תלמוד בבלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרות חז"ל
Talmud set.JPG
העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י. פורמט זה מקובל כבר למעלה מ-500 שנה מאז דפוס שונצינו

התלמוד הבבלי הוא חיבור אקלקטי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.‏[1]

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. במהדורת וילנא של התלמוד הבבלי יש 2,711 דפים.

תלמוד או גמרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה.‏[2] בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפה בדפוסי התלמוד המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים.

תוכן התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה התלמוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי 37 מסכתות, והן: (בסוגריים- מספר הדפים לפי מהדורת וילנה)

סדר זרעים: ברכות (63)

סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | ראש השנה[3] (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)

סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)

סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)

סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)

סדר טהרות: נידה (72)

המסכת הגדולה ביותר בתלמוד הבבלי היא בבא בתרא - 175 דפים והקטנה ביותר היא מסכת תמיד - 8 דפים.

מסכתות הש"ס
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות (63) שבת (156) יבמות (121) בבא קמא (118) זבחים (119) נדה (72)
עירובין (104) כתובות (111) בבא מציעא (118) מנחות (109)
פסחים (120) נדרים (90) בבא בתרא (176) חולין (141)
ראש השנה (34) נזיר (65) סנהדרין (112) בכורות (60)
יומא (87) סוטה (48) מכות (23) ערכין (33)
סוכה (55) גיטין (89) שבועות (48) תמורה (33)
ביצה (39) קידושין (81) עבודה זרה (75) כריתות (27)
תענית (30) הוריות (12) מעילה (21)
מגילה (31) תמיד (8)
מועד קטן (28)
חגיגה (26)

הדיאלקטיקה התלמודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא" (תשובה, כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה).‏[4]

התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני. את התלמוד כתבו וערכו לקראת סוף תקופת האמוראים שניים מגדולי הדור: רבינא ורב אשי ותלמידיהם.

אגדה בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אגדה (יהדות)

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. לעתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

עריכת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת התלמוד.‏[5] קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רש"ג מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.

לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 514. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה".‏[6] תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.‏[7]

העלאה על הכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת התנאים והאמוראים עצמם, וייתכן שחלקים ממנו נכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.

עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, איגרת רב שרירא גאון - "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה.‏[8] סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון "צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו". רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חניכאי "שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב". הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) "שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה"[9]

מעבר לעדויות עקיפות אלו, מצויים בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד תימני (אוסף הרב מימון) צויין התאריך ד'תקל"ד-ח לבריאה (778 לספירה) כתאריך כתיבתו,‏[10] בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צויין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123)‏[11] חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן (95) שנכתב בשנת ה'ק"ג (1343) הוא כתב היד היחיד ששרד המכיל את כל התלמוד.‏[12]

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד.

שריפת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שריפת התלמוד

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

כתבי היד לתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד,‏[13] כתב יד מינכן הידוע שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם, וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים.

קטלוג של כל כתבי היד התלמודיים בעולם שאותרו, של המשנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי והרי"ף, יצא לאור בשנת תשע"ב (2012) בשם "אוצר כתבי-היד התלמודיים". נרשמו בו כל כתבי היד בעולם הידועים, השלמים וכל הקטעים, עד לגודל מזערי. הקטלוג כולל כ-8,000 פריטים. לכל פריט מצורפות הערות על מצב כתב היד, ביבליוגרפיה ועוד. באוצר שלושה חלקים: 1. מבוא ומדריך למשתמש. 2. קטלוג. 3. מפתחות.

תפקידו והשפעתו של התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכות הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודע חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.‏[14]

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

– הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, החוקים, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".

פרשנות התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשנות התלמוד הבבלי

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד - במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים ובמהלך השנים הפך החלק ההלכתי בתלמוד לחומר הלימוד העיקרי בבתי המדרש ובבתי הספר, והפלפולים החריפים שבו הביאו לחידוד השכל, לשכלול כשרון הניתוח ההגיוני, ושמרו את הרוח במתח תמידי. עם זאת, סגנון זה שריכז לתוכו את כל הכוחות הרוחניים של המלמדים והתלמידים, הביא גם בחוגים מסוימים להתפתחות של השכל לכיוון אחד בלבד - עיון בדקדוקי עניות וניסיונות למצוא פתרונות דחוקים לסתירות, לעתים קרובות תוך הזנחת העיסוק לגופו של העניין הנידון. התפלפלות למדנית זו של פלפול לשם פלפול כמין ספורט אינטלקטואלי, הרחיקה את הלומדים מעיסוק בחכמה ממשית והסיחה את דעתם מהמחשבה המציאותית.

אך גם השקפת עולם רחבה זו, שביטאה תמיד חיפוש אחר אמת מוסרית, הייתה גדורה בקווים צרים. עם ישראל מתואר בה לרוב כמרכז העולם, כמאמר חז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. באגדה רווחת התפיסה שכדי לשמור על קדושתו עם ישראל מוכרח להיות "עם לבדד ישכון", גוי קדוש ומובדל מיתר העמים. חזון הנביאים לתיקון כלל האנושות נדחתה כתכלית בלתי מושגת עד לביאת פלאי ימות המשיח, ועד אז על עם ישראל לחיות בהתבדלות במסגרת הדינים המחמירים, בהם הכל צפוי ומתוכנן. עם זאת, להתבדלות זו היה הכרח היסטורי, שכן היא שימשה כחומה בצורה מול הסכנות שאיימו על עם ישראל הן מצד המדינות האליליות והן מצד הנוצריות. המשמעת הדתית המחמירה בתלמוד חיזקה את רוח העם היהודי ושמרה עליו מפני זעזועים שהפילו עמים אחרים, ובכך סייעה בשמירה על היהדות, גם אם במעטפת קשה.

