טיוטה:דהיה אל-כהינא

דהיה אל-כהינא' אגדת חייה ומותה של דהיה אל-כהינא בעת הסתערותו המחודשת של הצבא המוסלמי החדש על אפריקה הצפונית ב־695 הוא כבש בקלות יתרה את חבל הים. עם התקרבו לשם עזבו את המקום המגינים הביזטיים והם ברחו ללא קרב. המלחמה העיקרית המתינה למוסלמים מדרום לערי החוף בארץ המישור ובהרי האורס. עם התקרב האויב חברו שבטי הברברים עם שישבו שם בברית גדולה עם מי שעמדו באותה הברית, בני הג'יראוה היהודים, אלו היו רוכבים סוסים וגמלים מהירים, שגם הואנדלים והביצנטיים היו פונים אליהם בשעת צרה, בבקשה לעזרה. כשהתקרב הצבא המוסלמי לארץ האורס, הוא חש באויב קשה ומר שארב לו בכל פינה. הגדודים הנועזים של הברית, התנפלו לא פעם על הצבא המוסלמי ופגעו בו קשות. כל הניסיונות להתגונן מפני הברית, כל ההבטחות ליושבי הערים הבצורות בנגב, לא הועילו לנוכח נועזות הפגיעות של בני הברית בצבא המוסלמי. המפקד הערבי חש ביד חזקה וברורה שמנהיגה את ההתנגדות. הוא גילה שמדובר באישה. חיילת עבריה שנודעה בכינויה: דהיה אל כהינה.

היא הייתה בת לבית אב של כוהנים, שעמד בראש הג'יראוים. אביה היה ממייסדי הממלכה המזרחית של האורס ומושל בעירו ביסקרה. יחידה הייתה לאביה והוא לימדה תורת הכוהנים, לרפא חולים ולשאול ביאורים. בני ארצה האמינו, שידעה לנבא עתידות ושלא טעתה מעולם. היא נודעה בחוכמתה וביופייה וכן בחוזקה ובבריאותה. הסיפורת מתארת אותה כקלה ברגליה וכרוכבת מצוינת, קולעת אל המטרה ולא תחטיא- כאחד הבחורים. "היא יפה כסוס וחזקה כמתגושש", ובמקום אחר: "עיניים שחורות להפליא היו לה, שערות ראשה חומות מבריקות וקומתה חסונה כתומר." דהיה אל כהינה הייתה נשוא הערצה ושמה יצא בכל ההר כגיבורה ונביאה, שנבואותיה מתקיימות תמיד. אהבת העם הייתה נתונה לה, ללא ספקות. כשהגיעה השמועה כי המוסלמים מתקרבים לאפריקה ומתכוונים לעלות אל האורס, נאספו זקני העדה ובחרו בה למלכת כל בני הג'יראוה והאורס המערבי. המלכה הצעירה הרבתה לעשות לעמה ברוב עוז וחוכמה ובאומץ לב עד ששמה יצא בכל אפריקה. ילידי האזורים האחרים אף תארו אותה כבת אלים. וכך מלכה באורס אחד עשרה שנים. היא נהגה לשבת כדבורה הנביאה תחת עץ גדול ולשפוט את עמה. במרחבים נפוצו שמועות כי מגע שמלתה מרפא ואכן לצורך כך עלו אליה חולים רבים וקשי רוח שאותם עודדה וריפאה. במהלך מלכותה ניסתה לפעול למען איחוד עמי אפריקה לברית אחת, שתגן על עצמאותה מפני כובשים מן החוץ. לפיכך ניסתה להפיך במרחבי האזור רוח גבורה ורגשות אחוות וברית. כשהגיעו הידיעות על כיבוש החוף על ידי המוסלמים נתנו בידיה שבטי חבל ההרים את כל ההנהלה הצבאית. גם יושבי ההרים הנוצריות שנשארו בארץ הכירו בשלטונה ומכושתא הגיעו אליה דברי תמיכה ועידודים והבטחות עזרה לרוב. לצורך המלחמה שלחה שליחים בכל הארץ כדי שיפיצו מלחמת מצווה באויב הזר הפולש. היא קראה לכל התושבים להתאחד תחת דגלה למען שחרור המולדת. ואמנם דהיה אל כהינה קיבצה המונים אל משכנות בני הג'יראוה. מדובר היה בערב רב, נשקם היה פרימיטיבי ורובם לא ידעו כלל לעמוד במערכי מלחמה מסודרים. רובם היו עובדי אדמה, רועים, אומנים ותגרים. המלכה אל כהינה, אימנה את המתנדבים והכינה אותם למלחמה. רבים מהם הביטו בפחד ומורא על החיל מסביבם, אך בהופיעה המלכה בפניהם, במלוא הדרה ועוצמתה, יופייה והכריזמה שאפפה אותה, כשהיא רכובה על סוס אביר עטוי אפריון ארגמן, נתעוררו בליבם גאווה וביטחון ואמון בכוחם. המלכה אל כהינה נשאה דברי להב ורהב - היא חצבה להבות בנאומיה ועוררה בליבות חייליה רצון למות בעד חופש מולדתם ובלבד שיראו בפניה כגיבורים. לאחר שהצבא שעיצבה התבסס החליטה להלחם בפולשים במישור. שם הכינה גדודים של חיילים לפי מחנותיהם, נשקם ותכסיסי מלחמתם. צבאה הפך למגוון מאוד ומרכזו הועמדו הפרשים הג'יראוים המהירים שהתגאו בסוסיהם ארוכי הרעמה. החיל הערבי שבא לקראתם מנה 45,000 חיילים מאומנים ומסודרים. אליו נספחו גדודי הברברים שהתאסלמו. המלכה אל כהינה פתחה בשלום. היא הציעה למנהיג הערבי לעלות מן הארץ.

