ברטולט ברכט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברטולט ברכט, 1954
חתימתו
פסל בדמות ברכט בברלין

ברטולט (ברט) ברכט, בשמו המלא בלידה Eugen Berthold Friedrich Brecht (גרמנית: Bertolt Brecht, ; 10 בפברואר 1898 - 14 באוגוסט 1956), מחזאי ומשורר גרמני.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אויגן ברטולד פרידריך ברכט נולד באַוּגסבורג שבבוואריה בגרמניה. אביו היה ברטולד פרידריך ברכט, מנהל בית חרושת לנייר, בן למשפחה קתולית שמקורה ביער השחור הצפוני ואמו הייתה וילהלמינה פרדריקה זוֹפִי בְּרֶצינג, בת למשפחה פרוטסטנטית פיאטיסטית. הוריו נהגו לקרוא לו בהתחלה אויגן או אייגין. הוא נקרא ברטולט או ברט מאוחר יותר. ילדותו ונעוריו בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר התאפיינה באבטלה רבה, נסיונות ההפיכה האלימים ואינפלצית המטבע הגרמני, השפיעו רבות על נטיותיו הפוליטיות ועל דרכו כאמן לעתיד.ברכט גילה כבר מילדות נטייה לכתיבה, ובמיוחד לשירה, לצד משיכה לסיפורי הרפתקאות קסומות בארצות המזרח ואמריקה הרחוקות, כפי שתוארו בספריו של קארל מאי, היקסמות שתלווה אותו לכל אורך חייו וברבים משיריו ומחזותיו. בשנת 1909, כאשר היה בן אחת עשרה, חלתה אמו בסרטן, מחלה שהביאה למותה 12 שנים אחרי כן.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הפגין ברכט הנער את רגשותיו הפטריוטיים במאמרי התלהבות מהקיסר ומהמלחמה, אך להיטות זו התפוגגה במהרה ופינתה את מקומה לפיכחון, כאשר עשה ברכט ככל שביכולתו להימנע מגיוס, בין השאר באמצעות לימודי רפואה (בהם לא היה לו עניין כלשהו) באוניברסיטת מינכן שנמשכו באופן פורמלי בין השנים 1921-1917, עד שסולק מהפקולטה. עם תום המלחמה, שירת פרק זמן קצר כמגויס בבית חולים צבאי לריפוי מחלות מין באוגסבורג.

בשנת 1919, נולד בנו בכורו, פרנק, מפאולה בנהולצר קנן (כינויה היה "ביי"). פרנק גדל במשפחות אומנות שונות, שימש כטייס בלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, ונהרג בשנת 1943 בעת הפצצה ברוסיה.

במקביל, עבר ברכט למינכן, הקרובה לאוגסבורג, והחל מפרסם שירים ומאמרים ולעבוד על מחזהו הראשון, "בעל" (1919). במחזה זה, כמו גם במחזהו השני, "תופים בלילה", ניתן להבחין בהשפעות חזקות של אמני קברט ושחקנים כמו פרנק ודקינד, קלבונד וקרל ולנטין, שהקרינו דימויים גבריים חזקים, ובמקביל שילבו נימות סאטיריות, אנדרוגיניות והומוארוטיות בולטות.

סביב דמותו הכריזמטית של ברכט, התקבצה חבורה של יוצרים צעירים כמו גאורג אורגה, הצייר ויוצר התפאורות קספר ניהר, המחזאי ארנולט ברונן ואחרים, שכולם ניהלו פרשיות אהבים עם ברכט. באותה תקופה גם שינה ברכט את שמו מברטולד לברטולט. במקביל, היו לברכט גם שורה ארוכה של מאהבות, שלאחת מהן, זמרת האופרה מריאנה צוף, נישא (ב-1922) וממנה נולדה לו בשנת 1924 בתו ברברה (מארי-ברברה שאל). שני בני הזוג התגרשו בשנת 1927. עם חבורת הצעירים שסביבו כונן ברכט מערכת עבודה כקולקטיב, שבו רעיונות מושלכים מכל עבר עד לגיבוש המחזה השלם. צורת עבודה זו, בין השאר, הייתה אחת הסיבות לכך שמחזותיו עד עליית הנאצים ב-1933 מאופיינים במבנה אפיזודי יותר, עם הטיה חזקה לקרעי קטעים שיריים, שהיו עבור ברכט החלק הקל ביותר והחזק ביותר אצלו.

