גיטרה פורטוגזית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גיטרה פורטוגזית
Portuguese Guitar
מימין: גיטרה ליסבואה, משמאל: גיטרה קוימברה
מימין: גיטרה ליסבואה, משמאל: גיטרה קוימברה
סיווג כלי מיתר כלי פריטה
קבוצה גיטרה לאוטה

הגיטרה הפורטוגזית או גיטרה פורטוגזהפורטוגזית: ɡiˈtaʁɐ puɾtuˈɣezɐ) היא גיטרה וכלי מיתר ממשפחת כלי פריטה, ולה שנים עשר מיתרי תיל-פלדה, הנמתחים בשישה זוגות של שני מיתרים בכל זוג. זהו אחד מכלי הנגינה הבודדים שעדיין מכוון במכווני שעון (ראש מכונה) או מכוון-פרסטון. סוג מכוון זה קשור באופן איקוני לסוגה המוזיקלית המכונה פאדו, וכעת הוא מסמל כמעט כל דבר פורטוגזי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של גיטרה פורטוגזית מתוך חוברת הדרכה משנת 1796, אנטוניו דה סילבה לייטה[1]

הגיטרה הפורטוגזית, זו המוכרת לנו כיום, כונתה עד המאה התשע עשרה ברחבי אירופה במגוון שמות, Citra או Cítara (פורטוגל וספרד), Cetra, Citra או Cetera (איטליה וקורסיקה), Cistre (צרפת), Cittern (האי הבריטי), Zither ,Zithern ,Sitra ו-Zitharen (גרמניה, שוודיה ומדינות בנלוקס)[2].

היא עברה שינויים טכניים ניכרים במאה האחרונה (מידות, מערכת כוונון מכנית ועוד) אם כי היא שמרה לאורך הזמן, על מספר המיתרים וזוגות המיתרים, על טכניקת כוונון המיתרים וטכניקת נגינת-האצבעות האופיינית לכלי נגינה מסוג זה.

לא לגמרי ברור האם היא צאצא של הצ'יטולה מימי הביניים, או התפתחות והסגלה מקומית של הגיטרה האנגלית, שמצאה את דרכה לפורטוגל במחצית המאה השמונה עשרה, במסגרת הסחר הענף בין הממלכה הבריטית לפורטוגל. על פי עדויות שונות[3][4], סוג כלי דומה היה בשימוש בפורטוגל כבר מהמאה השלוש עשרה (כונתה אז בפורטוגזית "cítole") בעיקר בקרב חוגי השררה והטרובדור. בתקופת הרנסאנס, הנגינה בצ'יטולה הייתה די מוגבלת ושימשה בעיקר בקרב מעמד האצולה ובאי חצר המלכות. היא הפכה עממית יותר רק במאה השבע עשרה ובפרט במאה השמונה עשרה כאשר ציתרנים החלו להישמע גם בתיאטראות, בטברנות ובמספרות.

בשנת 1582, פריאר (אח, נזיר) פיליפה דה קברל[5] ביקר בליסבון ותיאר את מנהגיה; הוא מזכיר את אהבתם של בני העם הפורטוגזי לציתרן ולכלי נגינה נוספים אחרים.

בספרו "Musical Myths and Facts"[6] משנת 1876 מתאר קרל אנגל, מוזיקולוג ממוצע גרמני שהשתקע בלונדון, תיאור מפורט למדי של גיטרה בעלת "ראש מכונה" מוטה מעט לאחור, עם שלושה פתחי צליל, גוף הגיטרה עשוי כולו מעץ אורן דקיק, היא בעלת 12 מיתרים עשויים חוטי מעיים. ששת המיתרים בצלילים הגבוהים סדורים בזוגות וששת המיתרים בצלילים הנמוכים, בשלשות. על פי הכיתוב בחלקו הפנימי של גוף הגיטרה, מסיק אנגל כי הגיטרה אותה הוא מתאר, יוצרה בסביבות 1600 על ידי בן משפחתו של מלחין הברוק הפורטוגזי מנואל קוריא דל אלמדיה.