המצביא הערבי קיבל הצעתה בשני תנאים: האחד כי תקבל את מרותו של החליף והשני כי תקבל את דתו, דהיינו, תמיר את דתה ותהפוך למוסלמית. המלכה השיבה כי לעולם לא תיכנע, לא היא ולא עמה למושל זר, ולעולם לא תמיר את דתה. התוצאה הייתה ברורה: פרץ קרב. הקרב מתואר כקרב גדול בו שוטטה המלכה עם סוסה בין שורות הלוחמים ועודדה את אנשיה. בסופו של הקרב התברר כי צבאותיה נחלו ניצחון מזהיר. הם התפרצו לתוך המחנה המוסלמי רמסו, דקרו, פגעו והרגו בחיילי הצבא המוסלמי והותירו אותו מדמם. האויב נקלע למבוכה גדולה, הוא נסוג והתפזר לכל עבר. פרשי הצבא הג'יראוי רדפו את פליטי הצבא המוסלמי ועשו בהם שפטים. רק מפקד הצבא המוסלמי ומעט מאנשיו נמלטו. עכשיו עשתה המלכה אל כהינה מחווה יוצאת מהכלל, היא שחררה את השבויים. את אחד מהם, צעיר יפה תואר החליטה הנביאה לאמץ כבן. לימים התברר כי הוא שימיט עליה את אסונה.