לימוד התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרכי לימוד בתלמוד

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. מגמה כמעט הפוכה ניתן למצוא ב"כוללים", שדגש רב ניתן בהם בלימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את הש"ס בתוך שבע וחצי שנים. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.

לימוד העיון נעשה בסגנונות שונים. בעבר נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב אויערבך. בשיטת העיון הקיימת כיום מתמקדים ברוב הישיבות בלימוד כל שנה במסכת אחת בלבד מתוך כחמש עשרה "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): גיטין, קידושין, כתובות, יבמות, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, מכות, נדרים, סנהדרין, שבת, שבועות ופסחים. תלמיד ממוצע לומד שבע שנים מחייו בישיבה, לומד איפוא שבע מסכתות בלבד בעיון. בישיבות שונות נהוגה שיטת לימוד "אליבא דהלכתא", ובהם העיון מתמקד בלימוד הסוגיא כפי שהסיקו ממנה הפוסקים לדורותיהם הלכה למעשה.

בממסד החסידי ניכרת נטייה - לעתים גם העדפה - ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז, וכן את החלטתו של האדמו"ר האחרון של גור, הרב יעקב אריה אלתר, לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דפוסי התלמוד

החל מהמאה העשרים תורגם התלמוד לשפות שונות כמו אנגלית, גרמנית וצרפתית. כיום קיימת גרסה של התלמוד בקוריאנית, שם הוא נחשב לספר עיוני נפוץ.‏[15] ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים, מהמרכז ללימודי המזרח התיכון בעמאן, ירדן.‏[16][17]

מהדורות מבוארות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד התרגום לשפות זרות, החל משנת 1965 נערכו מספר מהדורות המבארות ומתרגמות את התלמוד לשפה מדוברת. לצד ביאור פשטני למלים, מתווספים ביאורים ואיורים המנגישים את התלמוד לקורא המודרני שאינו תלמיד ישיבה. הניסיון הראשון היה של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) שחיבר את תלמוד שטיינזלץ שלא התקבל בציבור הליטאי, עקב הסתייגויות מספר רבנים. לאחר מכן יצא לאור "ביאור שוטנשטיין" (הקרוי על-שם הנדיב שמימן את הדפסת המהדורה) של חברת ארטסקרול. התרגום והביאור יצאו לאור בתחילה באנגלית, ולאחר מכן גם בעברית. פירוש זה קיבל את ברכתם של רבנים מחוגים שונים, וכיום הינו הנפוץ ביותר בחוגים חרדיים. כמו כן יצא לאור ביאור מתיבתא של מכון עוז והדר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבוא לתורה שבעל-פה (יחדות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים ועזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוצאים מן הכלל הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף.
  2. ^ חנוך אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב, 1969, עמ' 7-3.
  3. ^ לפי הסדר המקורי של מסכתות הש"ס, וכפי שהוא עד היום בששה סדרי משנה, מסכת ראש השנה באה לאחר מסכת ביצה. הסדר המוכר של היום הממקם את ראש השנה לפני יומא החל רק עם הדפסת התלמוד. ראו בערך מסכת ראש השנה.
  4. ^ ההבדל בין שני המושגים הוא בעוצמת הדחייה של השיטה הנידונה
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו, עמוד א'
  6. ^ הרב יצחק שילת, בספרו "על הראשונים", משער שעריכת התלמוד החלה בימי רב אשי, בתחילת המאה ה-5.
  7. ^ הרב אברהם אבן דאוד כתב בספר 'הקבלה', שתקופת הסבוראים נסתיימה בשנת 689.
  8. ^ "גמרא דבי רב ישי", "גמרא דכתיבין מן טפי מאתן שנין".
  9. ^ "יש נוסחאות מן התלמוד שכתוב בהן [...] וטעות סופרים היא; [...] וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות [...] והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגווילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה [...]" (רמב"ם, משנה תורה, ספר משפטים, הלכות מלוה ולוה, פרק ט"ו, הלכה ב (בנוסח תימני: הלכה ד).
  10. ^ התאריך צוין על דברי התלמוד במסכת סנהדרין צז,א.
  11. ^ נדפס בידי שכטר, קיימברידג' 1896.
  12. ^ מהד' מצולמת: ליידן, 1912 [ירושלים 1970] (ראו: דקדוקי סופרים, רבינוביץ לתיאור מורחב)
  13. ^ הרב יעקב לויפער, בספרו משונצינו ועד וילנא (עמ' 169 הערה 7) מביא שמועה, לא מאושרת משום מקור אחר, בשם הרב דוד צוקר שראה כת"י ספרדי על כל התלמוד בביתו של עשיר בארצות הברית, ועיין בו ואף ציטט שינויי נוסח שזכר.
  14. ^ שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, עמ' רי
  15. ^ צופיה הירשפלד, שני קוריאנים אוחזים, באתר ynet‏, 24 במרץ 2011
  16. ^ איתמר מרילוס, יא-בבא קמא: הערבים לומדים גמרא מתורגמת, באתר ynet‏, 15 במאי 2012
  17. ^ אודות תרגום התלמוד לערבית באתר הספרייה הלאומית