היישוב

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

היישוב הוא כינוי לישות היהודית שקמה בארץ ישראל החל מהרבע האחרון של המאה ה-19, עם יציאתם של אנשי היישוב הישן מבין חומות העיר העתיקה בירושלים וייסודן של מקווה ישראל ופתח תקווה, ונמשכה בעלייה הראשונה בשנת 1881 וייסוד המושבות, וברצף היסטורי עד ליום הכרזת מדינת ישראל.

ישות זו נקראה גם "היישוב העברי" ובשם זה היא נזכרת במגילת העצמאות.

לביטוי "היישוב" יש צורות נוספות, "היישוב היהודי" או "היישוב היהודי בארץ ישראל" - לשם הבדלה בין היהודים בארץ ישראל לבין ערביי הארץ, "היישוב החדש" - להבדלה בין מתיישבי הארץ הציונים לבין תושבי הארץ היהודיים זה מכבר בני "היישוב הישן", ו"היישוב המאורגן" - להבדלה בין הסרים למרות הנהגת היישוב לבין אלו שלא סרו למרותה.

קיצור תולדות היישוב

במרוצת השנים שמאז ייסוד מקווה ישראל ב-1870 וייסוד פתח תקווה ב-1878 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-20,000 נפש ("היישוב הישן") לכ-650,000 נפש. במרוצת אותן שנים התפתח היישוב לכלל מעין אוטונומיה, שכונתה "המדינה שבדרך", קמה תנועת התיישבות שהקימה ערים ומושבות ונוצרו צורות התיישבות ייחודיות לארץ, הקיבוץ ומושב העובדים. נגאלה קרקע שהופרחה משממה וביצות והפכה לשדות ופרדסים, נוצרה חקלאות משגשגת ונבנתה תעשייה מפותחת.

היישוב סיגל את השפה העברית, המשותפת לכל העדות, היא הייתה לשפת ההוראה ברוב מערכות החינוך. קמו מוסדות להשכלה גבוהה, עיונית ומדעית ברמה בינלאומית. נוצרה עיתונות עברית רבת תפוצה. התפתחו חיי תרבות בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמוזיקה.

היישוב הקים מוסדות מעין-שלטוניים, נוסדו מפלגות, נערכו בחירות ואף נוסד בית משפט השלום עברי.

היישוב למד להגן על עצמו והוקמו בו ארגונים צבאיים וארגוני מחתרת ונלחם בהתקפות ערביי הארץ. הארוכה בהן, הנקראת "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" ארכה שלוש שנים עקובות מדם. ארגון ההגנה שהיה הארגון הצבאי הגדול ביישוב, העמיד לרשות היישוב, עוד לפני מלחמת העצמאות, שש חטיבות חי"ר וארבעה גדודי עלית של הפלמ"ח.

בתקופת היישוב עברה הארץ משלטון עות'מאני עוין לשלטון המנדט הבריטי, שיחסו אל היישוב השתנה מעת לעת, בהתאם לאישיותם של הנציבים העליונים השונים ולאור אירועי הזמן. עם ההגבלות על עליית יהודים לארץ ישראל, שהוטלו בספר הלבן מ-1939, ארגנה הנהגת היישוב תנועת העפלה שהביאה לארץ, על אפם וחמתם של הבריטים, כ-80,000 עולים עד לקום המדינה.

בתקופת השואה העמיד היישוב, שמנה אז פחות מ-500,000 נפש, כ-30,000 מתנדבים לשירות בצבא הבריטי וכן 32 צנחנים (ביניהם שלוש נשים: חנה סנש, חביבה רייק ושרה ברוורמן), שיצאו בשליחות רבת סיכונים, אל מעבר לקווי האויב הנאצי, בניסיון לחבור ליחידות הפרטיזנים ולאחיהם היהודים באירופה. 12 מהם נתפסו בשליחותם ושבעה מהם הוצאו להורג.