זכייתו בפרס קלייסט היוקרתי פילסה עבור ברכט את הדרך לעבור לברלין בשנת 1924, שם יצר קשרים חשובים עם דמויות בולטות בתיאטרון הגרמני כמו מקס ריינהרדט, ארווין פיסקטור וקרל צוקמאייר וקנה את אהדתו של המבקר הבולט הרברט איהרינג. כמו כן, המשיך ברכט לטפח קשרים עם ליאון פויכטוונגר, אז בעיקר מחזאי ובהמשך כותב רומנים היסטוריים מצליחים. בברלין, יצר ברכט קשרים רומנטיים ויצירתיים עם הלנה וייגל, שהפכה בשנת 1929 לרעייתו, אם לבן ובת נוספים וכוכבת ראשית במחזותיו. קשר רומנטי אחר היה עם הסופרת, המחזאית והמתרגמת אליזבת האופטמן, שהפכה לשותפה העיקרית של ברכט ב"קולקטיב" והעלתה תרומה חשובה למחזות של ברכט, לפיתוח התאוריות התיאטרוניות שלו ב"להרשטוקה" (מחזות הלימוד), לסיפוריו ולשיריו, עד תקופת עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933.

ההצלחה הגדולה של ברכט באה כמעט באקראי, כאשר הועלה המחזה האופראי "אופרה בגרוש" בשנת 1928. עד אז היה ברכט מחזאי ומשורר מוערך, אך מחזותיו נחשבו נסיוניים באופיים ויקרים מדי (לא מעט בגלל סגנון הבימוי האקצנטרי של ברכט). "אופרה בגרוש" שינתה את הדימוי הזה. המחזה התבסס על "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי מהמאה השמונה עשרה, עם מוזיקה אותה כתב קורט וייל, כשבתפקידים ראשיים מופיעות הלנה וייגל, קרולה נהר ורעייתו של וייל, לוטה לניה. המחזה הועלה בהצלחה גדולה וביסס במידה רבה את שמו של ברכט, כמו גם את הקריירה המצליחה של וייל כמלחין ולוטה לנייה כשחקנית. שני מחזות נוספים שניסו להתבסס על הצלחת "אופרה בגרוש" - "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ו"סופטוב" זכו להצלחה פחותה באותה עת. ביחס למחזה זה, כמו מחזות קודמים של ברכט, הועלתה הטענה כי העתיק בהם בלי לתת קרדיט שירים של ארתור רמבו ופרנסואה ויון (במיוחד במחזות המוקדמים) ורודיארד קיפלינג (ביחס לשלישיית המחזות המוזיקליים).

בתקופה זו, בולטת גם העלייה של רעיונות ותמות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות אצל ברכט, שנחשף באופן משמעותי לרעיונותיו של מרקס בשנת 1927. נאמנות לרעיונות מרקסיסטיים ולסוציאליזם הייתה למאפיין בולט במחזותיו באותה תקופה, כמו "האומר כן / האומר לא", "האמצעים שיש לנקוט", "יוהנה הקדושה של המכלאות" ו"היוצא מן הכלל והכלל". מחזות אלה גם משקפים חדירה של רעיונות חשובים מתיאטרון ה"נו" היפני, על הפישוט והטקסיות שבהם. גישה חדשנית ופורצת דרך זו, גרמה אחר כך בעיות קשות לברכט, שגונה בזמן ה"טיהורים" של סטלין כ"פורמליסט" הסוטה מהנתיב הרצוי של "ריאליזם סוציאליסטי" (ראה להלן בפרק על "תאוריה תיאטרונית").

עם עלייתם של הנאצים לשלטון, נאלץ ברכט לגלות מגרמניה. האופטמן התנתקה אותה עת מן הקולקטיב, ובמקומה באה מרגרטה שטפין, צעירה בת 23, שהפכה לעוזרת החשובה ביותר של ברכט משנת 1931 עד שנת 1941 (למעשה, ברכט לא השלים כתיבת מחזה כלשהו אחרי מותה בטרם עת משחפת). חבורת ברכט התיישבה תחילה בדנמרק, שם יצר ברכט קשר רומנטי ויצירתי פורה עם רות ברלאו, אחר כך עברה החבורה לפינלנד ומשם, רגעים לפני שהחל "מבצע ברברוסה" של היטלר לכיבוש רוסיה, לקליפורניה שבארצות הברית. בתקופת הגלות הזו נכתבו מחזותיו החשובים והנודעים ביותר של ברכט, שהבולטים בהם הם "חיי גלילאו" (1938), "אמא קוראז' וילדיה" (1939), הנפש הטובה מסצ'ואן (1940), "אדון פונטילא ומאטי משרתו" (1941), "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" (1941) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (1945).

אחרי נפילתו של היטלר ותום מלחמת העולם השנייה נחקר ברכט על ידי "הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית" (HUAC) בגלל עברו הקומוניסטי (ברכט היה גם נתון למעקב האף.בי.אי במהלך שנותיו בארצות הברית), מה שגרם לו להגר לשווייץ. בעקבות הזמנת ממשלת גרמניה המזרחית חזר בשנת 1949 לגרמניה והפך למנהל ולבמאי הראשי של ה"ברלינר אנסמבל". בגישה תיאטרונית פורצת דרך ביים ברכט שורה של מחזות ששינו את פני התיאטרון של המאה העשרים, כשהבולטים בהם הם "אמא קוראז'" (עם הלנה וייגל בתפקיד הראשי, ב-1949) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (ב-1950).

