הנוקמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנוקמים הוא שם כולל לקבוצות של יהודים, חלקם אנשי הבריגדה היהודית וחלקם מקרב הפרטיזנים, שהתארגנו לאחר תום מלחמת העולם השנייה לבצע מעשי נקם בנאצים. הרקע להתארגנות הוא הרצון של חלק מיהודי אירופה לבוא חשבון עם הנאצים על השמדת רוב יהודי אירופה בשואה. במסגרת התארגנויות אלו הוקמה בקרב אנשי הבריגדה היהודית "חוליית המוציאים לפועל" שפעלה מאיטליה, וחבריה הרגו עשרות אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. בולטת בקיצוניותה הייתה קבוצה "הנקם" אשר תיכננה הרעלה המונית, ופגעה בשבויים מן האס אס. שתי הקבוצות שתפו פעולה ביניהן. בנוסף להן, עסקו גם יחידים בפעולות נקם פרטיות.

קבוצת הנוקמים מן הבריגדה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר זורע
שמעון אבידן

עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 התארגנה בקרב חיילי החטיבה השנייה של הבריגדה היהודית קבוצה שנודעה בשם "הנוקמים" או "חוליית המוציאים לפועל". היחידה הוקמה בבסיס הבריגדה בטרוויזו בידיעת מיעוטם של קציני הבריגדה היהודים, ותוך מידור שאר חיילי הבריגדה, ומפקדי ההגנה בה. היחידה פעלה בעיקר בצפון איטליה, אוסטריה ודרום גרמניה.

גרעין הקבוצה מנה כעשרה אנשים, וכארבעים שותפי סוד התלוו למקצת הפעולות. בין מוביליה היו מאיר זורע שפיקד על מרבית הפעולות, מרדכי גיחון - קצין המודיעין, ישראל כרמי איש הארגון והמבצעים שהקים רשת הטעייה בכינויי TTG (יידיש: טילכס טיזי געשעפטן, עסקי שק לי בתחת) וחיים לסקוב. כמו כן פעלו בה רוברט גרוסמן, דב גורן, שייקה וינברג, מרסל טוביאס, משה בר-תקווה (מונדק פסטרנק), ישראל טל, אריה עצמוני, חיים מילר ואחרים.

לקבוצה זו הצטרפו מאוחר יותר כמה מבוגרי המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, בהם שמעון אבידן וסגנו יהודה בן חורין ששלטו בגרמנית.

שיטת הפעולה כללה:

  • איסוף מודיעין תוך הסתמכות על פרטיזנים לשעבר, הדלפות מיחידות מודיעין בריטיות, הלשנות, וחקירה תחת איומים של נאצים לפני הוצאתם להורג.
  • זיהוי נאצים ומשתפי פעולה שהשתתפו ישירות בגילוי, הסגרה, מיון, משלוח או רצח של יהודים בשואה
  • הצלבת ידיעות מודיעיניות משני מקורות לפחות כדי להשיג זיהוי וודאי
  • תנועה בלילה בחוליות של שלושה או ארבעה אנשים תוך שימוש בכלי רכב, מסמכים מזויפים ומדים של יחידות בריטיות שונות
  • מעצר דמה של המטרות, על ידי חברי חוליה דוברי אנגלית הלבושים לרוב במדי משטרה צבאית
  • הכנסת המטרות לרכב והוצאתם להורג בחניקה, ללא דין ודברים, על ידי שני "אורבים" שהמתינו להם
  • וידוא הריגה ביריה והשלכת הגופה באגם או בחלקת יער

מוערך שקבוצה זו הוציאה להורג כמה עשרות או מאות בודדות של נאצים בפרק זמן של חצי שנה - רובם מפקדים נאצים זוטרים ומשתפי פעולה עם הנאצים.

פעילות הנוקמים, ביחד עם פעולות הבריגדה בארגון הרכש, הבריחה ועלייה ב', היו בין הסיבות להעברת הבריגדה מאיטליה להולנד בסוף 1945.

קבוצת הנקם של הפרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי גטו וילנה שחלקם הצטרפו לקבוצת הנקם. (אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת מימין, יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע)

קבוצה קיצונית יותר בגישתה נקראה 'הנקם' או 'דין'. היא מנתה כ-60 יהודים מקרב הפרטיזנים לשעבר ויהודים אחרים ששרדו את המלחמה. מנהיגות הקבוצה התבססה על פרטיזנים יוצאי המחתרות הציוניות בגטאות מזרח אירופה. הקבוצה הוקמה בלובלין, העיר הפולנית הגדולה הראשונה שנכבשה על ידי הצבא האדום, והתגבשה בהדרגה תוך כדי מעבר המטה שלה לבוקרשט, לצפון איטליה, ולבסוף לפריז. חוליות של אנשיה הגיעו לגרמניה לערים נירנברג ודכאו במטרה לבצע מעשי נקם מורכבים וקטלניים באוכלוסייה אזרחית נרחבת בגרמניה. כוונתם הייתה להשיג נקמה של ממש בעם הגרמני, לעורר הד בינלאומי רחב, וללמד לקח היסטורי את אויבי העם היהודי בעתיד.

מנהיג הקבוצה והאידאולוג שלה היה אבא קובנר, ממנהיגי הפרטיזנים של גטו וילנה, וכסגנו שימש יצחק (פשה) אבידב. בקבוצה היו חברים גם ויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), שמחה (קאז'ק) רותם, אליעזר לידובסקי, בצלאל מיכאלי, יוסף חרמץ, ראובן (רובקה) שניידר ואחרים.