עם החלטת עצרת האו"ם, במועד הידוע כ"כ"ט בנובמבר" 1947 נפתחה על ערי היישוב ודרכי התחבורה בו, התקפה של ערביי ארץ ישראל, שנעזרו בכוחות צבא ההצלה והיישוב עמד על נפשו. בהתקרב מועד הכרזת המדינה, עמדה הנהגת היישוב בפני הכרעה גורלית, האם להכריז על העצמאות במועד שנקבע לכך בהחלטת עצרת האו"ם, או לדחות את ההכרזה עקב סכנת הפלישה של הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שהיו מצוידים בארטילריה, שריון ומטוסים. הדעות על כך בהנהגת היישוב נחלקו ואף שר ההגנה האמריקאי צידד בדחייה. למרות הכול ב-14 במאי 1948, ביום ו' בשעות בין הערביים, בעיר העברית הראשונה תל אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. תם פרק היישוב והחלה תקופת מדינת ישראל, שנפתחה עם בוקר ה-15 במאי 1948, בפלישת חמשת צבאות ערב אל תחום המדינה שזה עתה קמה.

תקופת השלטון העות'מאני

אנשי היישוב הישן בתלבושות אופייניות, ממזרח ומערב, 1895

כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל החלה בשנת 1517, והסתיימה במלחמת העולם הראשונה.

היישוב הישן

"היישוב הישן" הוא כינוי לרוב המסורתי הוותיק ביישוב היהודי בארץ ישראל שהתקיים בה בדורות שקדמו לעלייה הראשונה. הכינוי נוצר בשלהי המאה ה-19, והופיע בספרות ובעיתונות. רוב אנשי "היישוב הישן" התגוררו בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון, וכן ביישובים פקיעין, כפר יאסיף, עכו, שכם, שפרעם ועזה. במשך המאה ה-19 התיישבו גם ביפו וחיפה, חלק ניכר מאנשי היישוב הישן עסק בלימוד תורה ובתפילה והתפרנס מכספי החלוקה, שהיו תרומות של יהודים בגולה למען המתגוררים בארץ ישראל.

עליות בתקופת השלטון העות'מאני

חלוצים בגן שמואל, 1913

העלייה הראשונה (1881–1903)

גל העלייה הראשון שנבע גם ממניעים ציוניים. העולים הגיעו ממזרח אירופה וכן מתימן. רוב העולים היו משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי, למצוא מנוחה ונחלה ולהמשיך באורח חייהם הקודם. חלקם היו מאורגנים במסגרת חובבי ציון ותנועת ביל"ו. רוב העולים היו בני 30–40 ובעלי משפחות מעיירות קטנות. במסגרת העלייה הראשונה נוסדו המושבות הוותיקות ראשון לציון, זכרון יעקב, גדרה ורחובות, וחלה התפתחות ארגונית, חברתית ותרבותית בריכוזי היהודים בערים ירושלים, יפו וחיפה. במושבות שנוסדו קם מעמד של איכרים שהתבסס על עבודה ערבית ושמירה ערבית. המושבות זכו לסיוע, אך גם לחסות ושליטה של הברון אדמונד דה רוטשילד ומנגנון פקידיו.

העלייה השנייה (1904–1914)

גל העלייה שבא לאחר העלייה הראשונה, בו עלו לארץ ישראל בעיקר יהודים ממזרח אירופה ויהודים מתימן. כ-30,000 עולים השתקעו בארץ, ובסיומה נאמדה האוכלוסייה היהודית כ-85,000 נפש. מבחינת ההרכב הדמוגרפי, עלייה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. אוכלוסיית העולים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי, למצוא מנוחה ונחלה ולהמשיך באורח חייהם הקודם. רובם לא היו מאורגנים ולא בעלי אידאולוגיה מגובשת. כרבע מכלל העולים היו ילדים עד גיל 15, וכשיעור הזה היו בני ה-50 ומעלה. כ-63% מקרב העולים היו גברים. מיעוט קטן מקרב העולים, כאלפיים נפש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית וציונית. גרעין אידאולוגי זה, על אף גודלו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. מקרב מיעוט פועלי-סוציאליסטי זה, יצאה ההנהגה של היישוב ושל מדינת ישראל בראשית דרכה. גל עליה זה נפסק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

במלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה

היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה סבל מאוד ממחסור, גירושים, תחלואה ותמותה. ב-28 במרץ 1917 הורה ג'מאל פאשה על גירוש התושבים מיפו ותל אביב. תושבי תל אביב היהודים גלו אל מושבות הדרום וצפון הארץ. כ-5,000 איש גורשו וחיו חיי מצוקה כפליטים עד לכיבוש הארץ על ידי הבריטים.

המושל הצבאי ג'מאל פאשה היה איש צבא ומדינאי טורקי שנמנה עם תנועת הטורקים הצעירים. מאז שנת 1913 היה אחד משלושת השליטים ששלטו במשותף בטורקיה ונתמנה כמושל צבאי של סוריה, שארץ ישראל הייתה אז חלק ממנה. בראשית תקופת שלטונו גילה אהדה מסוימת ליהודי הארץ בשל השכלתם וכישוריהם המקצועיים, אך במהלך מלחמת העולם הראשונה שינה את יחסו כלפי היישוב החדש והחל בצעדי דיכוי ורדיפה נגדו. הוא הטיל על היישוב גזרות קשות, גיוס כפוי לצבא הטורקי, חובת התעתמנות - קבלת האזרחות העות'מאנית, ביטול "הסכמי הקפיטולציות" - זכויות היתר של יהודים אזרחי חוץ, הוצאות להורג, גירושים מן הארץ. השיא היה בגירוש תל אביב בחורף 1917. רוב ההתקפות של השלטון העות'מאני כוונו כנגד אנשי העלייה הראשונה והשנייה, כלומר בעיקר לעולים החדשים בארץ. היישוב הישן לא נפגע מן הפורענות הטורקית באותה תקופה. גם חובת הגיוס לא חלה על יהודי היישוב הישן אלא החדש, כתל אביב בלבד.

חלק ממנהיגי התנועה הציונית צידדו בהצהרת הזדהות עם טורקיה וגרמניה; אך לבסוף הוחלט על עמדה נייטרלית. המנהיגים חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי צידדו בתמיכה בבעלות הברית. ויצמן פעל להשגת תמיכה בריטית ביעדי הציונות בארץ ישראל, מאמץ שהוביל להצהרת בלפור. יוסף טרומפלדור וז'בוטינסקי פעלו להקמת הגדודים העבריים במצרים ובריטניה. בהנהגתו של אהרן אהרונסון קמה רשת המודיעין ניל"י שסייעה למאמץ המלחמה הבריטי בפעולות ריגול, וניהלה הבאת כסף באוניות ליהודי הארץ. אנשי היישוב ציפו בכיליון עיניים לבוא הבריטים. הבריטים התקבלו על ידי היישוב כמשחררים, אולם לא ארך הזמן והתקוות שתלה היישוב בהם ובשלטונם נכזבו.

מצביא הצבא הבריטי, הגנרל אדמונד אלנבי, נכנס בראש כוחותיו אל עיר העתיקה בירושלים, דצמבר 1917

תקופת המנדט הבריטי

גבולות המנדט הבריטי, 1920

ערך מורחב – המנדט הבריטי

הסכם סייקס-פיקו, שנחתם בשנת 1916 בין בריטניה לצרפת, קבע את חלוקת הנחלה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון, לקראת מפלתה הצפויה במלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל נועדה לפי ההסכם להתחלק לאזורים בשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה. הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר חלקי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי. היהודים והערבים שללו את ההסכם ובפועל הוא לא התממש, ובמקומו בא המנדט הבריטי על ארץ ישראל שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים.

ועידת סן רמו, ועידת המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה שהתכנסה ב-24 באפריל 1920 בעיר הנופש האיטלקית סן רמו, דנה במצב העולם לאחר תום המלחמה והחליטה, בין היתר, כי לבריטניה יוענק מנדט על ארץ ישראל. המנדט הוענק לאחר מכן רשמית על ידי חבר הלאומים.

