טיוטה:האימפריה הרומית הקדושה במסע הצלב השישי
האימפריה הרומית הקדושה, שהייתה בתקופת של מסע הצלב השישי תחת ריבונותו של הקיסר מבית הוהנשטאופן פרידיך השני הייתה בעלת חשיבות מרובה בעולם הנוצרי. תוצאת מסע הצלב השישי הפכה את פרידריך למלך המדינה הצלבנית של ממלכת ירושלים לתקופה של כעשר שנים וזאת כנגד רצון האפיפיור. ערך זה יסקור את השינויים וההתפתחויות שהובילו לקראת המהלך הזה.
מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-מלכ אל-עאדל(אנ') חילק את הממלכה בין בניו טרם מותו ב-1218, אל-מלכ אל-כאמל שלט על מצרים, וניהל מאבקי כוח עם אחיו, אל-מועט'ם ששלט על דמשק. אל-כאמל נזקק לבעל ברית חזק ושלח משלחת בתחילת שנת 1227 יצאה לסיציליה, אל פרידריך השני, כדי לערב אותו לטובת מצרים במלחמה (אותה הנהיג פח'ר אדין). פרידריך אשר נודע לו על המשלחת החזיר אחת משלו אל כיוון מצרים, בנוסף לאחת לכיוון דמשק. בראשה של האחת למצרים עמד תומאס שהיה לרוזן אצ'רה (Acerra). פרידריך עצמו רצה להתערב בסכסוך כי הובטח לו מפי אלמלך אלכמאל שליטה צלבנית בשטחים הידועים כשטחי ממלכת ירושלים.[1]
הגעת הידיעות על מסע הצלב השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינתיים בעכו שהייתה אז המרכז הפוליטי והמנהלי של ממלכת ירושלים (מפני שבירתה נפלה קודם לידיים מוסלמיות), הגיעו שמועות וידיעות על ההכנות למסע צלב מחודש. בכל מקרה הצלבנים בעכו אשר רצו כבר לצאת לפעולה אך האכזבה שהגיעה אל עכו בכך שמטל על פרידריך חרם מהאפיפיור המריצה אותם לנסות ולהטיל עול מעליהם בדרכי אלימות. כך גם היה מצד המוסלמים באזור אשר חלקים מהם התארגנו לצבאות קטנים שסביר להניח עשו על דעת עצמם את מעשי השוד של רכוש נוצרי שנשאר מאחור-דבר שעורר את חמתם של רבים מהכוחות הצלבניים בארץ וכך גם את זה של אבירי מסדר היכל שלמה שהחלו לפעול כנגד אותם השודדים. בינתיים תומאס שהיה לרוזן אצ'רה כיוון את הכוחות הצלבניים כמה שאפשר לא לצאת כנגד המוסלמים ואף לוותר על רכוש שנלקח מהם כדי לא להיכנס למאבק חמור אף יותר שלא יוביל לדבר ממשי כי הסכם כבר עתיד להיחתם בקרוב. בינתיים אותם צלבנים החליטו כן לנסות ולבטא את רצונם לתקיפה אך עם זאת לא במלואה כשהם מתכוונים לכבוש את הגעתו של פרידריך, אזורים וערים כגון קיסריה ויפו. עקב דאגות גוברות אף אלמלך אלמועט'ם שב ופגע במצבורים שבצפון ארץ ישראל ואף בירושלים עצמה כשהוא גורם להרס מחודש שלה בשנת 1227 — כל זאת במטרה להרתיע כנגד ההסכם ההולך לבוא עם מצרים, כדי שיתקיימו רצונות השליט מדמשק. עם זאת הוא לא האריך ימים ומת בדיוק כשרצו הצלבנים להחל בכיבוש קיסריה. ידיעה זאת התגלגלה רבות והייתה לחשובה ביותר כשהיא משנה את הסדר הפוליטי באזור ונותנת יתרון מכריע לצלבנים ולמצרים כאשר עומד על הכתר יורשו של אלמועט'ם חסר הניסיון. היורש היה לאלמלך אלנאצר דאוד. החיסרון התבטא גם במהלכי האימפריה כשהיא מכוונת את צבאה קודם אל צידון ולא דווקא אל יפו או קיסריה. כך נעשה בצידון ההרוסה שהייתה קודם בשלטון מוסלמי חלש שאף שילם מיסים מעטים לכוחות צלבניים כדי שלא יתקפו אותם. לכן הקציבו האנשים של ממלכת ירושלים הוצאות מרובות בהשקעה בהקמת מבצרים מחודשים בצידון.[2] עלותם הייתה גבוהה במיוחד. בעזרת כוחות צרפתיים ואנגליים כאחד נבנה במרחק קרוב לצידון עצמה, כ-80 מטרים מהעיר, על אי מבודד מבצר. כך גם נבנה מבצר נוסף, שיהיה אז רק בתחילת בנייתו ובהמשך ההיסטוריה יקרא בשם "מבצר מונפור". הצפיות בינתיים לפרידריך הלכו וגברו ונראה שבעת יציאת פרידריך מהעיר ברינדיזי בדרום המגף האיטלקי הופתעו ולא לטובה. אנשים מרובים שראו את פרידריך עם צבאו הקטן יחסית התאכזבו. כך גם הציפיות היו גדולות אצל הצלבנים בארץ ישראל שבמשך עשר שנים הם התבססו עם ציפיות רחבות ממסעו העתיד לבוא של פרידריך, שבסופו של דבר היה לשונה במיוחד ממה שציפו. הצי הימי של פרידריך עבר ברינדיזי דרך אזור כרתים ולאורך חופי יוון ומרודוס עד לקפריסין שם עצר עם צבאו. בקפריסין נערכה פגישה עם בכירים רמי מעלה כל זאת בספטמבר 1228 בארמון בלימאסול שהיה שייך למשפחת המלוכה דאז של קפריסין.[3]
