חוט הזהבה

חוט הזהבה הוא ספר ילדים עברי מאת שירה גפן. הספר מלווה באיוריה של מאיה שלייפר, ונערך על ידי יעל מולצ'דסקי. "חוט הזהבה" ראה אור באפריל 2019 בהוצאת כנרת זמורה. הספר עוסק באובדן, פרידה ומוות של אדם קרוב.

תקציר העלילה

הסיפור מתחיל עם מיה, שבכל יום אחרי הגן מגיעה לבדה לביתה של סבתא זהבה. סבתה יושבת בכורסה ורוקמת, שקועה במלאכת החוט והמחט בעוד שמיה לוגמת מהמרק החם שהוגש לה. ערב אחד התעייפה סבתה, ומיה לקחה על עצמה לרקום במקומה, מבלי לדעת מה. בסיפור מדובר על דעיכתה של סבתא זהבה ומראה כיצד מיה, נכדתה הצעירה, משלימה עם אובדן של אדם הקרוב אליה. הסיפור משלב בין התמודדות עם אובדן לעולם פנטזיה, כנאמר בעיתון הארץ.

הדמויות בסיפור

סבתא זהבה

הספר עצמו מוקדש לשלוש סבתות שהיו לסופרת שירה גפן בילדותה והיו מרכזיות בחייה. סבתא זהבה מבוססת על סבתא רבתא של הסופרת מצד אביה. לדבריה של גפן, היא הייתה בעלת חשיבות בילדותה, והיה להן קשר מיוחד. את מותה היא לא זוכרת מפאת שנפטרה כשהייתה צעירה, ולכן הפרידה ממנה נותרה עמומה אך היא מספרת שסבתה נשארה אתה גם כשהלכה.

מוטיב הסריגה

במהלך הסיפור מיה מתעסקת במלאכת הרקמה ובאומנות, בהשראת סבתה, אך איננה יודעת מה היא מתכננת ליצור ("מיה לא מבינה איך אפשר להתחיל משהו מבלי לדעת מהו", חוט הזהבה). סבתא זהבה מלמדת אותה להתיידד עם חוסר הידיעה מה לסרוג, וללכת בעקבות תחושת בטנה בעת היצירה, כפי שהיא עצמה עושה בסריגתה. מוטיב הסריגה, אומרת גפן בעיתון הארץ, מבוסס על כך שסבתה לימדה אותה לסרוג בגיל צעיר שנשאר עמה עד היום. היא מספרת שהרעיון לכתיבת הספר הגיע מהמקום של קישור בין יצירה, שהיא אינסופית, לבין מוות והפרידה מסבתותיה.

ביקורות

ליצירתה של שירה גפן ישנן מספר ביקורות, הן חיוביות והן שליליות.

לטענת עטרה אופק, באתרה "המתלהבת" ספרי הילדים של שירה גפן בעלי סוף פתוח ומקום לדמיון שעוסקים בנושאים שנויים במחלוקות עבור הגיל הרך. היא אף מוסיפה שלקח לה זמן להתחבר ליצירה, אך בכל זאת סבורה כי הילדים שיקראו את הספר יתחברו אליו, על אף שהוריהם לא יאהבו אותו תחילה.

עופרה רודנר מעיתון הארץ מסכימה ומוסיפה כי הקטע שבו העלילה סוטה הרחק אל הבדיה, הוא החלש והפחות אותנטי בספר. היא טוענת שכוחו של הסיפור נמצא בין המתח של המציאות ביום-יום לבין התת-מודע.

בדומה לעופרה, פליסיה שרון טוענת בעמודה "פרוזאין" שהיא פחות אהבה את סגנון הכתיבה ומסבירה כי צורת הכתיבה של היצירה נעשתה ללא הכנה רבה, המשפטים לאורך הספר בעלי אורכים משתנים, חלקם ארוכים וחלקם לא, ולכן התקשתה בלראות את היצירה כאומנות.

על אף הביקורת על סגנון הכתיבה, שרון מוסיפה כי היא התחברה לרעיון שלא ידוע מה מיה רקמה בלילה ואף מוסיפה שלדעתה המסר הוא שזמן היצירה וההנאה ממנו הוא מה שחשוב ולא מה התוצר הסופי.