בשנת 1649 פורסם הקטלוג של ספריית המוזיקה המלכותית של ז'ואאו הרביעי, מלך פורטוגל המכיל את אסופת ספרי מוזיקת הציתרנים הטובה ביותר שכתבו מלחינים, בפורטוגל ומחוצה לה, במאות השש עשרה והשבע עשרה. מתוך המורכבות והקושי הטכני של הקטעים המתוארים, ניתן כיום לשאר ולהעריך את מידת מיומנותם הרבה של נגני הציתרן באותה תקופה.

פאדו, מאת חוסה מלהואה (1910)

במנזר אלקובאצה ניצב פסל בעל ממדים מרשימים בגדולו, פסל של מלאך הפורט על ציתרן (מתוארך ל־1680), הפסל מתאר בפירוט כלי שעשוי להיות הורתה הישירה של הגיטרה הפורטוגזית.

במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה קבל אנטוניו נונס ריביירו סאנצ'ס (1699–1783) שיעורי ציתרן בעיירה גוארדה, בפורטוגל, כפי שהוא מזכיר במכתב מסנט פטרסבורג בשנת 1735.

קיימות עדויות נוספות לשימוש בציתרן מאותה תקופה, המרמזות על רפרטוארים (של סונטות, מינואטים ועוד), אותם ניגנו בלווי כלים נוספים כמו הצ'מבלו או הגיטרה.

במחצית המאה השמונה עשרה (בסביבות 1750), הכלי המכונה הגיטרה האנגלית הופיע בפורטוגל. לקראת שנת 1786 הם כובשים את לב האוכלוסייה, הכלים הללו שיוצרו על ידי יצרנים רבים וביניהם גם ג'ון סימפסון, יצרן לאוטות אנגלי, הפכו פופולריים מאוד גם בפורטוגל, נאמר גם כי אותו סימפסן יכול לספק אותן גם עם מיתרי ניקל-כסף אמינים. כלים אלו שיוצרו בידי יצרנים גרמנים, אנגלים, סקוטים צ'כים, צרפתים והולנדים התקבל בהתלהבות על ידי הבורגנות המסחרית החדשה של העיר פורטו והשימוש בהם, במיוחד בהקשר לנוהג המקומי של ההאוסמוזיק (מוזיקת בית). השימוש בסוג זה של גיטרה (אנגלית), לא שרד לאורך זמן, והיא נעלמה מהנוף הפורטוגזי למעשה כעבור כמאה שנים, במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, כאשר הגרסה העממית של הציתרן נכנס שוב לאופנה תוך שהוא מזוהה עם כלי הליווי העקרי של שירת ליסבון - הפאדו.

ההתייחסות המפורטת האחרונה לשמה כ-Cítara הופיעה בשנת 1858 בספרו של[7]J.F. Fètis The Music Made Easy. שכולל מילון מונחים המתאר את המאפיינים השונים (כוונון, מעמד חברתי, רפרטואר, טכניקת נגינה ועוד) של הציתרן ושל בת דודתה/הורתה 'הגיטרה האנגלית', ממנה היא אף ירשה מספר מאפיינים[3] כמו מכוון ראש המכונה (לפני כן המנגנון הנהוג היה יתדות חיכוך), את ה-Capotasto לקיצור המיתרים, טכניקת פריטה (אצבע-אגודל) ואת הקידומת לשמה פורטוגזית שככל הנראה, כמו גם אצל הגיטרה האנגלית, הקידומת נשתגרה על מנת לבדלה מהגיטרה הקלאסית (הספרדית).

ההתייחסות המוקדמת ביותר (ככל הנראה) לכלי בשם 'גיטרה פורטוגזית' היה אזכור בסביבות 1770–1780 ושמופיע בהדפס של מינואט מהסונטה הרביעית מאת אלברטו חוסה גומס דה סילבה (1713-1795), בצורת הנחיית אופן הנגינה, נכתבה במקור באיטלקית ופורסמה בספרד: "Ande Nell Stille della chitára Portuguese" ובתרגום לעברית, "בסגנון הקצב של גיטרה פורטוגזית".