ניצחונה של המלכה הגיעה עד לערבות טריפולי, בזכותו פסקו האנוסים להמיר את דתם לאסלם, ופרקו את עולו של האסלאם שכן חשו משוחררים מאימת הכובש המוסלמי. המצביא הערבי שלח לחליף הודעה כי גדודי המערב דומים לכוורת עצומה שממנה יוצאים לוחמים חדשים תוך רגעים וללא סוף. אולם מושל דמשק פקד עליו שלא לזוז ממקומו. המצביא המוסלמי התבצר במישור בארקה ופקד להקים מערך של שורת מבצרים על גבול מצרים. ניצחונה של המלכה הפך אותה לנערצת כמעט במעמד אלה. אוכלוסייה המדבר העלתה אליה מתנות, ערי חבל הים, (חבלי הסאחל במרכז תוניסיה) פתחו את שעריהם לפניה ולפני חייליה. היא באה בשערי קירואן בכבוד מלכים וציוותה להרוס את חומות העיר כדי שחילות האויב לא יהפכוה לביתם עוד. כדי להשלים את ממלכתה תפסה גם את קרתאגו. היא מלכה בבירת הכנענים העתיקה חמש שנים בידיעה שקיסר ביצנץ לא ויתר עוד על תקוותו לשוב לעיר זו ושהמוסלמים חוזרים ומתחזקים לאחר שמלחמות האזרחים ביניהם הסתיימו. ב 698 הורתה הכהינה לבצר את ממלכתה לאור ההתפתחויות - היא הקימה מצודות בערי טריפולי ונומידיה (אלג'יר) חפרה תעלות והושיבה ערים שוממות. אלו היו ימי אושר ופריחה לעמי אפריקה . אך השקט הזה לא האריך זמן וזאת בשל המאבקים בין השבטים השונים שאיחדה המלכה. הפילוגים הפנימיים נודעו לחליף באמצעות הצעיר שאימצה המלכה. הוא היה למרגל ואויב מבית. בשל המידע שזרם אליו, קיבץ החליף הפעם 120,000 לוחמים והמוסלמים עלו על ערי טריפולי ועל הרי האורס בחיל כבד שמנה 60,000 איש מצוידים במיטב הנשק. יתר הלוחמים הגיעו ממרחבי אפריקה המוסלמית. החליף גם נהג בעורמה כששיחד מנהיגים של שבטים ברבריים ואחרים כדי לפגוע באחדות מתנגדיו. בכל מקום בו עבר צבאו נכנעו השבטים וקיבלו עליהם את דתו של מוחמד. שבטי המדבר הצטרפו גם הם גם כדי לקחת חלק בשלל. דהיה הרגישה במתחולל והיא מיהרה לעזוב את חבל הים בדרכה חזרה לפנים הארץ, דרומה, בטוחה יותר ביושבי האורס בני שבטה והנלווים אליה. כשעזבה נקטה בשיטת האדמה החרוכה. כדי למנוע מהאויב שיבוא בעקבותיה את השימוש במשאבים, במים, במזון ובשאר האמצעים ההכרחיים, הבעירה בדרכה את כל אשר ראתה, יערות, שדות, עצים וכל בניין וסכר הוחרב עד היסוד. כך למעשה גם הביאה עליה את שנאתם של התושבים המקומיים. כל הארץ בין תוניס לאלג'יר ועד חלקים ממרוקו העלתה עשן. פעולה זו מנעה מהאויב אפשרות לנוח או לחנות בצילו של עץ, לשתות מהמעיינות, אך כשהגיעו הפולשים חברו אליהם התושבים והארץ נפלה ללא קרב בעוד הכהינה ואנשיה נותרו לעצמם. בשנת 703 החלו המוסלמים לעלות למלחמה על ההר. הכהינה ידעה כי שם לא תוכל להחזיק מעמד. לכן ירדה אל המישור, דרומה. שם חיכתה לאויב שאכן הגיע. הצבא המוסלמי הגיעה במספרים עצומים והוא צר על צבאה של המלכה. כשהבינה שלא תוכל לנצח נשבעה שלא להיכנע ולמות מות גיבורים. היא קראה לצעיר שאותו אימצה וביקשה ממנו לקחת את שני בניה למפקד המוסלמי ולבקש ממנו לחוס על חייהם כפי שהיא חסה על חיי השבויים ששבתה במלחמה הקודמת. אחר כך עמדה בראש חייליה והסתערה על האויב. הם פרצו בהסתערות שתוצאותיה מפורטות על ידי סופר מוסלמי: "הטבח שעשו אנשי הכהינה בערביים היה גדול כל כך, כי כפשע היה בינם ובין כיליונם החרוץ. אבל בעזרת אללה עלה סוף סוף בידם להדוף את הברברים אחור ולהמית מהם עם רב, בעוד שאריתם נסים ונמלטים..." המלכה עצמה נפצעה קשה, ועבדיה הנאמנים הוציאוה מן המערכה ונמלטו עימה למצודה אחת במבואות הר האטרס. הם ישבו לנוח ליד באר אחת והנה הדביקום פרשי האויב. כשראתה המלכה כי אין לה לאן לברוח, חגרה שארית כוחותיה והשליכה עצמה לבאר יש הטוענים שעשתה זאת כשהיא רכובה על סוסה, סמל מלכותה. המלכה דהיה אל כהינה נותר חרות בזיכרונם ובדמיונם של יושבי אפריקה הצפונית בפאתי המדבר. היא הייתה לסמל הגבורה והאומץ ועד היום חי שמה באגדות עם רבות, הוא נקרא מעל כל מצודה עזובה ובארות מים במדבר. עם מותה נסתיימו מלחמות הגבורה של הברברים נגד האסלאם, מלחמות שארכו כשישים שנה. שני בניה של הכהינה נשארו בחיים אך חונכו כמוסלמים ולאחר שנים מועטות השתתפו גם הם כמוסלמים בכיבוש ספרד. המפקד המוסלמי עשה שפטים בבני האורס, החריבו את כפריהם ומקומות מושבם והרג כאלף מהם. אך אהבת החופש מעולם לא נטשה את השבטים הברבריים ומדי פעם היו פורצות מרידות גדולות וקטנות נגד הכובשים המוסלמים. רק בסוף המאה ה- ח', הצליחו המוסלמים להכניע לחלוטין את השבטים הברבריים ולהטיל על השבטים המיוהדים את האסלאם. אך רק מקצתם מדברים את השפה הערבים ורובם עדין מדברים בשפתם הברברית ושמרו על מנהגיהם. הם אף הקימו ממלכות מוסלמיות גדולות ועצמאיות. ממלכות האלמוראבידים והאלמוהאדים שנלחמו בערביים והשתלטו גם על חלק גדול מספרד. מקורות: ד"ר יעקב לוי - ישראל בעמים, ספר חמישי מהדורה רביעית /הוצאת מסילות 1960. http://www.whoosh.org/issue85/klossner6.html#gibbon עוד על דהיה אל כהינה: דהיה אל כהינה (שמה המלא: דהיה אל כהינה, בנת טביתא אבן טרפן. חצי השני של המאה השביעית), בת לשבט של יהודים אשר הגלה פרעה נכה השני לצפון אפריקה, בין הרי אטלס (עיר הבירה - סכרה) אחרי הכותו את יאשיהו מלך יהודה בקרב ליד מגידו (608 לפני הספירה). שבט זה החדיר את תרבותה של ארץ ישראל ואת מסורת ישראל הקדומה לכל מבואות מדבר סהרה.

