הנוקמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הנוקמים הוא שם כולל לקבוצות של יהודים ניצולי השואה, הפרטיזנים, ואנשי הבריגדה היהודית, שהתארגנו בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, לבצע מעשי נקם בנאצים. הרקע להתארגנות הוא הרצון של חלק מיהודי אירופה לבוא חשבון עם הנאצים על השמדת רוב יהודי אירופה בשואה. במסגרת התארגנויות אלו הוקמה בקרב אנשי הבריגדה היהודית "חוליית המוציאים לפועל" שפעלה מאיטליה, וחבריה הרגו עשרות אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. בולטת בקיצוניותה הייתה קבוצה "הנקם" אשר תיכננה הרעלה המונית, ופגעה בשבויים מן האס אס. שתי הקבוצות שתפו פעולה ביניהן. בנוסף להן, עסקו גם יחידים בפעולות נקם פרטיות.

קבוצת הנוקמים מן הבריגדה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר זורע
שמעון אבידן

עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 התארגנה בקרב חיילי החטיבה השנייה של הבריגדה היהודית קבוצה שנודעה בשם "הנוקמים" או "חוליית המוציאים לפועל". היחידה הוקמה בבסיס הבריגדה בטרוויזיו בידיעת מיעוטם של קציני הבריגדה היהודים, ותוך מידור שאר חיילי הבריגדה, ומפקדי ההגנה בה. היחידה פעלה בעיקר בצפון איטליה, אוסטריה ודרום גרמניה.

גרעין הקבוצה מנה כעשרה אנשים, וכארבעים שותפי סוד התלוו למקצת הפעולות. בין מוביליה היו מאיר זורע שפיקד על מרבית הפעולות, מרדכי גיחון - קצין המודיעין, ישראל כרמי איש הארגון והמבצעים שהקים רשת הטעייה בכינויי TTG (ערבית ויידיש: טילכס טיזי געשעפטן, עסקי שק לי בתחת), יאנוש (יוחנן) פלץ וחיים לסקוב. כמו כן פעלו בה רוברט גרוסמן, דב גורן, שייקה וינברג, מרסל טוביאס, משה בר-תקווה (מונדק פסטרנק), ישראל טל, אריה עצמוני, חיים מילר ואחרים.

לקבוצה זו הצטרפו מאוחר יותר כמה מבוגרי המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, בהם שמעון אבידן וסגנו יהודה בן חורין ששלטו בגרמנית.

שיטת הפעולה כללה:

  • איסוף מודיעין תוך הסתמכות על פרטיזנים לשעבר, הדלפות מיחידות מודיעין בריטיות, הלשנות, וחקירה תחת איומים של נאצים לפני הוצאתם להורג.
  • זיהוי נאצים ומשתפי פעולה שהשתתפו ישירות בגילוי, הסגרה, מיון, משלוח או רצח של יהודים בשואה
  • הצלבת ידיעות מודיעיניות משני מקורות לפחות כדי להשיג זיהוי וודאי
  • תנועה בלילה בחוליות של שלושה או ארבעה אנשים תוך שימוש בכלי רכב, מסמכים מזויפים ומדים של יחידות בריטיות שונות
  • מעצר דמה של המטרות, על ידי חברי חוליה דוברי אנגלית הלבושים לרוב במדי משטרה צבאית
  • הכנסת המטרות לרכב והוצאתם להורג בחניקה, ללא דין ודברים, על ידי שני "אורבים" שהמתינו להם
  • וידוא הריגה ביריה והשלכת הגופה באגם או בחלקת יער

מוערך שקבוצה זו הוציאה להורג כמה עשרות או מאות בודדות של נאצים בפרק זמן של חצי שנה - רובם מפקדים נאצים זוטרים ומשתפי פעולה עם הנאצים.

פעילות הנוקמים, ביחד עם פעולות הבריגדה בארגון הרכש, הבריחה ועלייה ב', היו בין הסיבות להעברת הבריגדה מאיטליה להולנד בסוף 1945.

קבוצת הנקם של הפרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי גטו וילנה שחלקם הצטרפו לקבוצת הנקם. אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת מימין, יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע.

קבוצה קיצונית יותר בגישתה נקראה 'הנקם' או 'דין'. היא מנתה כ-60 יהודים מקרב הפרטיזנים לשעבר ויהודים אחרים ששרדו את המלחמה. מנהיגות הקבוצה התבססה על פרטיזנים יוצאי המחתרות הציוניות בגטאות מזרח אירופה. הקבוצה הוקמה בלובלין, העיר הפולנית הגדולה הראשונה שנכבשה על ידי הצבא האדום, והתגבשה בהדרגה תוך כדי מעבר המטה שלה לבוקרשט, לצפון איטליה, ולבסוף לפריז. חוליות של אנשיה הגיעו לגרמניה לערים נירנברג ודכאו במטרה לבצע מעשי נקם מורכבים וקטלניים באוכלוסייה אזרחית נרחבת בגרמניה. כוונתם הייתה להשיג נקמה של ממש בעם הגרמני, לעורר הד בינלאומי רחב, וללמד לקח היסטורי את אויבי העם היהודי בעתיד.