יחס שלטונות המנדט הבריטי ליישוב ולתנועה הציונית, הושפעו במשך 30 שנות קיומו מגורמים רבים: חילופי שלטון בבריטניה, ראשי הממשלה ושרי החוץ השונים בכל עת נתונה, המצב הבינלאומי, מצבה של בריטניה בשלבים השונים של מלחמת העולם השנייה והמצב במשולש היחסים בריטים-יהודים-ערבים. משקל מכריע היה לאישיותם של שבעת הנציבים העליונים שכיהנו בארץ.

במהלך תקופת המנדט הקים הממשל הבריטי פעמים אחדות ועדות חקירה לארץ ישראל, כדי לבחון את הבעיה היהודית ערבית באזור ולהגיש המלצות לביצוע לממשלת בריטניה.

הספרים הלבנים

• הספר הלבן הראשון (1922). פורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל, שהיה באותה עת שר המושבות הבריטי, ובו הצהרת כוונות של בריטניה לגבי ארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"א. הוצהר בו כי בריטניה ממשיכה לתמוך בהצהרת בלפור בדבר בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך זאת רק בחלק מן הארץ ותוך הגבלת העלייה היהודית. עבר הירדן הופרדה מארץ ישראל וניתנה לשלטונו של האמיר עבדאללה (לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן).
• הספר הלבן השני (1930). ידוע כספר הלבן של פאספילד, על שמו של שר המושבות הבריטי באותה עת הלורד פאספילד (סידני וב) שפרסם אותו. ספר לבן זה בא להצהיר על עמדת הממשלה הבריטית בעניין ארץ ישראל על פי מסקנות ועדת שו ודו"ח סימפסון שהיה דו"ח משלים למסקנותיה, בדבר המדיניות הבריטית בארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"א 1921. הספר היווה החמרה נוספת במדיניות הבריטית כלפי היישוב, הגביל כמעט כליל את מכירת הקרקעות ליהודים וקבע שעליית היהודים תהיה לא רק בהתאם ליכולת הכלכלית של הארץ, אלא אף תלה את העלייה היהודית במצב האבטלה של ערביי הארץ. הדו"ח נסוג כליל מהצהרת בלפור וקבע כי יש לקיים מועצה מחוקקת יהודית - ערבית לארץ בכללה. הדו"ח עורר התנגדות עזה בהנהגה הציונית ואף בחוגים פוליטיים בבריטניה. הבריטים נכנסו למשא ומתן עם נציגי הסוכנות היהודית והוחלט לבטל את הספר הלבן השני. ראש ממשלת בריטניה ראמזי מקדונלד הודיע על כך באיגרת רשמית לחיים ויצמן.
• ועידת השולחן העגול: לאחר כישלון ועדת וודהד למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל כינסו הבריטים בשנת 1939 ועידת שולחן עגול בארמון "סנט ג'יימס" בלונדון. לוועידה הוזמנו ראשי התנועה הציונית ונציגים של ערביי ארץ ישראל ושל מדינות ערב. בראש המשלחת היהודית עמד ד"ר חיים ויצמן והשתתפו בה דוד בן-גוריון ומשה שרת (אז שרתוק). בראש המשלחת הערבית עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני. כל כינוס של הוועידה היה בשתי פעמים באותו אולם עצמו, בפעם הראשונה עם הערבים ובשנית עם היהודים, בשל סירובם של הערבים לשבת לצד היהודים. הוועידה נכשלה הואיל ושני הצדדים לא הצליחו, למרות ניסיונות התיווך של הבריטים, להגיע לידי הסכם כלשהו. בטרם כונסה הוועידה הודיעו הבריטים כי אם לא יושג בה הסכם, תפרסם בריטניה תוכנית משל עצמה, ואכן ב-17 במאי 1939 פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי, החמור מכל קודמיו.
• הספר הלבן השלישי (1939). ספר לבן זה פורסם לאחר כישלון ועידת השולחן העגול ולאור המשך מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. כהצהרה דיבר הספר הלבן על כך שארץ ישראל לא תחולק, וייעד לה עתיד של מדינה אחת לשני העמים, היהודי והערבי. המדיניות המידית והממשית שנקבעה בו הטילה הגבלה כבדה על עליית יהודים לארץ ישראל וצמצמה אותה למכסה של 75,000 נפש לחמש השנים הבאות. הוגבלה רכישת הקרקעות על ידי היהודים ובפועל, לאחר שבעקבות הספר הלבן פורסמו תקנות העברת קרקעות בשנת 1940, נעשתה רכישת קרקעות מידי הערבים לבלתי אפשרית. הספר עורר תגובות זעם ומחאה ביישוב ובתנועה הציונית והחל המאבק בשלטון הבריטי, שהסתיים בסופו של דבר בהחלטת עצרת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947, ולהקמת מדינת ישראל.