כהינה הייתה יפת-תאר להפליא ובת יחידה לאביה. זקני השבט הגראים (כזה היה שם השבט שהתערב בין שבטים ברברים בהרי אטלס), בחרו בה למלכת בני גרא והאורס המערבי.

בשנת 689 לספירה, שלח הכליף עבד-אל-מלך (משל בדמשק ב־705-685) את שר צבאו, חסן בן נעמן, בראש ארבעים וחמישה אלף חיילים ללחום בכהינה ולכבוש את ארצה.

המלכה פתחה במשא ומתן לשלום, ושלחה שליחים לחסן להציע לו כי יעלה מן הארץ. המפקד קיבל את האנשים בכבוד אולם העמיד שני תנאים:

1) כי תכיר באדנות של הכליף, ו- 2) כי תקבל את אמונתו.

בתשובה שלחה המלכה להגיד לו, כי לעולם לא ייכנעו היא ועמה למושל זר וכי בדתה אשר נולדה בה, בה תמות.

מכל עברי ארצה באו מחנות מחנות ללחום לצדה. המלחמה החלה על יד נחל מסכינה. המלכה נחלה ניצחון מזהיר, וחסן נאלץ לברוח עם מתי מעט מגדודיו לערבות טריפולי ולהודיע לכליף על מפלתו.

ברדיפה אחרי חייליו של חסן הגיעה כהינה עד לקרתגו.

אולם חסן בן נעמה אסף מאה ועשרים אלף חייל וכסף רב, שנשלח אליו מן הכליף, ועלה ללחום על מלכות כהינה בשנית.

