דיפלומט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הציר הראשון של ברית המועצות בישראל, פ.א. ירשוב (F.A. Yershov) מוסר את כתב האמנתו ביום י"ב באב תש"ט

דיפלומט הוא שם כולל לכל אחד מהנציגים הרשמיים של מדינה, או ארגון בין-לאומי (כגון האו"ם, האיחוד האירופי או האיחוד האפריקאי) שנשלח למדינה אחרת על מנת לנהל באופן רציף יחסים בין-לאומיים בין שתי המדינות (או בין הארגון למדינה). הדיפלומט הוא שליח מטעמו של הדרג המדיני, האמון על ייצוג האינטרסים של המדינה השולחת בפני מדינת היעד. הדיפלומט הוא העיניים, האוזניים והקול של מדינתו, ועליו לתרגם את האינטרסים והערכיים הלאומיים לכדי יצירת קשרים ושימורם בחוצות.[1] הדיפלומט אינו רשאי להכתיב מדיניות, ואת תפקידו הוא מבצע בהתאם לתכתיב שולחיו, המדינאים. עם זאת, דיפלומט הנשלח למדינה מסוימת משמש מקור הידע והמומחיות עבור מדינתו בנוגע למדינה זו.

באופן מסורתי ממלאים הדיפלומטים שלוש פונקציות עיקריות: ייצוג, הכולל גם תיווך בין מדינתם לגורמי חוץ, ניהול משא ומתן, ותקשורת, הכוללת איסוף מידע על מדינת היעד ושידורו למשרד החוץ ולמקבלי ההחלטות. בפועל דיפלומטים עוסקים בין השאר בניהול משא ומתן על הסכמים אסטרטגיים, ענייני מסחר, הסגרת עבריינים, ניפוק אשרות כניסה, מלחמה ושלום, ומשא ומתן על אמנות בין-לאומיות לפני אימוצן הרשמי.

מקובל לראות את שר החוץ של מדינה כראש הדיפלומטים שלה, כאשר משרד החוץ אחראי על הדיפלומטים ונציגויות המדינה בארצות שונות.


טרמינולוגיה ומעמד בין-לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכון דיפלומטי ישראלי

השימוש בשליח דיפלומטי לייצוג בין מדינות החל כבר במאה ה-15 באיטליה. אולם המונחים "דיפלומט" ו"דיפלומטיה" הופיעו רק במהלך המהפכה הצרפתית. המונח מגיע מהמילה דיפלומה (תעודה), הניתנת לשליח ממדינתו לשם ייצוגה.[2]

מעמדו הבין-לאומי של הדיפלומט קבוע באמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים, המעגנת ומסדירה את זכויות וחסינויות הדיפלומט. בין היתר, האמנה קובעת כי המדינה השולחת חייבת לקבל הסכמה מראש (Agrement) למינוי ראש משלחת דיפלומטית במדינת היעד, והמדינה המקבלת יכולה לסרב לקבל בקשה זו. כמו כן, לשם הגנה על הדיפלומט מוענקת לו חסינות דיפלומטית, ולזיהויו הוא מצויד בדרכון דיפלומטי. החסינות הדיפלומטית מגינה על הדיפלומט מפני רדיפה משפטית או כל רדיפה אחרת מטעם המדינה המארחת. הרעיון בבסיס חסינות זו הוא שאין טעם בפגיעה בשליח הנושא את דבר הריבון.

הכשרה דיפלומטית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ההכשרה למשרת דיפלומט נעשית על ידי משרד החוץ, כאשר בתחילת דרכם דיפלומטים עוברים הכשרה מעשית דרך קורס הצוערים של משרד החוץ. בנוסף לדיפלומטים שהוכשרו בדרך זו, נעשים מינויים פוליטיים למשרות דיפלומטיות בכירות או רגישות. למשרות דיפלומטיות מסוימות מוצבים עובדים חסרי רקע דיפלומטי שאינם עובדי משרד החוץ, מסיבות הנובעות מאופי המשרה:

דיפלומטים בישראל מדורגים לפי דרג דיפלומטי, סולם דרגות, המקובל במדינות המערב:

  • שגריר
  • ציר
  • ציר-יועץ
  • מזכיר ראשון
  • מזכיר שני
  • צוער

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Richard Laurence Camille, Diplomacy in the Twenty-First century: Change and Evolution, University of Ottawa, עמ' 2-3
  2. ^ Matthew S. Anderson, 1450-1919 The Rise of Modern Diplomacy, Routledge, 1993, עמ' 6