העליות בתקופת המנדט הבריטי

תצלום משפחה משובץ בתבנית נופי הארץ, גלוית שנה טובה, ראש השנה, תרצ"ב-1931

"קבוצת מכורה" של הקיבוץ הדתי, 1945

העלייה השלישית (1919–1923)

גל עלייה ציוני, סוציאליסטי וחלוצי מרוסיה, מפולין ומרומניה וכן משאר הפזורה היהודית. החל עם תום מלחמת העולם הראשונה. רבים מן העולים פנו לעבודת כפיים בסלילת כבישים במסגרת "עבודות ציבוריות". הם הקימו מסגרות חלוציות, כמו גדוד העבודה וגדוד שומריה. פיתחו את היישוב העירוני בירושלים, תל אביב וחיפה, והקימו את הקיבוצים בית אלפא, עין חרוד, תל יוסף וקיבוץ מרחביה ואת מושבי העובדים נהלל וכפר יחזקאל. בימי העלייה השלישית נוסדה ההסתדרות הכללית.

העלייה הרביעית (1924–1929)

רבים מהעולים הגיעו ממזרח אירופה, מברית המועצות, פולין, רומניה וליטא, ומארצות אסיה, למשל תימן ועיראק. רוב העולים היו בעלי משפחות מן המעמד הבינוני, שעלו עקב אנטישמיות, לאומיות (קשר היסטורי ודתי כאחד) וגזירות כלכליות, כדוגמת גזירות גרבסקי בפולין. העולים הביאו עמם הון, וגרמו להתפתחות המסחר והתעשייה ביישוב וגם לשגשוג תרבותי. רוב העולים השתקעו בערים תל אביב, חיפה וירושלים והביאו לגידול רב באוכלוסייתן היהודית. בשנת 1927 נקלעה העלייה הרביעית למשבר כלכלי שנבע מהקשיים הכלכליים של יהדות פולין, שהייתה המקור העיקרי לעלייה שהביאו לעליית עולים מחוסרי הון ואמצעים.

העלייה החמישית (1929–1939)

עלייה שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט והפכה לעלייה המונית החל משנת 1932 ואילך, בשלבי עליית היטלר לשלטון ולאחר עלייתו לשלטון. הייתה זו עלייה שכללה לראשונה אחוז גדול של עולים מגרמניה ובהם בני נוער רבים שעלו במסגרת עליית הנוער. העלייה החמישית הייתה עלייה של המעמד בינוני ובה בעלי מקצועות חופשיים רופאים, אדריכלים, עורכי דין וכן סוחרים ותעשיינים. עלייה זו הביאה לשגשוג כלכלי ביישוב, לתנופה גדולה בהתפתחות התרבותית של היישוב וכן להתקדמות רבה ברפואה ובאקדמיה. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט בשנת 1936, נחלש זרם העולים אך שב והתגבר בשנים 1938 ו-1939. עם ראשית ההגבלות של הבריטים על העלייה החלה גם תנועת ההעפלה. העלייה החמישית נפסקה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

עליית הנוער

מסגרת לעליית בני נוער לארץ ישראל. נוסדה בשנת 1932, עם החמרת מצבם של יהודי גרמניה בשלבי עלייתו של היטלר לשלטון. במסגרת זו עלו אלפי בני נוער לארץ ישראל, לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ובתקופת ההעפלה, ונקלטו במוסדות של עליית הנוער. עליית הנוער ממשיכה להתקיים גם בתקופת המדינה.

במלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה, תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

בתקופת השואה העמיד היישוב, שמנה אז כ-500,000 נפש, כ-30,000 מתנדבים לשירות בצבא הבריטי וכן 32 צנחנים (ביניהם שלוש נשים: חנה סנש, חביבה רייק ושרה ברוורמן), שיצאו בשליחות רבת סיכונים, אל מעבר לקווי האויב הנאצי, בניסיון לחבור ליחידות הפרטיזנים ולאחיהם היהודים באירופה. 12 מהם נתפסו בשליחותם ושבעה מהם הוצאו להורג.

במשך מחצית השנה שמאז אביב 1942 ועד 3 בנובמבר 1942 עברו על היישוב מאתיים ימי חרדה, שבהם עמד בפני סכנת פלישת הצבא הנאצי, שהתקדם מצפון אפריקה מזרחה לעבר תעלת סואץ, זאת בעת שכבר הגיעו לארץ ידיעות על דבר השמדת יהודי אירופה. הנהגת ארגון ההגנה הכינה את התוכנית של "מצדה על הכרמל", לריכוז כל בני היישוב על הר הכרמל וסביבותיו, להגנה נואשת מפני הפולש, על כל המשמעויות שנודעו לשם מצדה. הסכנה חלפה עם הניצחון הבריטי בקרב אל עלמיין השני.

המאבק בשלטון הבריטי

חיילים בריטים מחפשים נשק בקיבוץ יגור במהלך השבת השחורה, 1946

המצור על גבעת חיים

עם תום מלחמת העולם השנייה גברה תנועת ההעפלה לארץ. שלטונות המנדט ניסו לעצור את ספינות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כוחות הפלמ"ח תחנות מכ"ם לאורך חופי הארץ, שעקבו אחרי תנועת הספינות. בין היתר חובלה תחנת המשטרה בגבעת אולגה. למחרת הטילו הבריטים מצור על קיבוץ גבעת חיים בכוחות צבא, משטרה וצנחנים, במטרה לפרוץ לתוכו ולאתר את מבצעי הפעולה בגבעת אולגה. מצעד של אלפי מתנדבים נע לעבר הקיבוץ. בהתנגשות עם הכוח הבריטי נהרגו שמונה מן הצועדים וארבעים ושניים נפצעו.

השבת השחורה

יום שבת 29 ביוני 1946 שבו, בעקבות פעולות תנועת המרי העברי, ערכו שלטונות המנדט סדרת פעולות דיכוי כנגד היישוב, הטילו עוצר על ערים וקיבוצים, ערכו חיפושים אחר נשק ופעילי ביטחון בבתים ובמוסדות ציבור ובין היתר חשפו מחסן נשק גדול בקיבוץ יגור. רבים ממנהיגי היישוב נעצרו ובהם משה שרת (אז שרתוק), יצחק גרינבוים, דוד רמז ודב יוסף. בסך הכול נעצרו יותר מ-2,700 איש ונכלאו במחנות מעצר בלטרון וברפיח.

עולי הגרדום

תשעה מלוחמי האצ"ל ושלושה מלוחמי הלח"י שנשפטו ונידונו למוות בתלייה. שמונה מהם נדונו על ידי בתי דין צבאיים בריטיים ושניים מהם - על ידי בית דין צבאי מצרי. עשרה מן הנידונים הוצאו להורג בתלייה ושניים מהם שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג.

