אופרה למחצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיוקנו של תומאס בטרטון, צויר על ידי גודפרי קנלר 1690–1695
דיוקנו של תומאס בטרטון, צויר על ידי גודפרי קנלר 1690–1695

״אופרה למחצה״, ״סמי-אופרה״ (Semi-opera), "אופרה דרמטית" (באנגלית: "dramatic[k] opera") ולעיתים גם "אופרה אנגלית" (באנגלית: ״English opera״) היא הפקת תיאטרון הכוללת מספר פרקים נפרדים וכוללת שירה, ריקוד, מוזיקה אינסטרומנטלית, תפאורה מכנית ואפקטים מיוחדים. סגנון זה היה נפוץ באנגליה בתקופת הרסטורציה. אחד ממאפייניו הבולטים הוא הפרדה ברורה בין דמויות ראשיות, אשר מופיעות בדיבור בלבד, לבין דמויות משניות אשר מופיעות בריקוד ובשירה. על פי רוב אופרות למחצה היו עיבודים חדשים למחזות מוקדמים[1].

בניגוד למושגים "אופרה דרמטית" ו"אופרה אנגלית" המושגים "אופרה למחצה" או "סמי-אופרה" הם כינויים מקטינים הטומנים בחובם את ההנחה כי אופרה המושרת במלואה היא אופרה שלמה ואילו ההפקות שבהן ישנה הפרדה בין תפקידי משחק בדיבור ובין תפקידי ופרקי המוזיקה עונות על ההגדרה של אופרה באופן חלקי בלבד. כינויים מקטינים אלה מביאים לידי ביטוי מחלוקת בין היסטוריונים לגבי סוגה זו[2]. חלקם תופסים את האופרה בסגנון איטלקי כשיאה של המוזיקה הדרמטית, לכן הפקות המשלבות דיבור ושירה נתפסות כנחותות יותר. על פי תפיסה זו האופרה למחצה היא שלב התפתחותי של המוזיקה האנגלית לפני שהגיעה לבשלות מלאה. אחרים טוענים כי אופרה מושרת במלואה לא התאימה לקהל האנגלי של המאה ה-17. למעשה, היה שימוש רב במוזיקה ובריקוד בתיאטרון באותה תקופה אך ללא חיבור לעלילה או לדמויות הראשיות. מכיוון שמחזות ותיאטרון היו חלק משמעותי בתרבות האנגלית קשה היה לקהל לקבל דרמה תיאטרלית שבה הגיבורים מביעים רגשות ומעשים תוך כדי שירה. מכיוון שההפרדה בין פרקי המוזיקה לבין פרקי המשחק היא בחירה אמנותית מושכלת של היוצרים, אשר ללא ספק הכירו דוגמאות לאופרות מושרות מאיטליה ומצרפת, הכינויים "אופרה דרמטית" ו"אופרה אנגלית" הולמים יותר לגישה זו.