בהגיע שמע מחנהו הרב של חסן אל העמים שעמדו לצדה של כהינה, נפחדו ועברו לצדו, רק עמה, עם גרא, שמר לה אמונים. בראש חיל קטן נלחמה כהינה נגד חסן בגבורה גדולה ובחירוף נפש (קיץ שנת 703 לספירה) והכתה בחיילותיו מכה רבה. אולם לסוף גברה יד הערבים, וכהינה הטילה עצמה לבאר עמוקה, למען לא תיפול בידם. הערבים הוציאו את גופתה, כרתו את ראשה ושלחוהו לכליף. הבאר נקראת "באר הכהינה" עד היום הזה. "בכל קורות 'היבשה השחורה' - אומר פרופ' נחום סלושץ בספרו 'דהיה אל כהינה - ואלי גם בכל תולדות המין האנושי, לא קמה אישה גדולה ונאזרת גבורה כבת אפריקה זו". (נ. סלושץ: דהיה אל כהינה, הוצ' "אמנות". 1933, תל אביב.) אלכאהינא אלברבריה ( מתנה לאהלה תרגום חופשי : מנאל )

אינני חברה לאף אחד אני הכאהינה הברברית נאמנה לאבות הקדמונים מהחפיפה בין העצים לאש אופיע על טרגדיות הכיוונים מתבוננת בעיני האלמנות מחבקת יתומי גבולות שעקרה אותם רוח ההצטמקות. מבצרי המאיר הינו מקלטי ....ומבצרי החסין . אני דאהיה נסיכת האוראס אשת פאר היופי ברשותי שתי כנפיים במרחבי ענן ברשותי סופות הנעדרות ... שלי הנו שלי עשן האדמה השרופה אני "אוסאר" נושאת תג האבלות לא הביסו אותי סוסי הכובשים ולא צעקותיהם האבודות בלבן ..

אך הביס אותי קוץ הוורד

ששללתי את חייו .. להעניק לך בים הלידה הרוח ממדרון לבי עברה על הדשא הירוק ולא דרשת ממני לעזוב את העולם מתבודד בטרקלין האין אינני חברה לאף אחד אני הכאהינה הברבריה משושלת הפרפרים שומרת גני היחסים לא העסיקה אותי מאיתך השמחה , הקורנת מהמישורים ולא ספרי החשבון והכימיה אני המאמינה לפעמי המשיח בכפות ידיי פורחים פרחי עץ הלימון אני פעימת גיטרה אני מעין החירות מלוא המשמעות בשפות המדוברות מקרבי נולדת תכלת הגלים אני עדן הבנים כפויה הטובה הגוף האסור על האבות נוכחותי מרעידה הרים והיעדרותי עוצרת את כדור הארץ מסיבובים

בסוד נשאתי את נקטר החיים בכדי שאירש את סבל הרוח לא עניין אותי עיסוק המשוררים ברזי הפרוזה ולא באיחוד הגאות והשפל ולא עזבתי את אצבעותיי נטועות

בפחד המילים

אני ירח הביצות שפתיי פי הר געש ושדיי שער לגיהנום בין הריסים שלי זורחת השמש ובדרכי הארמון הגדול לא אפסיק להפגין את פיתויי בכדי שאשלים בין זרועותיך חצי חיים והנה אני נופלת אליך ממרומי התשוקה הלוואי שלא הענקתי לך רטט נשמתי ולא הושטתי את ידי אליך במה שדמה לאביב החולף או השלמת החורבה