העצירה בקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
העצירה התרחשה כאשר קודם לכן הגיעו כמה אנשי בכירי מעלה לאזור בהם: ריקארדו פילטנגיירי, באליאן מצידון, תומאס מאצ'רה, ז'אן ד'איבלין (שליט ביירות), גוטייה (שליט קיסריה), אמאלריך בארליס (שהיה למתנגד של האבילינים), פיליפ מד'איבלין שהיה למשגיח על הקיסר הצעיר והוא הנרי ראשון. בזמן הקודם לסעודה נפטר מלך קפריסין ומשום כך היה אבל בקרב ראשי השלטון שהתבטא גם בלבושם השחור. המטרה של האירוע הייתה להראות לקיסר המתארח כי כוחות הצלבנים מאוחדים הם (אף על פי שלא כך היה) כדי להרשימו. חדר המשתה היה גדול ובו כמה וכמה שולחנות כאשר הגדול שבהם הוא שולחנו הערוך של הקיסר פרידריך השני שמבחוץ לחדר נמצא קהל חיילים רחב ומרובה מטעם הקיסר. בכל השולחנות היו נרות לצד הסועדים. בשולחן מיוחד ישב הנרי הראשון עם בכירים מהאימפריה הרומית הקדושה שמקורם בגרמניה ואף באי הסיצילי. מצד ימין לפרידריך ישב שליט ז'אן ד'איבלין לצד גוטייה. בכל השולחנות האחרים ישבו אבירים מטעם הקיסר כשניצבים אל מולם אבירים מקומיים של הנרי הצעיר ושל הכתר הקפריסאי. יין נמזג במהלך הארוחה לפרידריך כאשר נוטלים את ידיו במים לכבוד עת הסעודה. היין שהוגש לקיסר העצים את הרעיון כי הוא אורח כבוד. המנהגים הימי-הביניימים של נטילת הידיים לפני הארוחה בידי אנשי השלטון נשארו ולא היה דבר זה ייחודי. הארוחה עצמה כללה קינוח לסיום כנהוג-בעת זאת של ההגשה הגיעו אבירים קפריסאים עם פגיון ואף חרב. בעת זאת לא נמנע פרידריך ופנה לז'אן ד'איבלין. כך היו דבריו:[4]
"מסיר ז'האן, שתיים הן בקשותי אליך, ואת שתיהן תמלא מרצון טוב, ובזה תנהג כבעל תבונה... הראשונה: החזר לי את העיר ביירות, כיוון שהיא בהחזקתך ללא הצדקה ; ושנית: החזר לי כל מה שהכניסה האפיטרופסות בקפריסין, ההכנסה המלכותית מיום מותו של המלך איג, היינו תקופה של עשר שנים. זוהי זכותי לפני מנהג גרמניה"
— יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-בצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 179
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
הגעה לארץ הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 בספטמבר התחיל במסעו צבאו של פרידריך מפאמגוסטה אל טריפולי שבלבנון של היום והגיע לעכו ב-7 ספטמבר 1228. אז נראה כי למרות האווירה המתוחה שהייתה בקשר למסעו של פרדיריך, גם מצד החרם של האפיפיור וגם מסכסוכים שקרו בזמן המסע, במיוחד עם אנשים ממוצא איבליני בארוחת-המשתה בארמון בקפריסין התקבל הקיסר בברכה מרובה. בכירים שהשתייכו למסדרים אבירים בארץ ישראל נתנו כבוד לפרידריך ככבודו של קיסר גדול כשהם אף מנשקים אל רגליו.[5]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהושע פראוור, חמישי, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 164-165
- ^ יהושע פראוור, תולדות הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 166-168
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 172-180
- ^ יהושוע פראוור,, תולדות הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה,, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 176-179
- ^ יהשוע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 180-181