טיוטה:איחוד21
האיחוד המערב אירופי:[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנת בריסל:[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיחוד המערבי הוא מימוש חזונו של מזכיר המדינה הבריטי לענייני חוץ וחבר העמים, ארנסט בווין. בווין שוחח עם מזכיר המדינה האמריקאי על איחוד במערב אירופה, בתמיכת האמריקאים. ב22 לינואר, ב1948, בווין, הגיש באופן רשמי את ההצעה להקמת "איחוד מערבי" לבית הנבחרים הבריטי.[1] ב4 במרץ, 1948, נציגי המדינות המערב אירופיות שוחחו על כינונו של שיתוף פעולה בין המדינות. באותו יום, שר החוץ הצרפתי שלח מסר למזכיר המדינה האמריקני בו הוא הכריז על שיתוף הפעולה בין המדינות והדגיש ששיתוף הפעולה יהיה מוצלח רק בעזרתה של ארצות הברית. אמנת בריסל נחתמה ב 17 במרץ, 1948, על ידי חמש מדינות מערב-אירופאיות: לוקסמבורג,הולנד, צרפת, בלגיה ובריטניה.[2] מטרת האמנה הייתה ליצור ברית צבאית ומדינית שתגן על מערב אירופה מפני האיום שהגיע מצידו המזרחי של מסך הברזל, הגנה מפני תרחיש שבו גרמניה תתקוף בשנית ולקדם את שיקומה של אירופה לאחר המלחמה.
האיחוד המערבי:[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיחוד המערבי הוא המימוש בפועל של אמנת בריסל. הגוף המנהל של האיחוד המערבי הייתה "המועצה המייעצת" שהיה מנוהל על ידי חמשת שרי החוץ של המדינות החתומות.[3]
ארגון ההגנה של האיחוד המערבי:[עריכת קוד מקור | עריכה]
חודש לאחר החתימה על אמנת בריסל, שרי ההגנה של המדינות החתומות נפגשו כדי להבין מהו הציוד הצבאי הדרוש וכיצד הם יכולים לגשר על הפערים באספקת הציוד על ידי סיוע אמריקני.[4] הגוף הפוליטי שקם בעקבות אמנת בריסל היה "האיחוד המערבי", יחד עם האיחוד המערבי, בספטמבר 1948, חמשת המדינות הקימו את "ארגון ההגנה של האיחוד המערבי", שהיה הגוף הצבאי של האיחוד המערבי. ארגון ההגנה נוהל על ידי שרי ההגנה של המדינות החתומות.[5] בסעיף הרביעי של אמנת בריסל, המדינות החתומות הסכימו ביניהן שבמידה ואחת המדינות "נתונות תחת מתקפה חמושה באירופה", על המדינות החתומות האחרות "לספק לצד המותקף את כל הסיוע הצבאי והעזרה בכוחם"[6] הברית הצבאית וארצות הברית חיפשו ליצור מרחב צבאי משותף, בעיקר בגלל הדאגה הגוברת מהתוקפנות הסובייטית במזרח אירופה, בין היתר לאחר ההפיכה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה בסיוע סובייטי. לבסוף, כדי לממש את השאיפה ליצירת מרחב צבאי משותף, ארה"ב, בהובלת הסנטור ארתור ונדנברג, העבירה את "החלטת ונדנברג" (החלטה 239), שמטרתה הייתה לערב את ארצות הברית בברית הצבאית הברית הצבאית שקמה לאחר החתימה על אמנת בריסל סופחה לנאט"ו בשנת 1949. יש לציין שאיחוד ההגנה המערבי היה נתון להתערבות אמריקאית מאסיבית עוד לפני ההצטרפות לנאט"ו. גורמי ביטחון אמריקאים היו מעורבים היטב בענייני האיחוד. [7]
הקמת ארגון נאט"ו:[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל, 1948, הסנאטור ארתור ונדנברג ומזכיר המדינה ג'ורג' מרשל שוחחו על פתרון לבעיות ההגנה במדינות הצפון אטלנטיות. ונדנברג הכין הצעה (הידועה בשם "הצהרת ונדנברג"), בשיתוף משרד המדינה האמריקאי, שעיקרה היא יצירת "שיתוף של ארצות הברית עם כוחות אזוריים במקרה של הפרת סעיף 51 בהצהרת הזכויות של האומות המאוחדות באחת המדינות הצפון אטלנטיות." [8]ההצעה של ונדנברג עברה בהצבעה בסנאט והבטיחה את ההתערבות של ארצות הברית בענייני הביטחון של שאר המדינות הצפון אטלנטיות. בשלב מאוחר יותר, קנדה הביעה רצון להצטרף לשיתוף הפעולה הצפון אטלנטי. צרפת הצליחה לגרום לשטחים הצרפתיים באלג'יריה להיכלל בהסכם. דנמרק, איסלנד, פורטוגל ואיטליה כמו כן הצטרפו להסכם שנה לאחר מכן. באפריל 1949, נחתמה האמנה הצפון אטלנטית על ידי כל המדינות החתומות באמנת בריסל, ארצות הברית וקנדה. נאט"ו הוא הארגון המיישם את האמנה הצפון אטלנטית, שכוחה היה עליון על אמנת בריסל. [9]
