הלכת דאוברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הלכת דאוברט היא הלכה העוסקת בכישוריו של אדם לכהן כעד מומחה במשפט. הלכה זו ניתנה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית במשפט דאוברט נגד חברת התרופות מריל-דאו ((Daubert v. Merrill Dow Pharmaceuticals, Inc., 509 U.S. 579, 595 (1993)). בתי המשפט בישראל נוטים להשתמש בהנחיה זו, לפיה על השופט להשתמש באמות מידה מסוימות לפני שהוא מסכים לקבל את עדותו של המומחה, במיוחד בתחום מדעי או טכנולוגי חדש. אמות המידה הן:

  1. בחינתה המדעית של התאוריה המוצעת.
  2. הצגת התאוריה המוצעת בפני הקהילה המדעית.
  3. אחוז הטעות הסטטיסטי של התאוריה.
  4. קבלת התאוריה על ידי הקהילה המדעית.

בהלכת דאוברט ניתנה גמישות מסוימת, בכך שנקבע בה שלא כל ארבעת הגורמים נחוצים בכל מקרה ומקרה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מומחים בישראל המותחים ביקורת על הלכת דאוברט וקוראים שלא לקבלה; לדבריהם ההלכה מבוססת על הנחות סותרות בפילוסופיה של המדע, בכך שהיא מקבלת את יכולתם של השופטים להעריך את היתכנות תקפותה של תאוריה מסויימת בנפרד מיכולתם להעריך את תוכנה‏[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' דייויס "קבילות ומשקל ראיות מדעיות במשפט - האם יש מקום לייבא את הלכת דאוברט?", רפואה ומשפט, גליון 29 (נובמבר 2003).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Stub general.png ערך זה הוא קצרמר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.