בהדרגה, הומרו העיצובים, כדוגמת אלו של סימפסון ובוני הגיטרות האנגליות האחרים, באלו של בוני הלאוטות הפורטוגזיים, הן זכו לגוף רחב יותר, הן התארכו ולוח האצבעות התרחב מעט יותר, דבר ששיפר את השליטה בנגינה באמצעות מחוג צוואר גדול יותר, במקום לוח האצבעות השטוח.

הגיטרה הפורטוגזית משמשת לנגינת מוזיקת סולו (guitarradas[8]) או / וגם לליווי שירה, אותו היא חולקת עם הגיטרה הקלאסית בעלת מיתרי הפלדה (ויולה דה פאדו[9]) ולעיתם גם עם קונטרבס או גיטרה-בס. היא בעלת רפרטואר רחב, אותו ניתן לפגוש ברחבי העולם במסגרות של פסטיבלי מוזיקת עולם, או במופעי מוזיקה קלאסית המתקיימים באולמות קונצרטים[10].

שימושים מחוץ למתחם המוזיקה הפורטוגזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגיטרה הפורטוגזית תפקיד קטן מאוד במוזיקה שאינה נחשבת לליבת המוזיקה פורטוגזית. היא משתתפת מעט במוזיקה העממית הקלטית והמערבית, בהמשך לתחיית המוזיקה העממית, בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, וקבלתה כסוגה מן המניין.

  • בשנות השבעים אנדי אירווין מלהקת פלאנקסטי ניגן בגיטרה פורטוגזית משופרת[11].
  • הלוטייר הבריטי סטפן סובל[12] ביסס את יצירתו של הציתרן המודרני בתחילת שנות השבעים על גיטרה פורטוגזית שקנה בחנות לחפצים משומשים בלידס ב־1973[13][14].
  • כמה מוזיקאי ג'אז הקליטו יצירות כשהם מנגנים גם גיטרה פורטוגזית, בכללם בראד שפיק[15][16].
  • הגיטרה הפורטוגזית בולטת באלבום הבכורה של Sun Kil Moon Ghosts Of The Great Highway[17].
  • הגיטריסט הבריטי סטיב האו מלהקת Yes מנגן על הכלי בכמה שירים בודדים במספר אלבומים של הלהקה. בשיר I've Seen All Good People מהאלבום Yes משנת 1971, בשיר Wonderous Stories מהאלבום Going for the One משנת 1977, בשיר Hour of Need באלבום Fly from Here משנת 2011 ובשיר To Ascend מהאלבום Heaven and Earth משנת 2014[18].

כנראה שקיימים מופעים נוספים בה משתתפת גיטרה פורטוגזית במוזיקה שאינה פורטוגזית אך אלו לרוב מופעים נדירים.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימם שני דגמים מובהקים של גיטרות פורטוגזית: הליסבואה והקוימברה.

הדגמים נבדלים זה מזה מבחינה חזותית ונשמעות. חזותית, אורך לוח המיתרים בגיטרות ליסבואה 445 מ"מ לעומת 470 מ"מ בגיטרות קוימברה, קיימת גם שונות מסוימת במידות הגוף ומפרטי בנייה קטנים אחרים. ככלל, דגם הקוימברה בנוי בבנייה פשוטה יותר מדגם הליסבואה. ניתן להבדיל ביניהן בעין יחסית בקלות, לליסבואה לוח תהודה גדול יותר וראש מנגנון הכוונון מקושט בדרך כלל בצורות שבלול (חילזון הקרקואה), במקום מוטיב דמוי דמעה (לגרימה) של הקוימברה. הבדל נוסף הוא שגיטרת הליסבואה מאופיינות לרוב בחתך צוואר צר יותר.

