תיאטרון האכזריות

אנטונן ארטו בתחילת המאה ה-20

תיאטרון האכזריות הוא סוג התיאטרון שהקים אנטונן ארטו. בספרו "התיאטרון וכפילו" הוא פורס את תורתו.

תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. התיאטרון צריך להכות בצופה כמו מגפת הדבר, הוא צריך להיות מטורף ומידבק. רעיונותיו של ארטו לגבי שינוי וחידוש אומנות התיאטרון נוגעים בכל מרכיבי ההצגה, כולל חלל ההצגה, התאורה, והיחסים בין שחקנים לצופים. יש המשייכים את סוגה זו לתיאטרון האבסורד ואומרים שהצגתו כעוד סוגה היא רק רצון של ארטו לשיווק הצגותיו.

הדגש על היצרים והרגשות עומד בניגוד מוחלט לניסיון של ברטולט ברכט לחדש את התיאטרון, באותה תקופה, בסגנון התיאטרון האפי.

אז'ן יונסקו הושפע מארטו, אם כי משייכים את תיאטרונו בדרך כלל לתיאטרון האבסורד. כמו כן אפשר למצוא אלמנטים של תיאטרון האכזריות אצל מחזאים אחרים מהזרם הזה, כמו פרננדו ארבאל והרולד פינטר. במחזותיהם האלימות לא מובנת ולא הגיונית, מה שהופך אותה לאכזרית עוד יותר. אבל בעיקר ניתן למצוא ניסיונות להגשים את רעיונותיו של ארטו אצל במאים במחצית השנייה של המאה העשרים: פיטר ברוק ניסה לעשות תיאטרון האכזריות במשך כמה שנים, ההפקה המפורסמת ביותר מהתקופה הזאת הייתה "רדיפתו והירצחו של ז'אן-פול מרה, מוצגים על ידי קבוצת התיאטרון של ההוספיץ בשרנטון תחת בימוי של המרקי דה-סאד", או בקיצור "מארה סאד", מאת פטר וייס, בשנת 1964. נציג בולט אחר שעשה ניסויים בכיוון של תיאטרון האכזריות, הוא יז'י גרוטובסקי. לתפיסתו, על השחקן לעבור באש בשביל הקהל שלו. כמו כן יש לציין את המחזאית הבריטית שרה קיין.

בישראל ניתן לכנות את יצירתו של דודי מעיין, בייחוד את "ארבייט מאכט פריי פון ארץ טויטלנד אירופה", ואת זו של חוני המעגל כשייכות לזרם זה.

קישורים חיצוניים

• מתוך "התיאטרון הכפילו"
• תיאטרון האכזריות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)