לקראת הכרזת המדינה

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, צילם רודי ויסנשטין

אזורי התיישבות יהודים עיקריים בארץ ישראל, ב-1947

בשנת 1947 הוקמה ועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל. ב-31 באוגוסט 1947 הגישה הוועדה את תוכניתה לאו"ם, לפיה יסתיים המנדט בריטי והארץ תחולק לשתי מדינות, יהודית וערבית, שתקיימנה שיתוף פעולה כלכלי ביניהן ואילו ירושלים תהיה לאזור בינלאומי. ב-29 בנובמבר 1947 הכריעה עצרת האו"ם בהצבעה ברוב של 33 מדינות נגד 13 ו-10 נמנעות, על קבלת תוכנית החלוקה ועל סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-15 במאי 1948. בזאת הונח היסוד להקמתה של מדינת ישראל.

היישוב במלחמת העצמאות

עם החלטת עצרת האו"ם, במועד הידוע כ"כ"ט בנובמבר" 1947 נפתחה על ערי היישוב ועל דרכי התחבורה בו התקפה של ערביי ארץ ישראל, שנעזרו בכוחות צבא ההצלה והיישוב עמד על נפשו. בהתקרב מועד הכרזת המדינה, עמדה הנהגת היישוב בפני הכרעה גורלית, האם להכריז על העצמאות במועד שנקבע לכך בהחלטת עצרת האו"ם, או לדחות את ההכרזה עקב סכנת הפלישה של הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שהיו מצוידים בארטילריה, שריון ומטוסים. הדעות על כך בהנהגת היישוב נחלקו ואף שר ההגנה האמריקאי צידד בדחייה.

ב-14 במאי 1948, ביום שישי בשעות בין הערביים, בבית דיזנגוף בתל אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. תם פרק היישוב והחלה תקופת מדינת ישראל, שנפתחה עם בוקר ה-15 במאי 1948 בפלישת חמשת צבאות ערב אל תחום המדינה שזה עתה קמה.

ראו גם

• עליות קדומות לארץ ישראל
• היישוב הישן
• היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה
• כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל פורטל היישוב הוא שער לכל נושא היישוב היהודי בארץ ישראל שקדם להקמת המדינה. בפורטל נמצאים קישורים להיסטוריה של התקופה ונדבכיה השונים בתחומים: הגנה וביטחון, פוליטיקה, העליות, יישוב הארץ, החברה, התרבות, הכלכלה, התקשורת ותחיית הלשון העברית.

מקורות

• ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה: דוד בן-גוריון, הוצאת אחיאסף, 1943

ספרות יפה והדרכה

• מרדכי נאור, ספר המאה - היסטוריה מצולמת של ארץ ישראל במאה העשרים, תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון ועם עובד, 1998.
• רוברט שרשבסקי ואחרים, מאה שנה ועוד עשרים - היסטוריה מצולמת של ארץ ישראל ממחצית המאה ה-19, 1–3, תל אביב: הוצאת מעריב, 1968.
• יגאל לוסין, עמוד האש, הוצאת שקמונה, 1982.
• מרדכי נאור ודן גלעדי, ארץ ישראל במאה העשרים. מיישוב למדינה, 1900-1950, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1990