שלוש דרכי פעולה הועלו בדיוני הקבוצה:

תוכנית א': להרעיל את מקורות המים של מספר ערים בגרמניה ולגרום למוות המוני של אזרחים גרמניים. תוכנית זו סוכלה.

תוכנית ב': להרעיל את מקורות המזון של מחנות שבויים גרמניים ולגרום למותם של חיילי אס אס וורמאכט גרמניים. תוכנית זו יצאה לפועל באופן חלקי.

תוכנית ג': להוציא להורג פושעים נאציים ספציפיים, תוכנית זו לא בוצעה.

בנסיון להוציא את תוכנית א' לפועל, הוחדרו אנשי הקבוצה למכוני המים של המבורג ונירנברג כעובדים. בתיווך חיים ויצמן וארנסט דוד ברגמן הצליח אבא קובנר להשיג מן האחים אפרים ואהרון קציר רעל (שזהותו לא הובהרה) בטענה שישתמש בו לצורך תוכנית ב'. הרעל סופק לקובנר ארוז בשפופרות של משחת שיניים ובקופסאות שימורים, ההגנה סיפקה לו מסמכים מזויפים של חייל בבריגדה היהודית, והוא עלה על ספינה בריטית בנמל חיפה. בדצמבר 1945, כשהתקרבה הספינה לנמל טולון בצרפת, גילו הבריטים (ייתכן שעקב הלשנה של גורמים ציוניים שחששו מהשלכות התוכנית) שתעודותיו של קובנר מזויפות, אולם לפני שנעצר הוא הספיק להטיל לים את הרעל. יש הטוענים כי קובנר וקבוצתו הכשילו בעצמם את התוכנית כי חששו לפגוע בכוחות בעלות הברית בתוך הערים הגרמניות.

קובנר נכלא על ידי הבריטים, והפיקוד על הקבוצה עבר לידי סגנו, יצחק (פשה) אבידב.

בעקבות כישלון תוכנית א', הוחלט על ביצוע תוכנית ב'. המשימה הייתה הרעלת שבויי אס אס ששהו במחנה השבויים האמריקאי סטאלאג 13 ליד העיר נירנברג. היא הוטלה על חוליה בפיקוד יוסף חרמץ שהתמקמה בעיר. אחד החברים, אריה דיסטל, התקבל בעזרת שוחד לעבודה במאפייה שסיפקה לחם למחנה. בתום מספר חודשים קיבלה הקבוצה כמות גדולה של הרעל ארסן שנקנתה בפריז והוברחה להם על ידי חייל בבריגדה. בליל ה-13 באפריל 1946, הבריח דיסטל את אחד מחבריו למאפיה, והם מרחו בארסן מעורב בדבק כ-3,000 כיכרות לחם. כתוצאה מן ההרעלה חלו כ-9,000 משבויי המחנה, רבים מהם חיילי אס אס לשעבר. בעיתונות התקופה לא דווח על מקרי מוות בהרעלה, וקיימות הערכות שונות לגבי מספר המתים (בין 8 ל-300).

מתוך חששות פוליטיים, ביטלה הנהגת היישוב בארץ ישראל את פעולתם המתוכננת של אנשי החוליה בראשות שמחה רותם שהתמקמה בדכאו והתכוננה לפגוע במחנה השבויים הגרמניים שם.

נוקמים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הנוקמים המאורגנים, נמצאו גם יהודים שנקמו בגרמנים בשיטתיות, אך באופן פרטי. כזה היה למשל יהודה מייטרמן, שסיפורו פורסם לראשונה לקראת יום השואה של שנת תשס"ז.

פירוק קבוצות הנוקמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1946 עברו רוב אנשי הבריגדה במחתרת לעסוק בענייני הרכש (קנייה, גניבה והברחה של נשק להגנה), הבריחה וההעפלה, והמנגנון המחתרתי TTG הוקדש למשימות אלו, שנתפסו כחיוניות יותר. עם התגברות התכונה בארץ ישראל לקראת הקמת מדינת ישראל ומלחמת השחרור, עזבו כמעט כל הנוקמים (רובם אנשי ההגנה וכמה מהם אנשי אצ"ל) את אירופה. רבים מהם השתלבו בצה"ל ובמערכת הביטחון הישראלית. פעילות הנקמה נותרה סודית שנים רבות והחלה להחשף רק בסוף שנות השישים של המאה העשרים. משימת רדיפת הנאצים והעמדתם לדין עברה לידי המוסד ומשטרת ישראל.

הנוקמים בספרות ובקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור התיעודי המפורט ביותר של הנוקמים מופיע בספרו של מיכאל בר זוהר "הנוקמים" שהופיע בשנת 1969.

תאור התלבטויותיהם של אנשי הבריגדה, שהגיעו עם תום המלחמה לגרמניה, בין רצונם לנקום לבין מצפונם שלא איפשר להם לפגוע גם בחפים מפשע, מתואר ברומן של חנוך ברטוב "פצעי בגרות" משנת 1965. ברטוב מתאר בספרו כיצד ערב הכניסה לגרמניה הוזהרו חיילי הבריגדה כי "נקמת הדם היא נקמת הכלל; כל מעשה בלתי אחראי מכשיל את הכלל", וכיצד לבסוף הכריע המצפון והחיילים כבודדים נמנעו ממעשי נקם פרטיים.

סרטו הדוקומנטרי של דני סיטון, "נקמה", מ-1995 תיעד את עדויות הנוקמים.

סרטו הבדיוני של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", שאב גם הוא השראה מפעילות הנוקמים מהבריגדה.

בספרו הבדיוני של משה יזרעאלי "משפט הצל הכללי" מתוארות פעולות נקם בנאצים, שמבצעים אב ובנו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]