שביל עיזים
שביל עיזים (מכונה גם מרעול – הלחם של המילים "מרעה" ו"משעול") הוא שביל צר, לא מתוכנן, שנוצר כתוצאה משחיקה מכנית שנגרמה על ידי תנועת בני אדם או בעלי חיים. השביל מייצג בדרך כלל את המסלול הקצר ביותר או הקל ביותר לניווט בין מוצא ליעד. רוחב השביל ומידת השחיקה של פני השטח שלו מצביעים בדרך כלל על היקף התנועה שעוברת בו.
היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעמים רבות נוצרים שבילי עיזים מקיצורי דרך שנעשו מטעמי נוחיות במקומות בהם נתיבים סלולים עושים מסלול ארוך יותר או מעגלי יותר, מכילים פערים או כלל אינם קיימים.
לאחר שדרך נוצרה תוך רמיסת הצמחייה הטבעית, נוטה התנועה שלאחר מכן להצמד לאותו נתיב קיים בעליל (כיוון שזה נוח יותר מלרמוס שביל חדש), והרמיסה החוזרת ונשנית תכרסם ותהדק עוד יותר את כיסוי הקרקע שנותר, וכן תפגע באיכות הקרקע לצמחייה. בסופו של התהליך, נוצר שביל הנראה בבירור וניתן לעבור בו בקלות, שבני אדם ובעלי חיים כאחד נוטים להעדיף.
שבילי עיזים מהווים את הבסיס הראשוני לשבילי טיול מסומנים ולסינגלים לאופניים. באופן היסטורי, שבילי עיזים היו התחלתם של רבים מהנתיבים הראשיים הקיימים כיום. דוגמה מתועדת מוקדמת לכך הן שדרות ברודוויי בניו יורק, העוקבות אחר שביל Wecquaesgeek שקדם לקולוניזציה האמריקאית[1].
פגיעה בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבילי עיזים חותכים לעיתים דרך בתי גידול רגישים ואזורים המיועדים לשימור, ומאיימים על חיות הבר ועל אבטחת שמורות הטבע. עם זאת, הם גם מספקים למנהלת הפארק או השמורה סמנים של ריכוז פעילות. בפארק הלאומי יוסמיטי, למשל, נעזר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית בשבילי עיזים אלה כדי להנחות את תוכנית הניהול שלו.[2]
מחקרי רמיסה תיעדו בעקביות שהשפעות על קרקע וצמחייה מתרחשות במהירות עם שימוש ראשוני בשבילי עיזים. רק 15 מעברים באתר יכולים להספיק כדי ליצור שביל מובחן, שקיומו מושך אחר כך שימוש נוסף.[3] בשל כך, גופי שמירת טבע מנחים מטיילים שלא לסטות משבילי טיול מסומנים. מנהלי קרקעות משתמשים במגוון דרכים לחסום היווצרות שבילי עיזים, כולל גדרות, צמחייה צפופה ושילוט, אך אף אחת מהן אינה חסינה בפני תקלות.
פיתוח שטח[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצוב שבילים מודרני מנסה להימנע מהצורך בחסמים והגבלות, על ידי התאמה בין פריסת השבילים לצורכי המשתמשים באמצעות עיצוב פיזי והסברה.
מעצבי נוף מתאימים לעיתים את הנוף לשבילי העיזים הקיימים על ידי סלילתם, ובכך משלבים אותם ברשת הנתיבים הרשמית במקום לחסמם. פרקטיקה אפשרית בתכנון פיתוח של שטח היא השארתו ללא נתיבים באופן מלא או חלקי, בהמתנה לראות היכן ייווצרו שבילי עיזים וסלילתם לאחר מכן.
בתכנון עירוני נעשה שימוש בשבילי עיזים לניתוח דפוסי תנועה עבור אופן נסיעה נתון. לדוגמה, מחקר התחבורה באזור שיקגו משנת 1959 השתמש בשבילי עיזים כדי להמחיש את בחירות הנוסעים בנוגע לנסיעות ברכבת וברכבת התחתית.[4]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרעול באתר 4X4
- שבילי עיזים בפליקר (באנגלית)
- מה ניתן ללמוד מקיצורי דרך - הרצאה ב-TED (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Tomes, Hannah (9 ביולי 2022). "The twists and turns of 'desire paths'". The Spectator. נבדק ב-10 בפברואר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lubell, Mark. "ESP172 Lecture 9: National Parks" (PDF). University of California, Davis.
- ^ Hampton, Bruce; Cole, David (1988). Soft paths: how to enjoy the wilderness without harming it. Harrisburg, PA: Stackpole Books. ISBN 978-0-8117-2234-6.
- ^ State of Illinois. (1959) "Chicago Area Transportation Study" p. 40. State of Illinois, Springfield, IL. Retrieved 14 March 2012 from Paul V. Galvin Library, Illinois Institute of Technology.