מחקרים

• אמיר בן פורת, היכן הם הבורגנים ההם? תולדות הבורגנות הישראלית, ספרית אשכולות, מכון לוי אשכול והוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ט.
• בן-ציון גת, היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות הת"ר-התרמ"א (1840–1881), (עבודת דוקטור), שהוגשה ב-1948, ירושלים: הוצאת אגודת שוחרי הגמנסיה העברית, תשכ"ג 1963.
• אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, תל אביב: הוצאת מסדה, תש"ג - 1942, 1970.
• דן הורוביץ ומשה ליסק, מישוב למדינה : יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהיליה פוליטית, תל אביב: עם עובד, תשמ"ו-1986.
• אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם,תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2004 (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
• גרסיאלה טרכטנברג, בינלאומיות לאמנות : כינון שדה האמנות הישראלי בתקופת היישוב ובראשית שנות המדינה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ו 2005.
• משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה (ששה כרכים בנושא היישוב מתוך שבעת כרכי הסדרה):
  • משה ליסק, ישראל קולת וגבריאל כהן (עורכים), התקופה העות'מאנית: חלק א; משה ליסק, ישראל קולת (עורכים), התקופה העות'מאנית: חלק ב, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, ירושלים
  • זהר שביט (עורכת ומחברת ראשית), בנייתה של תרבות עברית בארץ-ישראל, חלק א, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, ירושלים, 1998.
  • משה ליסק (עורך), המנדט הבריטי: חלק א; משה ליסק, אניטה שפירא וגבריאל כהן (עורכים), המנדט הבריטי: חלק ב; משה ליסק (עורך), המנדט הבריטי: חלק ג, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, ירושלים, 2009-1989.
• משה ליסק ודן הורוביץ, "גיוס פוליטי ובינוי מוסדות ביישוב היהודי בתקופת המנדט", בתוך: הנ"ל ועמנואל גוטמן (עורכים), המערכת הפוליטית הישראלית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1977, עמ' 51–60.
• תום שגב, ימי הכלניות - ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת כתר, ירושלים, 1999.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היישוב בוויקישיתוף

• ארכיונים של מוסדות וארגונים של היישוב היהודי בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• תרבות עברית בשנות השלושים: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• תוצרת הארץ ובניין הבית הלאומי: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית

מאמרים

• יעקב שביט, ‏בין 'חברה ישובית' ל'חברה פוליטית' – היישוב היהודי בתקופת המנדט, קתדרה 14, ינואר 1980, עמ' 16-7
• מאיר אביזוהר, יעקב גולדשטיין, יוסף גורני ויעקב שביט, ‏דיון: הקמת 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל' וגיבוש דפוס מנהיגות ביישוב היהודי בארץ-ישראל, קתדרה 23, אפריל 1982, עמ' 186-157
• חנה הרצוג, ‏המושגים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בהארה סוציולוגית, קתדרה 32, יולי 1984, עמ' 108-99
• דבורה ברנשטיין, ‏מעמדן והתארגנותן של נשים עובדות ביישוב העירוני בשנות העשרים והשלושים, קתדרה 34, ינואר 1985, עמ' 144-115
• אליהו אילת, ‏'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 124-109
• יעקב שביט, ‏'רוח צרפת' ו'תרבות צרפת' ביישוב היהודי בארץ-ישראל (1914-1882), קתדרה 62, דצמבר 1991, עמ' 53-37
• דרק יונתן פנסלר, ‏השפעות צרפתיות על ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ-ישראל (1914-1870), קתדרה 62, דצמבר 1991, עמ' 66-54
• יוסף גורני, יואב גלבר, נחום גרוס, יהודה דון, יורם נמרוד, ישראל פז ושמעון שמיר, ‏דיון: היישוב ומצרים – קשרים בטרם קום המדינה, קתדרה 67, מרץ 1993, עמ' 112-12
• חנה הרצוג, ‏ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 133-111
  • ברוך הורוויץ, ‏על רופאות בארץ-ישראל ומחנך יהודי אמריקני, קתדרה 75, אפריל 1995, עמ' 188
• נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, ‏מדיניות הייעור של התנועה הציונית בארץ-ישראל 1948-1895, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 108-88
• נירית רייכל, ‏'שורשים' או 'אופקים': דיוקן התלמיד הארץ-ישראלי הרצוי בשנים 1933-1889, קתדרה 83, אפריל 1997, עמ' 96-55
• י. דובדבני, ‏לקט כלכלי: מעמדנו ההתיישבותי והקרקעי ערב חוק הקרקעות, מערכות גיליון 1, אפריל 1940
• מ. לוברסקי, ‏מתובלה המוטורית בארץ, מערכות 11 אפריל 1942

אתרי אינטרנט

• על תיקוף היישוב, בספר מגמות בחברה הישראלית, באתר כותר