עבד אלסלאם דוח'אן

דהיה אל כהינה. מלכה ברברית יהודיה . "..בשעות בין הערביים הופיעו לפתע לנגד עינַי גדודי אדם רוכבים על סוסיהם ובראשם אישה. גופה היה רכון לפנים, שערה הארוך התנוצץ בשמש כטיפות של דבש, גלימתה התבדרה ברוח, חושפת את רגליה השחומות והיא נושאת בידה דגל בדרכה למלחמת מצווה. מי היא, תהיתי. היא דמתה בעינַי לנערה שהבחנתי בה בילדותי מבעד לחרכי החומה, במקום בו הייתי נפרד מדי בוקר מאמי. הרוכבים חולפים על פני הרים גבוהים, שעָרים בצורות נטועות על פסגותיהם ולמרגלותיהם פזורות כנקודות כבשים לבנים ועיזים שחורות. קרני השקיעה מרצדות עליהם וטיפות של אור מכסות את הטרשים ואת הדרך המתפצלת לשבילים ירחיים זוהרים. דמויות נשיות בלועות בגלימותיהן ועטויות רעלות נעות בהן לאיטן כפסלים כהים מתנודדים. הגדודים דוהרים קדימה, חוצים את השדות וחולפים ליד נחל שלשׂפתו כורעות נערות המכבסות במימיו. ילדה קטנה יחפה עומדת לידן ולצווארה מחרוזת של אבני כחל. עתה חולפת השיירה על פני אורחת גמלים המשרכת דרכה על פני דיונות בהירות, מעולפות מחום ונעצרת בנווהֿהמדבר. האישה יורדת בקפיצה מגב הסוס, ומלוויה מובילים את הסוסים אל הבאר. עתה אני מבחין בדהינה אל כהינה, משתרעת לה תחת עצי התמר ונועצת בי את עיניה. אני מעז לשלוח לה חיוך קטן ואף היא משיבה לי חיוך. ניצוץ ניצת בעיניה הגדולות, מתעופף באוויר כגץ לוהט ונבלע בליבי ואני חש בכווייה צורבת ויחד עם זאת נעימה – מין כאב שנובע מתוך עונג ואיש מלבדי ומלבד הכהינה לא שם לב להתרחשות המופלאה הזאת. המוני אדם הולכים ונקבצים סביבה. אוכלוסי בֶּרבּרים מכל קצות הארץ הגיעו לנאותֿהמדבר לשמוע את דבריה. אני מבחין בשבטי הזנתה מגלילות האורס שבאו עם גמליהם וצאנם וחנו בעמקים מסביב ויהודים באו מקצות המדבר, אוּמני נשק וכלי ברזל ויוגבים ורועים כאותם בני מלילי – עבדי הכהינה לבושי גלימות שחורות ונושאי כידונים ואבני קלע אשר נשארו בקירני ובאגפוליס ונאנקו תחת עוּלם של הערבים. ובאו גם שבטי מישור טריפולי וביניהם שבט הלחם היהודים אנשי המלחמה ובני שבט הגריאן – היהודים יושבי המערות והאיפרן והנפוסה שעמדו בדת ישראל גם הם. ואליהם נלוו אוכלוסים משבטי הלואתה ועם צבאם נמנים יהודים קדומים מאגמי השוט לבושי טלית פסים ונושאי רומח שמקורם מארץ ישראל. ומכל נאות המדבר הדרומיות אשר שם התבצרו גדודי הרוכבים של יהודי כיבר באו בדרך חבש לבושי בגד צמר לבן ונושאי מגן עם שקע כפול. ומהרי נומידיה ומהרי אמור וג'ורגור התקבצו גזעי בניֿ אדם רחוקים מזרע הכנענים. ומקצה המערב באו המסמודה – הפלשתים שהתייחסו לגוליָת ומההרים הגיעו בני שבט האמזיר – זרע עמלק ובראשם אגג. מחוף הים והאוקיינוס הגיעו גדודיו הגיבורים של דוד המלך היושבים בארץ כף נון ונהר סוס ואידטנת ומבוריון הגיעו אנשי שלמה, אשר סלומון שר צבא היוונים אנסם לפני דורות על דתם והחריב את ביתֿהכנסת שלהם שהיה מיוחס לדורו של שלמה המלך. ועל הבֶּרבּרים הרבים האלה היתוספו גם נוצרים ועכו"ם, איש על פי שבטו ועלֿפי גזעו. דהינה אל כהינה קמה ממקומה וקראה למלחמת מצווה: "המולדת הגדולה הולכת ונחרבת מפני המחלוקת, הפירודים ושנאת חינם. רק האחדות המוחלטת והמשמעת הגמורה יוכלו להביא גאולה מידי האויב הערבי. הכול בגדו באפריקה ועזבוה לנפשה. דעו לכם כי אין להישען אלא על כוחכם ועל עצמכם". אני מקשיב לדבריה וקולה של הכהינה נישא למרחוק ומרעיד את חולות המדבר. בזמן שהיא נושאת את דבריה, נראה לי שהיא שבה ומתבוננת בי וליבי נמלא גאווה שהכהינה פונה אלי כלאחד מלוחמיה עזי הנפש. באותם רגעים אני מוכן לחרף את נפשי עבור שחרור אפריקה ובעיקר עבור הכהינה. וכל הקהל מריע לה "יחי הכהינה, נלך אחריה באש ובמים. אנו נציל את אפריקה" וקולי גובר על הקולות האחרים, זועק מתוך החלום. התעוררתי שטוף זיעה במיטתי, נזכר שאני שרוי בחדר עלוב בבית ֿהזונות של ללה זוהיר". מצוטט מתוך סודות מרקש מאת לימור שריר ע' 98–100. Open main menu

