ז'וזף דה וילל
 | |||||||
| דיוקן מאת הצייר ז'אן-סבסטיאן רויאר | |||||||
| לידה |
14 באפריל 1773 טולוז, לנגדוק, צרפת | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 במרץ 1854 (בגיל 80) טולוז, גארון עילית, צרפת | ||||||
| שם מלא | ז'אן-בטיסט גיום ז'וזף מארי אן סראפן, הרוזן הראשון של וילל | ||||||
| מדינה |
 צרפת | ||||||
| מקום קבורה |
Mourvilles-Basses  | ||||||
| עיסוק | בעל קרקעות | ||||||
| מפלגה | אולטרה–מלוכנים | ||||||
| בת זוג | מלאני פאנון דבאסן (1779–1854) | ||||||
| שושלת Villèle | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
  | |||||||
ז'וזף דה וילל (בצרפתית: Joseph de Villèle; 14 באפריל 1773 – 13 במרץ 1854) היה פוליטיקאי צרפתי ששימש כראש ממשלת צרפת בין השנים 1821–1828.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'אן-בטיסט גיום ז'וזף מארי אן סראפין, הרוזן הראשון של וילל נולד בטולוז ב-14 באפריל 1773, כבן הבכור למשפחה בעלת שורשים בעיר, שקיבלה תואר אצולה במהלך המאה ה-17.
בשנת 1788 החל ללמוד בבית הספר הימי של אלס, וב-1790 נשלח למאוריציוס תחת פיקודו של תת-אדמירל ארמאן דה סן פליקס, שם השתתף בקרבות ימיים נגד אנגליה. הוא התקדם והפך לקצין בצי הצרפתי ולא שהה בצרפת בזמן המהפכה. בשל עוינותו לעקרונות המהפכניים, הוא היה במאסר בין מאי לאוקטובר 1794, ולאחר מכן התיישב בראוניון. בזכות עבודתו, רכש באי אחוזה וצבר הון על ידי גידול קפה תוך שהוא מתנגד לביטול העבדות. בשנת 1822 מונה לרוזן וילל.
ב-1807, חזר דה וילל לצרפת והשתלט על ההון המשפחתי במורוויל-באס. על אף התנגדותו למשטר נפוליאון, הוא נשבע אמונים לאימפריה ופתח בקריירה פוליטית. הוא התמנה לראש העיר של מורוויל ב-1808, ולחבר המועצה הכללית ב-1811. מ-1813 הפך לאחד המנהיגים הבולטים של המלוכנים בטולוז.
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת הרסטורציה הצרפתית, הביע ז'וזף דה וילל את התנגדותו למונרכיה החוקתית, ומתח ביקורת על הצ'רטר של 1814 כליברלי מדי. בתחילת הרסטורציה השנייה מונה על ידי לואי ה-18 לראש עיריית טולוז ב-7 באוגוסט 1815. לאחר שנבחר ברוב דחוק כנציג גארון עילית בבית התחתון של הפרלמנט, הוא הצטרף לנבחרים האולטרה–מלוכנים. כאחד מהם, תמך ז'וזף דה וילל בצעדי דיכוי קשים נגד המהפכנים והבונפרטיסטים שמילאו תפקיד פעיל במהלך שלטון מאה הימים, מחה נגד השארת תומכי נפוליאון בעמדות מפתח ותמך בביזור סמכויות ובצעדים שהיו דומים למשטר הישן. יכולותיו כדובר, כישוריו הפיננסיים והמיומנויות שרכש הפכו אותו במהירות למנהיג האולטרה–מלוכנים. כמתנגד חריף למדיניות המרכז בהנהגת רישלייה, הוא תמך באופן באופן פרדוקסלי בליברליזם הימני ודגל בהרחבת זכות הבחירה וחופש העיתונות.
ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלייה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר נפילת ממשלת רישלייה, בדצמבר 1821 לואי ה-18 מינה את דה וילל לשר האוצר, וזמן קצר לאחר מכן הוא מונה לראש הממשלה, שנקרא גם נשיא מועצת השרים. בנוסף, ב-19 בספטמבר 1822 קיבל את התואר ויקונט. בתפקידו כנשיא מועצת השרים, ביסס את מעמדו במועצה שמנעה את הסחף הליברלי בצרפת.
צנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת שלטונו העיתונות הייתה נתונה לפיקוח קפדני. חוק שעבר ב-1822 דרש קבלת אישור מוקדם מהממשלה לפרסום ידיעות והתיר לה לאסור על עיתונים להתפרסם בשל עבירות של פגיעה באינטרסים של המדינה, זאת חרף התנגדותו.
החינוך הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
וילל פתח במדיניות של התאוששות שהחלה באוניברסיטה שהייתה בעיניו חממה מסוכנת של תסיסה, ולשם כך נסגרה הפקולטה לרפואה למשך שלושה חודשים, גורשו 75 סטודנטים והוטלו סנקציות על פרופסורים ומרצים. בנוסף, הוחלט שעל החינוך היסודי יפקחו בישופים ובחינוך העל-יסודי כמרים ישמשו כמורים לפילוסופיה.
התערבות בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
במדיניות החוץ הממשלה השיגה הצלחות וחיזקה את מעמדה, לדוגמה בעת המשלחת של מאה אלף בני לואי הקדוש לספרד. המערכה בספרד נגד המורדים הליברלים הסתיימה בהצלחה והחזירה את צרפת לרשימת המעצמות האירופיות. אחרי ההצלחה הצבאית, פיזר דה וילל את הפרלמנט ובבחירות השיגו המלוכנים רוב מוחלט, כשרק 15 מתוך 430 נציגים היו מהליברלים.
ימי השיא[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאמציו לייצב את השלטון, דה וילל העביר חוק שקבע כי כהונת הפרלמנט תימשך 7 שנים. כמו כן הוא נקט במדיניות פיסקלית מאוזנת ולעיתים גם בעודף תקציבי. כמו כן הוא פעל לממן פרויקטים גדולים כמו שיפוץ נמל דנקרק.
בספטמבר 1824 נפטר לואי השמונה עשר וירש אותו שארל העשירי, שהוכתר בקתדרלת ריימס ב-29 במאי 1825.
חוקים שנויים במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1825, בהשפעת הכנסייה, הועבר חוק שעודד הקמת קהילות דתיות וקבע עונש מוות למי שהואשם בחילול הקודש. דה וילל עשה מאמצים לרכך את נוסח החוק, והוא מעולם לא יושם, למעט במקרה בו אדם אחד נשפט לעבודות פרך לכל החיים על גניבה.
באפריל 1825 הועבר חוק לפיצוי המהגרים שעזבו את המדינה במהלך המהפכה ורכושם הולאם, ובסך הכל סכום הפיצויים עמד על 650 מיליון פרנק.
תקופת הדמדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מ-1826 החלה הפופולריות של הרוזן דה וילל לרדת, והלוויות של מנהיגים ליברליים הפכו למפגן מחאה נגד הממשלה. במקרה אחר, המשמר הלאומי השתתף גם הוא במחאה, מה שהוביל לפירוקו המיידי, והגדיל את הפער בין הממשלה למעמד הביניים העירוני. כדי לתקן את המצב, ב-1827 רצה להרחיב את הפיקוח על העיתונות ודרש שמאמרים יועברו לאישור הממשלה חמישה ימים לפני פרסומם.
בנובמבר נערכו בחירות חדשות לפרלמנט, ותומכיו של ז'וזף דה וילל איבדו את הרוב, תוך שהליברלים השיגו את ראשות בית הנבחרים. דה וילל פינה את מקומו לטובת הליברל המתון ז'אן בטיסט דה מרטינק ב-4 בינואר 1828.
פרישה מהפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, הפסיק לקחת בה עוד חלק פעיל, ואף סירב להצעה להתמנות לראש ממשלת הפיוס. עם זאת, הוא הוסיף לייעץ לחברי פרלמנט רבים שפנו אליו. גם לאחר מהפכת יולי ועלייתו לשלטון של לואי פיליפ, הוא נותר נאמן לבית בורבון, והתנגד לכל ניסיון להרחיב את זכות ההצבעה.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'וזף דה וילל נפטר ב-13 במרץ 1854 בגיל 80 באחוזתו בטולוז. הלווייתו התקיימה בקתדרלת טולוז.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'וזף דה וילל נישא ב-13 באפריל 1799 למלאני פאנון דבאסן, בתם של מתיישבים עשירים בראוניון, ונולדו להם חמישה ילדים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'וזף דה וילל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)