אורי בן ארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי בן ארי
PikiWiki Israel 21019 The Palmach.jpg
אורי בן ארי, 1948
תאריך לידה 1 בפברואר 1925
מקום לידה ברלין, גרמניהגרמניה  גרמניה
עלה לישראל 1939
תאריך פטירה 15 בינואר 2009 (בגיל 83)
מקום פטירה תל אביב, ישראלישראל  ישראל
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
דרגה תת אלוף  תת אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום כיפור  מלחמת יום כיפור
תפקידים אזרחיים
קונסול ישראל בניו יורק
אורי בן ארי, 2003

אורי בן ארי (1 בפברואר 1925 - 15 בינואר 2009) היה תת אלוף, מפקד גייסות השריון, דיפלומט וסופר ישראלי.

ילדות בגרמניה ועלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי בן ארי נולד בשם היינץ בנר ברובע שנברג בברלין, גרמניה, במשפחה יהודית. בהיותו בן שש התגרשו הוריו, וכעבור שנתיים נפטרה אמו. בבחירות ב-12 בנובמבר 1933 החליט אביו להצביע נגד היטלר. הבחירות לא היו חשאיות וכל מצביע שהכניס לקלפי פתק "כן" לאדולף היטלר, קיבל במקום סיכה עם המילה "כן". כשיצא אביו ללא הסיכה הותקף על ידי אנשי פלוגות הסער. כשניסה היינץ לעזור לאביו הוכה אף הוא מכות נמרצות. בליל הבדולח התבונן ביחד עם אביו כיצד בית הכנסת עולה באש וכיצד הנאצים שורפים את ספרי התורה. זמן קצר לאחר מכן גורש מבית הספר בטקס פומבי משפיל. בטקס עמדו כל התלמידים במסדר והמנהל ציווה עליו להתקדם ואז הכריז באוזני כל התלמידים: "היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והעלם מעינינו לעד. קדימה צעד! הייל היטלר!".

במרץ 1939 עלה לארץ ישראל בגפו במסגרת עליית הנוער והתחנך בקיבוץ עין גב. אביו, יחד עם מרבית בני משפחתו, נספה בשואה.

שירות בפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי בן ארי התגייס לפלמ"ח בשנת 1946. במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות היה מפקד פלוגה א' בגדוד הרביעי של חטיבת הראל[1], הוא גדוד הפורצים. במסגרת זו השתתף בשיירת חולדה, בקרב נבי סמואל, בכיבוש קאלוניה, בקרב מנזר סן סימון[2], בכיבוש "המסרק" ובית מחסיר במבצע מכבי ובכיבוש הר ציון. על לחימתו בקרבות על ירושלים זכה לכינוי "מלך הפורצים". לאחר מכן מונה לסגן מפקד הגדוד השביעי של הפלמ"ח בחטיבת הנגב. במסגרת זו השתתף בהתקפה הכושלת של הגדוד בתחילת מבצע יואב על מצודת עיראק אל-מנשייה. בהתקפה השתתפו גם טנקים מסוג הוצ'קיס וקרומוול, בפיקודו של יצחק שדה. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראה טנקים בשדה הקרב, והוא התרשם מעוצמת האש ומן המהירות של כוח השריון, בהשוואה לחיל הרגלים. בן ארי השתתף גם במבצע חורב ובמבצע עובדה ואף מונה למפקד הגדוד השביעי[3].

מבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה היה מדריך בקורס מג"דים ומח"טים. בשנת 1951 מונה לסגן מפקד חטיבה 7 וגילה חטיבה במצב ירוד מבחינת הצטיידות ורמת החיילים. למרות הצלחתו בתימרונים בשנים 1951 ו-1952 לא הצליח לשכנע את המטכ"ל ואת ראש הממשלה דוד בן-גוריון בחשיבות השריון. באוקטובר 1955 התמנה למפקד חטיבה 7. הוא המשיך בפיתוח תורת הלוחמה המשוריינת, אך עדיין לא הצליח לשכנע את הדרגים הגבוהים, ובעיקר את הרמטכ"ל משה דיין, כי השריון נועד להיות כוח מסתער ולא כוח שמטרתו סיוע לחי"ר. אחת הסיבות לכך שדעתו לא נתקבלה הייתה שבניית כוח שריון דורשת משאבים כספיים גדולים שמדינת ישראל הענייה לא יכולה להרשות לעצמה.