הקמת האיחוד המערב אירופי:[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיחוד המערבי וארגון ההגנה של האיחוד המערבי נותרו חסרי סמכות ממשית לאחר הקמת ארגון נאט"ו והקמת קהילת הפחם והפלדה האירופית. קהילת ההגנה האירופית חדלה מלהתקיים ואירופההמערבית הייתה תלויה בארצות הברית דרך ברית נאט"ו.[10] ב1954, התכנסו שתי ועדות בלונדון ופריז, על ידי המדינות החתומות באמנת בריסל, שמטרתם הייתה לקבוע את מצב של מערב גרמניה אחרי שנים של כיבוש מצד בעלות הברית ולקבוע את עתידה הביטחוני של מערב אירופה. בועדת פריז החליטו המדינות החתומות לבצע שינוי באמנת בריסל ולהעניק למערב גרמניה ריבונות ולצרפה לארגון נאט"ו. איטליה הצטרפה באותו תיקון לאמנתבריסל. התיקון של אמנת בריסל יצר את האיחוד המערב אירופי.[11] האיחוד המערב אירופי היה בעל סמכויות נחותות מאלו של ארגון נאט"ו ובשנת 1960, הוחלט להעניק את הסמכויות החברתיות והתרבותיות של האיחוד המערב אירופי למועצת אירופה.[12] ברית המועצות התנגדה לחימוש מחדש של גרמניה והקימה את "ברית וורשה" שהייתה הסכם הגנה משותף בין ברית המועצות למדינות מזרח אירופאיות תחת חסותה של ברית המועצות.[13] באוקטובר 1984, המדינות החתומות על אמנת בריסל התכנסו פעם נוספת ברומא כדי לשוחח על עתידו של האיחוד המערב אירופי. בסיום הוועידה, נחתמה "הצהרת רומא", 30 שנה אחרי החתימה על אמנת בריסל המתוקנת. המדינות החברות הסכימו בהצהרה שיש "לתעל את האיחוד המערב אירופי", ומטרות ההצהרה היו:
-"לחזק את השלום והביטחון."
-"לקדם את האחדות כדי לעודד את האינטגרציה המתקדמת של אירופה".
-"לשתף פעולה באופן קרוב יותר בין מדינות חברות עם ארגונים אירופים אחרים".
האיחוד המערב אירופי המשיך לצמוח ובשנת 1990, הצטרפו ספרד ופורטוגל.[14] מועצת שרים של האיחוד המערב אירופי נפגשה פעמיים בשנה ואסיפת האיחוד המערב אירופי הורכבה מ115 חברי פרלמנט ממדינות חברות. האסיפה התקיימה באופן פעמיים בשנה. מועצה של נציגים קבועים נפגשה בבריסל פעמיים בשבוע.[15] ביוני 1992, התכנסו נציגי המדינות במלון פיטרסברג, ליד בון שבגרמניה, כדי להאציל סמכויותביטחוניות לאיחוד המערב אירופי. במסמך, המדינות חתמו שהסמכות הביטחונית של האיחוד המערב אירופי תהיה:
- "משימות הומניטריות והצלה"
- "משימות לשמירה על שלום"
-"משימות של כוחות קרביים בניהול משברים, כולל יצירת שלום"[16]
האיחוד המערב אירופי למעשה פעל במקביל לארגון נאט"ו ושני הארגונים החליטו לשתף פעולה בשקיפות מלאה. האיחוד המערב אירופי ונאט"ו פעלו בשיתוף פעולה בזמן מלחמות יוגוסלביהובוסניה. בשנת 1992, האיחוד המערב אירופי הקים את היורוקורפס (Eurocorps), בריגדה צבאית שהייתה כפופה לאיחוד המערב אירופי. בשנת 1994, האיחוד המערב אירופי חתם על הסכם עם תשע מדינות מזרח אירופאיות שזכו למעמד מדינות שותפות/[17]
העברת הסמכויות לאיחוד האירופי ופירוק האיחוד המערב אירופי:[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר החתימה על אמנת אמסטרדם, מרבית הסמכויות הביטחוניות של האיחוד המערב אירופי עברו לאיחוד האירופי תחת מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי. בהצהרה הבריטית-צרפתית בסנט מאלו (1998), הוחלט שהנכסים של האיחוד המערב האירופי יעברו לאיחוד האירופי.[18] בשנת 2009, נחתמה אמנת ליסבון שאחד מסעיפיה מציין התחייבות על הגנה משותפת בין מדינות חברות. סעיף זה לקח בפועל את התפקיד של האיחוד המערב אירופי. בשנת 2010, לאור שינוי הסמכויות באמנת אמסטרדם ואמנת ליסבון, הודיע על סיום תפקידו ועל סגירה של האיחוד. האיחוד המערב אירופי נסגר סופית ביוני 2011. [19]
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ NATO Archives, www.nato.int
- ^ Resources for Western European Union - Historical events in the European integration process (1945–2014) - CVCE Website, www.cvce.eu
- ^ 1948, Documents, Records and Archives (באנגלית בריטית)
- ^ 1948, Documents, Records and Archives (באנגלית בריטית)
- ^ Resources for Western European Union - Historical events in the European integration process (1945–2014) - CVCE Website, www.cvce.eu
- ^ BBC Politics 97, www.bbc.co.uk
- ^ BBC Politics 97, www.bbc.co.uk
- ^ Petersberg Declaration made by the WEU Council of Ministers (Bonn, 19 June 1992), CVCE.EU by UNI.LU, 2012-10-22 (באנגלית)
- ^ BBC Politics 97, www.bbc.co.uk
- ^ Franco–British St. Malo Declaration (4 December 1998), CVCE.EU by UNI.LU, 2015-06-22 (באנגלית)
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי
פרמטרי חובה [ כותרת ] חסרים [1]