שורשיה של סוגה זו נעוצים בהפקות המאסק (אנ'), מחזה התחפושות הצרפתי, שהועלו בחצר המלוכה ומחזות מוקדמים שכללו קטעי משחק, מוזיקה, שירים ומחולות. המלך צ'ארלס השני פיתח חיבה עזה למוזיקה בסגנון צרפתי בעת שהותו בגלות. לאחר חזרתו לאנגליה התחזקה אחיזתן של הפקות מסוג זה בחצר המלוכה ביתר פאר וזוהר ובלוויית תפאורה מציאותית עוד יותר מבעבר. איניגו ג'ונס היה למעצב המשוכלל ביותר של הפקות אלה, וסגנון זה ימשיך לחלוש על הבימה האנגלית למשך שלוש-מאות שנים. למרות זאת, נהוג לייחס את המצאתה למנהל והשחקן תומאס בטרטון, אשר בעזרת שותפיו: המחזאי תומאס שאדוול והמלחין מתיו לוק, היה נחוש להעלות הפקות אנגליות שוות ערך למחזות בסגנון האופראי הצרפתי: ה-comédies-ballets וה-tragédies lyriques של ז׳אן בטיסט לולי אשר הועלו בפריז באותה התקופה. בטרטון ושותפיו חשו כי אופרה בסגנון איטלקי המבוצעת בשירה בלבד לא תתאים לטעם ה"רציונלי" של הקהל האנגלי, ולכן החליטו להרחיב את החלק המוזיקלי בעיבודים הקיימים למחזות של שייקספיר, אשר כללו כמות נכבדת של קטעי מוזיקה וריקודים, ולנצל במלואו את הפוטנציאל של התיאטרון החדש בדורסט גארדן בלונדון (אנ'), שהכיל את כל הציוד הנדרש לביצוע אופרה. בשנת 1674 הם העלו גרסת אופרה דרמטית של "הסערה" של שייקספיר אשר זכתה לפופולריות רבה. בשנים שלאחר מכן הועלו הפקות בודדות של אופרות מסוג זה. לאחר העלאת "קירקה" ("Circe") ב-1677 לא הועלו עוד הפקות חדשות. הסיבות לכך היו קשיים כלכליים אליהם נקלע התיאטרון וגם מותו של לוק באותה השנה. בשנת 1690 חידש בטרטון את מאמציו עם הפקת "הנביאה" (ידוע גם בשם " דיוקלזיאן", באנגלית: "Dioclesian") שהלחין הנרי פרסל. הצלחתה היחסית של האופרה למחצה הובילה לרצף הפקות בשנים שלאחר מכן. העלויות הגבוהות של יצירת אופרות למחצה איפשרה הפקה של יצירה חדשה אחת בלבד בכל שנה ובמהלך שני העשורים הבאים זכו חלק מהאופרות הדרמטיות הקיימות לביצועים חוזרים.

האופרות הדרמטיות של הנרי פרסל היו שונות מההפקות של קודמיו בכך שאף על פי שפרקי המוזיקה והדיבור במחזה היו מופרדים לגמרי המוזיקה קשורה באופן ישיר להתקדמות העלילה וניכר היה כי היא חלק אינטגרלי מהיצירה, ואילו אצל פרסל על פי רוב המוזיקה מרוכזת בפרקי מאסק עצמאיים שלא תורמים לקידום העלילה. למעשה ביצירותיו של פרסל כמעט ואין ניסיון לשלב את המוזיקה בדרמה עצמה למעט חיבור מטאפורי בין הנושאים. מעבר לכך פרסל עצמו העדיף לכתוב לזמרים מקצועיים אשר יכלו לבצע את התפקידים המורכבים שהלחין. לאחר מותו של פרסל בשנת 1695, התיאטרון המלכותי בדרורי ליין (אנ') המשיך להפיק ולהעלות אופרות מסוג זה.

בשנת 1705–1706, החלו התיאטראות בלונדון להעלות אופרות איטלקיות. התחרות העזה בין שני המוסדות הקיימים: התיאטרון המלכותי בדרורי ליין ותיאטרון המלכה בהיימארקט (אנ') והמשכורות הגבוהות שדרשו הזמרים הזרים הובילו למשבר כלכלי קשה. הלורד צ'יימברלין הורה על הפרדת סוגות כך שהתיאטרון המלכותי הורשה לבצע מחזות ללא מוזיקה בלבד ואילו התיאטרון בהיימארקט אופרות מכל סוג. לאחר שינוי זה לא הועלו יותר אופרות למחצה, אשר דרשו שחקנים וזמרים במקביל. לאחר שההגבלות על התיאטראות הוסרו, הועלו מחדש אופרות למחצה אך לא נכתבו יצירות חדשות מסוגה זו[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Curtis Price, Louise K. Stein, Semi-opera, Oxford University Press, 2001, כרך 1. (באנגלית)
  2. ^ Price, Curtis Alexander, 1945-, Henry Purcell and the London stage, Cambridge [Cambridgeshire]: Cambridge University Press, 1984, ISBN 0-521-23831-5