)למי.

כאמור, לפי תפישה זו, משפטים בהם הוחסרו משלימים או הוסיפו משלימים שאין להם פירוש רקע-תימטי הם משפטים חסרי לכידות תחבירית, ולכן לא קוהרנטיים.

קישורים חיצוניים

• על לכידות (קוהרנטיות) באתר מט"ח