מנהיג הקבוצה והאידאולוג שלה היה אבא קובנר, ממנהיגי הפרטיזנים של גטו וילנה, וכסגנו שימש יצחק (פשה) אבידב. בקבוצה היו חברים גם ויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), שמחה (קאז'ק) רותם, אליעזר לידובסקי, בצלאל מיכאלי, יוסף חרמץ, ראובן (רובקה) שניידר ואחרים.

שלוש דרכי פעולה הועלו בדיוני הקבוצה:

  • תוכנית א': להרעיל את מקורות המים של מספר ערים בגרמניה ולגרום למוות המוני של מיליוני אזרחים גרמניים. תוכנית זו סוכלה.
  • תוכנית ב': להרעיל את מקורות המזון של מחנות שבויים גרמניים ולגרום למותם של אלפי חיילי אס אס וורמאכט גרמניים. תוכנית זו יצאה לפועל באופן חלקי.
  • תוכנית ג': להוציא להורג פושעים נאציים ספציפיים, תוכנית זו לא בוצעה.

כישלון תוכנית א[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנסיון להוציא את תוכנית א' לפועל, הוחדרו אנשי הקבוצה למכוני המים של המבורג ונירנברג כעובדים. בתיווך חיים ויצמן וארנסט דוד ברגמן הצליח אבא קובנר להשיג מן האחים אפרים ואהרון קציר רעל (שזהותו לא הובהרה) בטענה שישתמש בו לצורך תוכנית ב'. הרעל סופק לקובנר ארוז בשפופרות של משחת שיניים ובקופסאות שימורים של חלב, ההגנה סיפקה לו מסמכים מזויפים של חייל בבריגדה היהודית, החוזר ליחידתו מחופשת מולדת, והוא עלה על ספינה בריטית בנמל חיפה. קובנר קיבל מהתעשיין הנס מולר כסף, שאותו המיר לזהב שהסתיר בשפורפרות של משחת שיניים. מההגנה קיבל גם איש מלווה, לסייע לו בשעת צרה.[1] בדצמבר 1945, כשהתקרבה הספינה לנמל טולון בצרפת, גילו הבריטים (ייתכן שעקב הלשנה של גורמים ציוניים שחששו מהשלכות התוכנית) שתעודותיו של קובנר מזויפות. קובנר שמע שקוראים את שמו ברמקול של האנייה ונצטווה להתייצב בפני הקברניט. קובנר סיפר למלווה שלו על משימת הנקם שלו ומסר לידיו את הרעל. הוא ביקש ממנו שבמקרה וקורה לו משהו, יעביר את החומר ליעד מסוים, ואם לא - שישמיד אותו בכל דרך שהיא. קובנר מסר לו גם את הזהב, אולם החליט לשפוך מחצית מהחומר בעצמו, מבעד לחלון בית השימוש אל הים. כשעלה אל הסיפון, נעצר מיד. המלווה חשש להחזיק ברעל והשליך אותו גם הוא לים, אולם את הזהב מסר ליעדו.[2] יש הטוענים כי קובנר וקבוצתו הכשילו בעצמם את התוכנית כי חששו לפגוע בכוחות בעלות הברית בתוך הערים הגרמניות.

הבריטים העבירו את קובנר לכלא צבאי בקהיר והוא הוחזק במאסר כארבעה חודשים, ללא ידיעתם על הרעל. הפיקוד על הקבוצה עבר לידי סגנו, יצחק (פשה) אבידב. אנשיו עדיין עבדו, תוך שהם מתחזים לגרמנים, במפעלי המים המרכזיים בהמבורג ובנירנברג, בחברת גרמנים שאותם זממו לרצוח, ולכן במתח נפשי רב, מתוך חשש שזהותם תיחשף. בנירנברג הם כבר איתרו את ברזי הצינורות שהובילו אל השכונות בהן התגוררו משפחות אנשי הצבא האמריקאים, מכיוון שהתכוונו להימנע מלהרעיל אותם. הם חיכו לחומר כדי להרעיל 6 מיליון גרמנים, אולם אבידב החליט להפעיל את תוכנית ב, לא לפני שהציע לאנטק צוקרמן להחליף את קובנר בראש הנוקמים, אך הוא סירב.[2]

כישלון תוכנית ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כישלון תוכנית א', הוחלט על ביצוע תוכנית ב'. המשימה הייתה הרעלת שבויי אס אס ששהו במחנה השבויים האמריקאי סטלאג 13 ליד העיר נירנברג. היא הוטלה על חוליה בפיקוד יוסף חרמץ שהתמקמה בעיר. אחד החברים, אריה דיסטל, התקבל בעזרת שוחד לעבודה במאפייה שסיפקה לחם למחנה. בתום מספר חודשים קיבלה הקבוצה כמות גדולה של הרעל ארסן שנקנתה בפריז והוברחה להם על ידי חייל בבריגדה. בליל ה-13 באפריל 1946, הבריח דיסטל את אחד מחבריו למאפיה, והם מרחו בארסן מעורב בדבק כ-3,000 כיכרות לחם. כתוצאה מן ההרעלה חלו כ-9,000 משבויי המחנה, רבים מהם חיילי אס אס לשעבר. בעיתונות התקופה לא דווח על מקרי מוות בהרעלה, והרעל כנראה רק גרם למחלה ולא הרג אף שבוי.