ביולי 1956 הייתה התפתחות דרמטית. צרפת, שהסתכסכה עם גמאל עבד אל נאצר בגלל תמיכתו במורדים באלג'יריה, החליטה לספק לישראל עשרות טנקים מטיפוס סופר שרמן ו-AMX-13. בן ארי התמנה למפקד מבצע פריקת הטנקים והתחמושת בנמל הקישון. המבצע, שכונה "מבצע יונה", התנהל בסודיות ועבר בהצלחה. כעת הייתה החטיבה מצוידת כהלכה. באותו זמן התמנה חיים לסקוב כמפקד גייסות השריון. לסקוב צידד בדעתו של בן ארי בקשר להפעלת השריון, אך למרות זאת הרמטכ"ל עדיין התנגד לכך.

ההזדמנות להוכיח את תפיסתו הגיעה במבצע קדש בקרב סכר הרואיפה. למרות התנגדות הרמטכ"ל, אישר אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, להכניס את חטיבה 7 לקרב כבר בתחילת המערכה. החטיבה כבשה את מתחמי הצבא המצרי באום כתף ובאבו עגילה, תוך ביצוע מעקף דרך סכר הרואיפה ומעבר הדייקה, אל עורף האויב. מבצע קדש הוכיח את תורת השריון כי הטנק הוא חוד החנית של ההתקפה בגלל מהירותו וכוח האש שלו, וכי יש לרכז את כוח השריון להתקפה ולא לפצל אותו ככוח סיוע לחי"ר.

לאחר מבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה במבצע קדש הביאה את בן ארי למרומי התהילה. זמן קצר לאחר המלחמה, ב-23 בדצמבר 1956, התמנה בן ארי למפקד גייסות שריון ונראה היה שדרכו תוביל אותו לתפקיד הרמטכ"ל. ואולם, תוך זמן קצר נאלץ בן ארי לפרוש מצה"ל. אחד מפקודיו שנשפט על גניבת שק סוכר, טען שבן-ארי ידע על כך והעלים עין. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, העמיד בפני בן ארי את הברירה: לעמוד לדין או לפרוש מצה"ל. בן ארי בחר לפרוש.

לאחר פרישתו מצה"ל נמנה עם כוחות המילואים. הוא שימש מנכ"ל בקונצרן כור ומנכ"ל הוצאת א. לוין אפשטיין.

בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, מונה למפקד חטיבת הראל, שהייתה באותה עת חטיבה ממוכנת במילואים. בן ארי הוביל את החטיבה במהלך הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים; החטיבה הבקיעה ממבשרת ציון צפונה, ולאחר לילה של לחימה הצליחה לנתק את ירושלים המזרחית מצפון, ובכך להכריע את הקרב. מאוחר יותר במלחמה כבשה החטיבה את רמאללה ואת יריחו. ביומיים האחרונים של המלחמה עלתה החטיבה לרמת הגולן, והשתתפה בכיבוש הרמה. כל מהלך הלחימה של החטיבה התאפיין בתנופה רבה, ברוחו של בן ארי. במלחמת יום הכיפורים שירת כסגנו של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש). במהלך המלחמה הוענקה לו דרגת תת אלוף. דברים שאמר על תפקודו, המחזאי מוטי לרנר בראיון עיתונאי: "לא ראיתי בימי חיי חיית מלחמה קרת רוח כזאת, שמתפקדת בלי להניד עפעף במצב קריטי. לולא הוא הפיקוד לא היה מתפקד"[4].

לאחר המלחמה כיהן כמנהל חטיבת הכבישים ועבודות עפר בסולל בונה, כקונסול ישראל בניו יורק, כמנכ"ל חברה בתחום אנרגיה חלופית ויחד עם אשתו היה בעלים של חברה להוצאה לאור בשם מילכה הוצאה לאור. ביוני 2015 נחנך רחוב על שמו בשכונת פסגת זאב בירושלים, אזור בו לחמו כוחות החטיבה בפיקודו במלחמת ששת הימים.

היה נשוי למִלְכָּה ואב לשבעה ילדים, נפטר ממחלה בתל אביב ב־15 בינואר 2009. נקבר בבית הקברות בקיבוץ שפיים.

נכדו, סמ"ר עידו בן ארי, ששירת בחטיבה 401 - נהרג ב-24 בנובמבר 2016 בתאונת טנק מרכבה עליו פיקד.[5]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מילכא בן ארי, אורי ואני: יובל שנים לצדו של תת־אלוף אורי בן־ארי, הוצאת מרנגא, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורי בן ארי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורי בן ארי, "אחרי!", הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמודים 36-39.
  2. ^ אורי בן ארי, "אחרי!", הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמודים 113-168.
  3. ^ אורי בן ארי, "אחרי!", הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמוד 284.
  4. ^ המחזאי מוטי לרנר חושף: מה באמת קרה בחפ"ק של גורודיש? אתר מעריב, שרית פוקס מראיינת בתאריך 19 ספטמבר 2013
  5. ^ http://www.israelhayom.co.il/article/430601