מבחינת הנשמעות, גוון הצליל של שני הדגמים שונה מאוד, לדגם ליסבואה צליל בהיר ומהדהד יותר.

הבחירה בין הדגמים תלויה במידה רבה בהעדפותיו האישיות של כל נגן.

החל משנת 1905 החלו בוני לאוטות לבנות גיטרות פורטוגזיות גדולות יותר (המכונות guitarrão, ברבים גיטרות), לכאורה בכמות קטנה מאוד ובהצלחה מוגבלת. לאחרונה בנה הלאוטאי המפורסם ז'ילברטו גרציו גיטרה, שאותה כינה גיטלה, כלי המאפשר טווח צליל רחב יותר, בקצה הנמוך והגבוה, מאשר גיטרה פורטוגזית רגילה[19].

טכניקת נגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקות הנגינה הנהוגות כיום מבוססות על הטכניקות היסטורית figueta ו-dedilho[20], למרות שככל הנראה בעבר השתמשו בטכניקות נוספות ושונות לרבות פריטה במפרט. בטכניקת Figueta (בהשראת הטכניקה לנגינת ויולה דה טרה) מנגנים אך ורק באגודל והאצבע המורה. טכניקת Dedilho לעומתה, מתרכזת במשיכות מעלה ומטה של האצבע המורה במיוחד בקטעים מורכבים. הפריטה נעשית באמצעות קצות הציפורניים, תוך הימנעות ממגע האצבעות עצמן (הבשר) במיתרים. שאר האצבעות, שאינן מנגנות, מונחות על המגן שעל לוח התהודה, מתחת למיתרים. רוב הנגנים משתמשים במפרטי-אצבע (unhas), העשויים חומרים שונים במקום בציפורניים טבעיות; מפרטי-האצבעות הללו היו בעבר עשויים באופן מסורתי משריון צב, אך כיום הם בדרך כלל עשויים סוגי פולימר שונים או פלסטיק. בעוד שמפרטי ליסבואה הם מלבניים בצורתם, אלו של קוימברה נוטים להיות מעוגלים יותר בדומה לצורתה הטבעית של הציפורן.

הטכניקות הבסיסיות הן ה - fado maior, fado menor וה - fado Mouraria. לאחר השליטה באלו, מתקדים ל - trinado (שלישייה), פריטה על מיתרים בודדים (במקום בזוגות או מסלול), ל-vibrato (ניעור,או שקשוק) אינטנסיבי אופייני כדי לייפות את המנגינה. לבסוף, בנוסף לפאדו התקניים, ישנם הקטעים הווירטואוזיים מסורתיים - הפאדו לופס, וואריאסו עם רה מנור, לה מנור, מי מנור וסי מנור.

גיטריסט פאדו טוב צריך להכיר ולשלוט לפחות במאה (מתוך למעלה ממאתיים) פאדו תקניים[21] ובכל מפתח שמבקש הפאדיסטה - זמר הפאדו אותו מלווים בנגינה.

ליסבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן הסתם, סגנון נגינת ליסבואה מנוגן באופן מסורתי עם גיטרה דה-ליסבואה, אך כיום, מקובל יותר ויותר למצוא נגנים, שמנגנים על גיטרה דה-קוימברה מכווננות חזק יותר, כדי להתאים לכוונון ליסבואה[22]. בפאדו ליסבואה, הגיטריסטה (נגן הגיטרה) מנגן את ההקדמה[23], באופן מסורתי ההקדמה מבוססת על המחצית השנייה של המנגינה הקולית, ואז מתבצעת החלפה בין הטכניקות שתוארו לעיל, תוך דו-שיח עם הפאדיסטה (זמר הפאדו), ביטויים קצרים מלאי הבעה, העונים לביטויי הפאדיסטה, התוצאה - 'קריאה ווקאלית ותגובה מוזיקלית'. בפאדו מהירים יותר, לעיתים קרובות הגיטריסט מאלתר בצורה וירטואוזית לכל אורכו של ה'דו-שיח', לרבות בקטעי הסולו של שירת הפדיסטה.

קוימברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון נגינת קוימברה, נולד ב מקורו בסטודנטים של אוניברסיטת קוימברה ההיסטורית. הסטודנטים והבוגרים (הזכרים) נהגו לנגן פאדו קוימברה בלילות למטרות פרנסה וסרנטה (סרנדות) לחיזור אחר נשים. סגנון זה אהוד במיוחד על Artur ו - Carlos Paredes.

במקום הדו-שיח (בסגנון ליסבואה), וגשר על הפערים בין משפטי הפאדיסטה, הגיטריסטה מנגן לכל אורך השירה, ליווי אקורדים לצד הגיטרה האקוסטית. בניגוד לפאדו ליסבאוה המהיר והמאתגר יותר, הגיטריסטה מנגן על מיתר עם האגודל ולאחריו אקורד מתגלגל על פני כל המיתרים שמסתיים באצבע המורה משולבת עם האגודל. דפוס עשוי להשתנות מפאדו אחד למשנהו, כך שיתאים לחתימת הזמן של הפאדו קוימברה המסוים אותו מנגנים.

אמנים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוניו צ'יינהו והגיטרה הפורטוגזית שלו (דגם ליסבון)

ארמנדיניו, נולד ב־1891, הפך לאחד מנגני הגיטרה המשפיעים בליסבון, והשאיר מאחוריו רפרטואר עצום של וריאציות ופאדו. הוא הפך את גישת הסולנית השנייה לפופולריות בליווי פאדו בנגינת גיטרה תוך שימוש באקורדים פשוטים[24]. בעקבויו הלכו גיטריסטים נוספים, כמו חיימה סנטוס, ראול נרי, חוסה נונס, קרלוס גונסלבס ופונטס רושה.

ארתור פרדס, נולד ב־1899, היה נגן חשוב לא פחות בעיר קוימברה. מתכונות רבות של גיטרה דה-קוימברה בת ימינו ניתן לייחס לקשריו עם בוני לאוטות מקומיים. בנו, קרלוס פרדס הלך בדרכו של אביו והפך לוירטואוז בפני עצמו, הוא זכה לפופולריות רבה והפך לנגן הגיטרה הפורטוגזית הידוע ביותר בעולם. הקומפוזיציות שלו לגיטרה הפורטוגזית חורגות מהשימוש המסורתי ככלי נגינה לליווי פאדו, הן מעניקות לו (וכלי) מעמד המתעלה על המוזיקה העממית או האזורית. למסורת נגינת הסולו שלו הצטרפו עוד מספר מוזיקאים מצטיינים כמו, פדרו קלדיירה קבראל, אנטוניו צ'יינהו, ריקרדו רוצ'ה, פאולו סוארס וגיטריסטים וירטואוזים נוספים מדור ההמשך.

הקונצ'רטו הראשון בהיסטוריה, לגיטרה ותזמורת פורטוגזית הולחן והוקרן בבכורה על ידי פדרו הנריקס דה סילבה ב־5 בדצמבר 2017 עם תזמורת תיאטרון Swan בסטרטפורד ArtsHouse בסטרטפורד-על-נהר-אבון[25].

גיטריסטים מובילים רבים המנגנים בסגנון ליסבואה וביניהם: מריו פאצ'קו, לואיס גוריירו, חוסה מנואל נטו, הנריקה לייטאו, ברונו צ'אוויירו, פאולו דה קסטרו, ריקרדו מרטינס וקוסטודיו קסטלו, משתמשים כעת בגיטרות שנוצרו על ידי אוסקר קרדוסו, הכוללות חידוש מהפכני יוצא דופן בצורת פתח בחלקה האחורי של הגיטרה, ועם מיתרים באורך של גיטרת קוימברה אך בכוונון ליסבואה. הווירטואוזיות של אמנים אלה שינתה את צליל הפאדו באופן קיצוני, ואת מהירותם יוצאת הדופן. רושה הלחין קטעים אוונגרדיים ביותר, והגיטראדות (קטעי נגינה לגיטרה פורטוגזית) המקוריות של מריו פאצ'קו, קסטלו ומרטינס הפכו לרפרטואר נפוץ בליסבואה, כמו גם אלו של פאולו סוארס שהפכו נפוצים בסגנון קוימברה. מבין נגני הגיטרה הפורטוגזית, אלו המתקדמים ביותר, ילמדו לבצע גם כמה מעבודותיו הקשות והמורכבות של קרלוס פרדס.

מרתה פריירה דה קוסטה היא ללא ספק הגיטריסטרית הווירטואוזית הנשית הראשונה שזכתה להכרה מלאה בסוגה.

עמילה רודריגס 1920–1999

עמילה רודריגז נחשבת לאחת מגדולי האמנים הפורטוגזים וסמל תרבות. כונתה לעיתים "מלכת הפאדו", ובהופעותיה ברחבי העולם, הפיצה את סגנון הפאדו.

יצרני גיטרות פורטוגזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצרני גיטרות פורטוגזיים רבים עדיין בונים גיטרות על פי מיטב המסורת והאומנות שהשתמרה לאורך שנים. הידע עבר במשפחות האומנים מאב לבן במשך דורות.

בין יצרני הגיטרה הבולטים, נמנים, משפחת גרצ'ו, אלווארו פריירה, משפחת טבארס (שהגרה לטורונטו, קנדה), משפחת קרדוסו ובמיוחד אוסקר קרדוסו שהגיטרות שלו הפכו גם לנשוא של ספר, אנטוניו גוארה, דומינגוס מצ'אדו, פרננדו מאירלס, אנטוניו מונטיירו ודומינגוס סרקיירה.

כלים שיוצרו על ידי משפחת גרצ'ו ואלווארו פריירה, נחשבים בדרך כלל ליוקרתיים ולשיא האיכות, אך קשה מאוד למצוא אותם והם עשויים להיות יקרים מאוד לאכישה.

ז'לברו גרצו' - יצרן גיטרות פורטוגזיות

לאוטריה APC של אנטוניו פינטו דה קרבליו, היא אחת היצרניות הגדולות באירופה, היא מייצרת אלפי כלי מיתר פורטוגזיים מסורתיים.

כִּונוּן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Close-up of the headstock of a Portuguese guitar
Afinação de Lisboa (כוונון ליסבואה)
Afinação de Coimbra (כוונון קוימברה)

ירושה נוספת שעברה מהגיטרה האנגלית של המאה ה-18 הייתה שיטת הכוונון הטבעי. עד המחצית הראשונה של המאה ה-20, נגנים רבים נהגו לכוון כך את הגיטרות ולעיתים קרובות כיוונו את הגיטרות ל-E במקום C, למעבר קל ופשוט יחסית בין שיטות כוונון הפאדו השונות. מכוונון זה התפתחו גם מספר וריאציות, כגון, afinação natural com 4ª, (נקרה לעיתים גם afinação da Mouraria), או afinação de João de Deus(הידוע גם בשם afinação )natural menor. הכוונון הטבעי והווריאציות שלו כבר אינם בשימוש מזה כמה עשורים למעטב ממספר מקרים יוצאים מהכלל.

באופן מסורתי כוונה הגיטרה הפורטוגזית בכוונון שכונה בפי הנגנים afinação do fado או afinação do fado corrido (כוונון של פאדו קורידו). כוונן זה התפתח ככל הנראה עוד בתחילת המאה ה-19, שכן עד אמצע המאה הוא כבר רווח בקרב זמרי הפאדו ונגני הגיטרה של ליסבון. ככל שפחת מספר הנגנים שכווננו בכוונון הטבעי, שינה כוונון זה את שמו בקרב הנגנים ונקרא בפשטות, afinação de Lisboa (כוונון לסבון) כשכוון גבוה, ב-D, או afinação de Coimbra (כוונון קוימברה), כשכוון נמוך, ב-C. זאת מהסיבה המעשית הפשוטה שרוב נגני הפאדו בליסבון כיוונו את הגיטרות שלהם ב-D, ואילו הסטודנטים, נגני הגיטרה בקוימברה כיווננו את שלהם ב-C בעיקר בהשפעתו של ארתור פרדס, מה שהפך שם לנוהג תקני.

הכוונון הנפוץ והמקובל כיום בקרב נגני הגיטרות הוא כוונון לסבון.

חשוב לציין, עם זאת, ללא קשר להבדל בגובה הצליל בין שתי ווריאציות הכוונון: ליסבון או קוימברה, בפועל, האחרון מבוסס על מוסכמות השמע של הראשון, שכן do/C נקרא re/D, ל-D הנגנים קוראים mi/E וכו' (למעשה הפיכת הגיטרה הפורטוגזית מכוונת קוימברה, לכלי טרנספורמציוני, בדומה לחצוצרה המכווננת ל-B שטוח, שם כל תו נתון מכונה בשם התו שלב שלם גבוה יותר משם התו בו נהוג להשתמש במוסכמות גובה קונצרט).

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיטרה הפורטוגזית יכולה לקרוא טבלטורה, גיליונות תווים בטרבל, או שילוב של שניהם. טכניקת ה-dedilho מיוצגת בפרטיטורה כחצים עולים ויורדים מצוירים מעל קבוצת תווים, בהתאמה לפעולת האצבעות הנדרשת למשיכת המיתרים מעלה או מטה של האצבע המורה. האותיות הלועזיות "i" ו-"p" מנחות על השימוש ב אצבע המורה (index) או באגודל (thumb). האמה משתתפת רק לעיתים רחוקות בנגינה אך גם לה קיים סימון, האות "m" ל-(médio)[26].

למרות שניתן למצוא גיליונות תווים רבים, שנכתבו לקטעי נגינת קוימברה וירטואוזיים, נגינת הפאדו בדרך כלל מאולתרת תוך כדי נגינה ואינה דורשת תווים כתובים כלל על מנת שגיטריסה טוב יוכל לבצעה. משמע האקורדים המקדימים של כל פאדו מסוים אמורים להספיק לנגן טוב להבין את המשך היצירה. בעבר באופן מסורתי, מיומנות זו נרכשה משלוב נגנים צעירים שנגנו וליוו גיטריסטה מנוסה יותר באנסמבל. בית הספר הראשון לפאדו, הוקם בתחילת שנות האלפיים, שם ניתן ללמוד בצורה סדורה את סגנונות נגינת הפאדו זו המאלתרת לצד הגרסה הכתובה[22].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Caldeira Cabral, Pedro (1999). A Guitarra Portuguesa. Portugal: Ediclube. ISBN 972-719-077-4. — THE PORTUGUESE GUITAR
  • Richards, Tobe A. (2009). The Portuguese Guitar Chord Bible: Lisboa Tuning 1,728 Chords. United Kingdom: Cabot Books. ISBN 978-1-906207-13-7. — A comprehensive chord dictionary for the Portuguese Lisboa Guitar
  • Soares, Paulo (1999). Método de Guitarra Portuguesa Vol. 1: Bases para a Guitarra de Coimbra. Portugal: Paulo Soares. ISBN 972-97496-0-4. — Basic techniques for the Portuguese Coimbra Guitar (in Portuguese)
  • Soares, Paulo (2007). Método de Guitarra Portuguesa, Vol. 2: Domínio dos Acordes. Portugal: Paulo Soares. ISBN 978-972-97496-1-2. — Chord building (in Portuguese)
  • Cebolo, Eurico Augusto. Guitarra Magica Fado. Portugal: Unknown. ISBN 972-8019-07-6. — Basic techniques for the Portuguese Coimbra Guitar (in Portuguese)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