כישלון המבצע גרם לאנשי קבוצת הנוקמים לדכדוך עמוק וחלקם אף שקלו להתאבד. לאחר שקובנר שוחרר ממעצרו, דרש מהם להגיע לארץ ישראל. הם התיישבו בקיבוץ עין החורש. חלקם חזרו לאירופה. מהם היו שסירבו לחזור לארץ ישראל ואחרים השתלבו ב"תוכנית ג" - מבצע שנעשה בידיעת המפקדה העליונה של ההגנה.[3]

מתוך חששות פוליטיים, ביטלה הנהגת היישוב בארץ ישראל את פעולתם המתוכננת של אנשי החוליה בראשות שמחה רותם שהתמקמה בדכאו והתכוננה לפגוע במחנה השבויים הגרמניים שם.

נוקמים במחנות הריכוז וההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופות נקובות הכדורים של שני שומרי אס אס שחוסלו במחנה הריכוז אורדורף (Ohrdruf) זמן קצר לאחר שחרורו. התמונה צולמה על ידי מייג'ור פארק או. ינגסט מצבא ארצות הברית, שהשתתף בשחרור המחנה

מלבד הנוקמים המאורגנים, נמצאו גם יהודים שנקמו בגרמנים בשיטתיות באופן עצמאי. כזה היה למשל יהודה מייטרמן, שסיפורו פורסם לראשונה לקראת יום השואה של שנת 2007.

פירוק קבוצות הנוקמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1946 עברו רוב אנשי הבריגדה במחתרת לעסוק בענייני הרכש (קנייה, גניבה והברחה של נשק להגנה), הבריחה וההעפלה, והמנגנון המחתרתי TTG הוקדש למשימות אלו, שנתפסו כחיוניות יותר. עם התגברות התכונה בארץ ישראל לקראת הקמת מדינת ישראל ומלחמת השחרור, עזבו כמעט כל הנוקמים (רובם אנשי ההגנה וכמה מהם אנשי אצ"ל) את אירופה. רבים מהם השתלבו בצה"ל ובמערכת הביטחון הישראלית. אחד מהם היה הרמטכ"ל, חיים לסקוב. כעבור שנים אמר על כך: "לא היו אלה מעשים 'יפים'. היו אלה מעשי נקם. אנחנו למעשה הפסדנו במלחמה. הפסדנו שישה מיליון יהודים. ומי שלא ראה את המקומות האלה, מחנות הריכוז והכבשנים – לא יבין מה עשו לנו... לא חיסלנו הרבה, לצערי".[4]

פעילות הנקמה נותרה סודית שנים רבות והחלה להחשף רק בסוף שנות השישים של המאה העשרים. משימת רדיפת הנאצים והעמדתם לדין עברה לידי המוסד ומשטרת ישראל.

הנוקמים בספרות ובקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור התיעודי המפורט ביותר של הנוקמים מופיע בספרו של מיכאל בר זוהר "הנוקמים" שהופיע בשנת 1969.

תיאור התלבטויותיהם של אנשי הבריגדה, שהגיעו עם תום המלחמה לגרמניה, בין רצונם לנקום לבין מצפונם שלא איפשר להם לפגוע גם בחפים מפשע, מתואר ברומן של חנוך ברטוב "פצעי בגרות" משנת 1965. ברטוב מתאר בספרו כיצד ערב הכניסה לגרמניה הוזהרו חיילי הבריגדה כי "נקמת הדם היא נקמת הכלל; כל מעשה בלתי אחראי מכשיל את הכלל", וכיצד לבסוף הכריע המצפון והחיילים כבודדים נמנעו ממעשי נקם פרטיים.

סרטו הדוקומנטרי של דני סיטון, "נקמה", מ-1995 תיעד את עדויות הנוקמים.

סרטו הבדיוני של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", שאב גם הוא השראה מפעילות הנוקמים מהבריגדה.

בספרו הבדיוני של משה יזרעאלי "משפט הצל הכללי" מתוארות פעולות נקם בנאצים, שמבצעים אב ובנו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ג, 3, עמ' 129.
  2. ^ 2.0 2.1 תום שגב, המיליון השביעי, ג, 3, עמ' 130.
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ג, 3, עמ' 131.
  4. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ג, 3, עמ' 134.


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל