חזקת מטלטלין

חזקת מטלטלין היא חזקה המעניקה חזקת ממון לכל אדם שאוחז או לבוש בחפץ או בבגד כל שהוא באופן של בעלות

חזקת מטלטלין (מוזכרת לרוב כחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו הוא) היא חזקה בהלכה היהודית, שמשמעותה היא שבאופן רגיל, כל מה שאדם אוחז שייך לו, כל זמן שלא יוכח אחרת.

לחזקה זו מספר שמות והיא מבוטאת במקומות רבים בתלמוד בשמות שונים, "חזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו" שהיא עצם החזקה, שם אחר הוא "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" היא למעשה הסיבה והמקור של החזקה, האומרת אדם רגיל אינו בחזקת גזלן ואין לחשוד בו בכך וכאשר אדם אוחז חפץ עלינו להניח שהוא רכושו, וביטוי שלישי בנושא הוא "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה היא", כלומר העובדה ששמה שאדם תופס הוא שלו, ברורה עד שאנו עצמנו נחשבים עדים על הדבר.

האחרונים נחלקו, האם חזקה זו היא דין בירור המעשה כפשוטו, ואומנם אם המצב יהיה "תרתי דסתרי" לא נאמר כן, לדוגמה מקרה ששנים הפקידו מעות אצל אדם שלישי, אחד הפקיד מנה ואחד הפקיד שני מנים ושתיהם טוענים שהם הפקידו שנים, והנפקד אינו זוכר, שיש ראשונים שסוברים (וכן דעת תוספות) שנחשב ששניהם מחזיקים בחפץ, אבל א"א לומר שלכל אחד יהיה חצי מהמנה שנחלקים עליו כי זה ברור אינו המקרה, ואפילו שהחזקה אומרת שלכל אחד יש חצי

אומנם יש אחרונים שסוברים (וכך דעת הרב אלחנן וסרמן הי"ד) שאינו בירור המעשה סתם אלא הוא כמו חזקה באיסורים שהוא דבר תורה שאומרים שכך הדין אפילו שזה סותר, ואפילו שאין לזה מקור מפורש מהתורה, מכל מקום טען ר' אלחנן שיש פה דין ש"לא שבקת חיים לכל בריה" וכתוב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"

דין תפוס

כשיש ספק אובייקטיבי וברור לגבי בעלות החפץ למשל המחליף פרה בחמור והמליטה ולא ידוע אם לפני המכירה או לאחר המכירה, הדין הוא שהחפץ נשאר אצל מי שכרגע תפוס בחפץ, במקרה של המחליף פרה בחמור הוולד נשאר היכן שנולד.

שניים אוחזין בטלית

ערך מורחב – שניים אוחזין בטלית

הראשונים נחלקו מה תאמר חזקה זו כאשר מדובר בשני אנשים האוחזים חפץ אחד, כמו במקרה שבו שניים אוחזים בטלית אחת וכל אחד מהשניים אומר שהטלית שייכת לו ורק לו, מכיוון שהוא מצאה או לחלופין קנה אותה מאורג הבגד. במקרה כזה המשנה פוסקת כי עליהם לחלוק ביניהם את הטלית, וזאת על ידי חלוקת דמיה במקרה ולא ניתן לחלוק את הטלית עצמה כיוון שהיא תפסד. האחרונים התלבטו בנוגע לסוגיה זו גם כן, ומצאו כי החזקה "כל מה שתחת יד אדם שלו" של האחד סותרת את החזקה של השני.

לפי שיטת התוספות, במקרה כזה יש לנו להניח ששתי החזקות לא סותרות זו את זו, אלא הטלית שייכת אכן לשניהם, והם טועים (ואינם משקרים בכוונה). ”דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בוודאי החצי, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא.”

ישנה גם פרשנות האומרת כי במקרה כזה יש לכל אחד חזקה האומרת שרק חצי הטלית היא שלו, שכן במקרה ששנים אוחזים בחפץ, יש לכל אחד תפיסה רק במחצית מהחפץ. שכן לפי רבי חייא, כאשר אדם תובע מחברו ממון והלה מכחיש חוב זה, וישנם עדים המעידים כי מחצית מהכסף - לפחות - אכן שייך לתובע, במקרה כזה חייב הנתבע להשבע. הגמרא מוכיחה זאת מהמשנה המוזכרת, האומרת כי שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. לפי פרשנותו של רבי חייא, כל אחד מהם תובע את חברו על כל הטלית, שהרי הוא אומר "כולה שלי", ולכן על השני להשבע, שכן "אנן סהדי דמאי תפיס האי דידיה היא", כלומר החזקה מחשיבה את המחצית שכל אחד מהם תופס - כאילו היא שלו בבירור, ובכך מחזקת מחצית מטענת התובע.

קישורים חיצוניים

• הערך "חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• דיון בית הדין הרבני הגדול בנושא חזקה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו - האם היא חלה בשטרות?