בעקבות הצלחת המחזות, הפך ברכט לסמל בולט של גרמניה הקומוניסטית, לעתים קרובות למורת רוחו, כשהאנסמבל שלו נאלץ לתמרן בזהירות במסלולים המשתנים ב"דמוקרטיה העממית", בין ההתקוממות של ה-17 ביוני בגרמניה המזרחית, מותו של סטלין, גינוי פשעיו על ידי חרושצ'וב והערעור על שלטונו של ולטר אולבריכט. מן העבר השני, זכו יצירותיו במערב לתהילה מחד, ולגינוי חריף מאידך, במיוחד על תמיכתו המתמשכת במשטר הקומוניסטי והמשקל העודף שנודע לאידאולוגיה ולדידקטיקה בחלק ממחזותיו, ובמיוחד "האומר הן" ו"האמצעים ננקטו".

ברכט נפטר בעקבות התקף לב ב-14 באוגוסט 1956, ונקבר בבית הקברות דורותנשטאדטישר בברלין.

תאוריה תיאטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכט נודע בזכות התאוריות שהציג ב"להרשטוקה" שלו בשנות העשרים כבורא "התיאטרון האפי", יחד עם ארווין פיסקטור. לפי הגדרותיו אז, מחזה אינו צריך לעורר בצופים תגובה רגשית של הזדהות עם הפעולה אלא דווקא לעורר מחשבה והרהור רציונלי ובחינה ביקורתית של האירועים על הבמה. לצורך כך ביקש ברכט ליצור "ניכור" (Verfremdung) בין הצופה למתרחש על הבמה באמצעות איזכור חוזר ונשנה לצופה כי המחזה אינו ייצוג של המציאות ואינו המציאות (העדר "קיר רביעי"). כך, לדוגמה, במחזותיו השחקנים אינם דבקים במשחק ריאליסטי אלא במחוות מוגזמות (משחק ברכטיאני), פונים אל הקהל ישירות, מחליפים תלבושות ואביזרים מול הקהל, התאורה אינה מציאותית והתפאורה סמלית ולעתים מלאכותית במכוון.

בשנות האנסמבל הברלינאי, שינה ברכט את טעמו במידת מה, במיוחד כאשר נוכח כי למרות הנסיון ליצור אפקט של ניכור (Verfremdungseffekt), ישנה הזדהות עצומה של הקהל עם ההתרחשות על הבמה גם אם אינה ריאליסטית. ההזדהות עם אמא קוראז' ועם קתרין במחזה "אמא קוראז'" או עם הדרמה העזה של "מעגל הגיר הקווקזי" אינם תוצאה של הרהור הגיוני. המחזות האופייניים שביים ברכט במסגרת האנסמבל גם אינם בנויים כתמונות נפרדות, מקוטעות ומלאכותיות והרצף הסיפורי מודגש בהם. במובן זה, אפשר לראות בבימוי וברעיונות הברכטיאנים המאוחרים מעין "תיאטרון סמלי", הקרוב ברוחו יותר לתיאטרון השייקספירי, יותר מאשר תיאטרון המדגיש ניכור.

טענות על העתקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים שבו ועלו טענות כי ברכט נעזר במידה זו או אחרת במחזותיו בטקסטים שכתבו אחרים. הטענות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים עיקריים: טענות שברכט "שאל" למחזותיו קטעים שנכתבו על ידי סופרים ומשוררים אחרים; וטענות שברכט אימץ כשלו יצירות שלא פורסמו של יוצרים אחרים.

הטענות מן הסוג הראשון קלות יחסית להוכחה. ידוע כי ברכט שילב במחזותיו השונים קטעים מפול ורלן וארתור רמבו (ב"ג'ונגל הערים"), רודיארד קיפלינג (במיוחד ב"אופרה בגרוש"), פרנסואה ויון ואחרים; וכן כי הציג מספר פעמים עבודות עיבוד שעשה על פי תרגומים אחרים לגרמנית כאילו היו תרגומיו שלו. כך, לדוגמה, "יוהנה הקדושה של המכלאות" גונבת רעיונות וקטעים שלמים מ"ז'אן דארק" ו"מייג'ור ברברה" של ג'ורג' ברנרד שו, "אופרה בגרוש" כוללת שירים מתורגמים של קיפלינג, "האומר הן" משתמש בקטעים שלמים מתרגומו של ויילי למחזה הסיני "ההשלכה לעמק" (או "טאניקו"), ו"מעגל הגיר הקווקזי" כולל שירים של גריגול רובקידזה, המשורר הגאורגי הגולה.

הטענות מן הסוג השני קשות הרבה יותר, גם באופיין וגם להוכיחן. בספרו השערורייתי "חייו ושקריו של ברטולד ברכט" טוען ג'ון פיוג'י - מייסד ועורך "שנתון ברכט" המכובד - כי כמעט כל מחזותיו ויצירותיו של ברכט הם, למעשה, פרי ידיהן של אליזבת האופטמן ומרגרטה שטפין ובמידה פחותה רות ברלאו. אף שגישתו של פיוג'י לברכט עוינת בעליל ולעתים גובלת בהטיית עובדות מצידו, ולמרות הסתייגויות חריפות של מספר חוקרים, ביניהם כאלו המצוטטים בספרו, ישנן טענות שלו שלא ניתן להתעלם מהן.

פיוג'י, מגובה בחוקרים אחרים, מצביע על כך שחלקים מסוימים של "אופרה בגרוש", עיקרו של המחזה "סופטוב", רוב הסיפורים הברלינאים של ברכט, כמה מהשירים ב"ספר התפילות", חלקים נכבדים מ"האומר הן", "אדם הוא אדם" ו"יוהנה הקדושה של המכלאות" וחלקים מ"מהגוני" נכתבו למעשה על ידי האופטמן. במקרים בהם היה מדובר בתרגום (ולעתים קרובות, בתרגום ללא קרדיט) הכרחי לקבל שהכתיבה בוצעה למעשה על ידי האופטמן, כיוון שברכט שלט בגרמנית בלבד. פיוג'י מביא קטעים מתרגומים של האופטמן מוויילי ששולבו ב"האומר הן" המועתקים מילה במילה על ידי ברכט ומוצגים כשלו.

עדות משמעותית אחרת, המעוגנת בחוזים של חלוקת הכנסות מהצגה, היא שהמחזה "האדון פונטילה ומשרתו מאטי" מבוסס למעשה על מחזה קיים של ואוליוקי הפינית, עמו ערכו ברכט ופמלייתו הכרות בשנת 1941, שרות ברלאו הייתה שותפה לכתיבת "חזיונות סימון משאר" (יחד עם ליאון פויכטוונגר).

בעייתיות הרבה יותר טענותיו של פיוג'י ביחס לחלקה של מרגרטה שטפין בכתיבת מחזותיו של ברכט. שטפין נפטרה ברוסיה, זמן קצר לפני הגירתו של ברכט לארצות הברית, כאשר רוב המחזות שלכתיבתם תרמה היו עדיין בשלב של כתבי יד ורק חלק קטן מהם הושלם. כאן, כמו במקומות אחרים, מסתמך פיוג'י על עדויות נסיבתיות, שתוקפן חלש בהרבה, כמו השתנות פתאומית במבנה היצירות הברכטיאניות, שימוש במקורות שלא היו נגישים לברכט (במיוחד בגלל מחסומי שפה), יצירות אוטוביוגרפיות למחצה של שטפין, המעלות נושאים כאלו ואחרים המרמזים לניצול מצד ברכט, וכן הלאה.

טענותיו של פיוג'י, למרות נימתו המקטרגת החריפה והתיעוב הבולט שלו את ברכט, אינן ראויות לאימוץ גמור או ביטול מוחלט. אי-אפשר להתכחש לכוחו ויכולתו ולתרומתו המכרעת בכתיבת מחזותיו. ניתן לתהות, בשולי הדברים מדוע בחר חוקר ותיק ומהולל של ברכט לפרסם יצירה כה מקטרגת על מושא המחקר הוותיק שלו, אך ראוי להתייחס במידה שווה של ספק לטענות שספרו הוא רצף של שקרים, במיוחד כאשר הן באות מפיהם של עמיתיו הוותיקים למחקר, שותפיו לכתיבה ב"שנתון ברכט", שותפיו לעריכת ספרים הקשורים בברכט, וכדומה.

רשימת יצירות ותרגומיהן לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתבי ברטולט ברכט

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק לאור (עורך), ספר ברכט, מטעם 27, ספטמבר 2011.
  • ג'ון פיוג'י, חייו ושקריו של ברטולד ברכט, הוצאת דביר, תרגם מרדכי ברקאי, 2001.
  • איליין פיינסטיין, לאהוב את ברכט, אור יהודה: הוצאת הד ארצי, תרגמה מאנגלית ורדה ירושלמי, 1999.
  • ז'אק-פייר אמט, המאהבת של ברכט, ת"א: הוצאת עם עובד, תרגמה מצרפתית תהילה מישור, 2008.
  • Ronald Hayman, Brecht: A Biography (London: Weidenfeld & Nicolson, 1983)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]