Show my notifications Dihya • Read in another language • • Watch • Edit Dihya or Kahina (Berber: ⴷⵉⵀⵢⴰ, romanized: Dihya, or ⴷⴰⵎⵢⴰ Damya) was a Berber warrior queen and a religious and military leader who led indigenous resistance to the Muslim conquest of the Maghreb, the region then known as Numidia. She was born in the early 7th century and died around the end of the 7th century in modern-day Algeria. Dihya

Dihya memorial in Khenchela, Algeria

Reign Early seventh century Died 703 CE Tabarka

Burial Khenchela

Contents Origins and religionEdit Learn more This section needs additional citations for verification.

Her personal name is one of these variations: Daya, Dehiya, Dihya, Dahya or Damya.[1] Her title was cited by Arabic-language sources as al-Kāhina (the priestess soothsayer). This was the nickname given to by her Muslim opponents because of her alleged ability to foresee the future. She was born into the Jrāwa Zenata tribe in the early 7th century.[2] For five years she ruled a free Berber state from the Aurès Mountains to the oasis of Gadames (695–700 CE). But the Arabs, commanded by Musa bin Nusayr, returned with a strong army and defeated her. She fought at the El Djem Roman amphitheater but finally was killed in combat near a well that still bears her name, Bir al Kahina in Aures.[3] Accounts from the 19th century on, claim she was of Jewish religion or that her tribe were Judaized Berbers.[4] According to al-Mālikī, she was accompanied in her travels by an "idol". Both Mohamed Talbi and Gabriel Camps interpreted this idol as a Christian icon, either of Christ, the Virgin, or a saint protecting the queen. M'hamed Hassine Fantar held that this icon represented a separate Berber deity, and thus made Dihya a pagan. However, Dihya being a Christian remains the most likely hypothesis.[5] The idea that the Jarawa were Judaized comes from the medieval historian Ibn Khaldun, who named them among seven Berber tribes. Hirschberg and Talbi note that Ibn Khaldun seems to have been referring to a time before the advent of the late Roman and Byzantine empires, and a little later in the same paragraph seems to say that by Roman times "the tribes" had become Christianized. As early as 1963, the Israeli historian H.Z. Hirschberg, in retranslating the text of Ibn Khaldun and rigorously repeating the whole document, questioned this interpretation, and in general the existence of large Jewish Berber tribes in the end of Antiquity.[5] In the words of H.Z. Hirschberg, "of all the known movements of conversion to Judaism and incidents of Judaizing, those connected with the Berbers and Sudanese in Africa are the least authenticated. Whatever has been written on them is extremely questionable."[6] Over four centuries after her death, Tunisian hagiographer al-Mālikī seems to have been among the first to state she resided in the Aurès Mountains. Just seven centuries after her death, the pilgrim at-Tijani was told she belonged to the Lūwāta tribe.[7] When the later historian Ibn Khaldun came to write his account, he placed her with the Jarawa tribe. According to various Muslim sources, al-Kāhinat was the daughter of Tabat, or some say Mātiya.[8] These sources depend on tribal genealogies, which were generally concocted for political reasons during the 9th century.[9] Ibn Khaldun records many legends about Dihyā. A number of them refer to her long hair or great size, both legendary characteristics of sorcerers. She is also supposed to have had the gift of prophecy and she had three sons, which is characteristic of witches in legends. Even the fact that two were her own and one was adopted (an Arab officer she had captured) was an alleged trait of sorcerers in tales. Another legend claims that in her youth, she had supposedly freed her people from a tyrant by agreeing to marry him and then murdering him on their wedding night. Virtually nothing else of her personal life is known.[according to whom?] Conflicts and legendsEdit