  1. ^ Antonio Da Silva Leite. Estudo de Guitarra. 1796 - [PDF Document], fdocumentos.com (בפורטוגזית)
  2. ^ Christopher Page, THE GUITAR IN TUDOR ENGLAND, Cambridge: Cambridge University Press, עמ' 174–178, ISBN 978-1-316-25797-5
  3. ^ 1 2 Pedro Caldeira Cabral, A Guitarra Portuguesa, Ediclube, Amadora, 1999, עמ' 201
  4. ^ Renovata Cythara - The Cittern in Scotland, www.cittern.theaterofmusic.com
  5. ^ Renovata Cythara - The Cittern in Scotland, www.cittern.theaterofmusic.com
  6. ^ Carl Engel, Musical Myths and Facts, לונדון: Novello, Ewer & Company, 1876, עמ' 63-64. (באנגלית)
  7. ^ Robert Wangermée, Fétis, François-Joseph (opera), Oxford University Press, 2002, Oxford Music Online
  8. ^ גיטרות בספרדית.
  9. ^ בפורטוגל, הגיטרה הסטנדרטית מכונה לעיתים קרובות ויולה דה פאדו.
  10. ^ Cristo, Nuno. "The Portuguese Guitar: History and Transformation of an Instrument Associated with Fado". {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  11. ^ Magnussen, Paul. "Liam O'Flynn & Andy Irvine in conversation with Paul Magnussen". Guitar International (unpublished), 1982. אורכב מ-the original ב-23 September 2015. נבדק ב-22 June 2015.
  12. ^ Stefan Sobell
  13. ^ "Stefan Sobell Guitars » How I started: my first cittern". www.sobellguitars.com.
  14. ^ Frets. GPI Publications. 1980.
  15. ^ Vladimir Bogdanov; Chris Woodstra; Stephen Thomas Erlewine (2002). All Music Guide to Jazz: The Definitive Guide to Jazz Music. Backbeat Books. pp. 971–. ISBN 978-0-87930-717-2.
  16. ^ Nielsen Business Media, Inc. (21 March 1998). Billboard. Nielsen Business Media, Inc. pp. 97–. ISSN 0006-2510.
  17. ^ "Sun Kil Moon: Benji - Album Review". 11 February 2014.
  18. ^ Ray, Randy (31 January 2013). "Steve Howe: A Roundabout Way to Yes". JamBands.com. נבדק ב-17 June 2017.
  19. ^ "Portuguese Guitar Method". www.fernandezmusic.com.
  20. ^ "Portuguesemethodpage2". www.fernandezmusic.com. נבדק ב-2020-04-01.
  21. ^ Antonio, Parreira (2014). O livro dos fados - - 180 Fados Tradicionais em partituras. Lisbon: Museu de Fado. ISBN 978-989-96629-9-5.
  22. ^ 1 2 Anaia Cristo, Nuno José dos Santos (January 2014). [@inproceedings{Cristo2014ThePG, title={The Portuguese Guitar: History and Transformation of an Instrument Associated with Fado}, author={Nuno Jose Dos Santos Anaia Cristo}, year={2014} } "THE PORTUGUESE GUITAR: HISTORY AND TRANSFORMATION OF AN INSTRUMENT ASSOCIATED WITH FADO"]. A Thesis Submitted to the Faculty of Graduate Studies in Partial Fulfillment of the Requirements for the Degree of Master of Arts. {{cite journal}}: Check |url= value (עזרה); Missing pipe in: |url= (עזרה); line feed character in |url= at position 32 (עזרה)
  23. ^ Clube de Fado, Lisboa 2018, נבדק ב-2021-03-24
  24. ^ "Mariza and the Story of Fado". BBC.
  25. ^ "Concerto first: Pedro Da Silva & OOTS premiere work for Portuguese guitar". www.planethugill.com.
  26. ^ Soares, Paulo (1997). Método de Guitarra Portuguesa. Coimbra: Paulo Soares.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גיטרה פורטוגזית בוויקישיתוף