טיוטה:המטבוליזם היפני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מטבוליזם יפני (新陳代謝, shinchintaisha) הייתה תנועה ארכיטקטונית יפנית שלאחר המלחמה, אשר התמזגה רעיונות על תשתיות אדריכליות עם אלה של צמיחה ביולוגית אורגנית. הייתה לה חשיפה בינלאומית ראשונה במהלך פגישת CIAM ב-1959, ורעיונותיה נבדקו בהיסוס על ידי סטודנטים מסטודיו ה-MIT של קנזו טנגה.

במהלך ההכנה לוועידת העיצוב העולמי Tōkyō ב-1960, הכינו קבוצת אדריכלים ומעצבים צעירים, ביניהם קיונורי קיקוטאקה, קישו קורוקאווה ופומיחיקו מאקי את פרסום מניפסט המטבוליזם. הם הושפעו ממגוון רחב של מקורות כולל תאוריות מרקסיסטיות ותהליכים ביולוגיים. המניפסט שלהם היה סדרה של ארבע מאמרים שכותרתם: אוקיאן סיטי, עיר החלל, לקראת צורה קבוצתית, וחומר ואדם, והיא כללה גם עיצובים לערים עצומות שצפות על האוקיינוסים ומגדלי קפסולות תוספות שיכולות לשלב צמיחה אורגנית. אף כי ועידת העיצוב העולמית העניקה למטבוליסטים חשיפה על הבמה הבינלאומית, רעיונותיהם נותרו ברובם תאורטיים.

כמה מבנים קטנים יותר, פרטניים, שהשתמשו בעקרונות המטבוליזם, נבנו ואלה כללו את מרכז העיתונות והשידר יאמאנאשי של טאנג'ה ומגדל הקפסולה נקוקין של קורוקאווה. הריכוז הגדול ביותר של עבודותיהם היה ניתן למצוא בתערוכה העולמית בשנת 1970 באוסאקה, שם טנגה היה אחראי לתכנון אדון של האתר כולו, בעוד שקיקוטאקה וקורוקאווה עיצבו ביתנים. לאחר משבר הנפט בשנת 1973, המטבוליסטים הפנו את תשומת ליבם מיפן ולעבר אפריקה והמזרח התיכון.

מקורות המטבוליזם היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-Congrès Internationaux d'Architecture Moderne ‏(CIAM) נוסד בשווייץ בשנת 1928 כאיגוד של אדריכלים שרצו לקדם את המודרניזם לתפאורה בינלאומית. בשנות השלושים המוקדמות הם קידמו את הרעיון (בהתבסס על דפוסים עירוניים חדשים בארצות הברית) כי על פיתוח עירוני צריך להיות מונחה על ידי ארבע הקטגוריות הפונקציוניות של CIAM: מגורים, עבודה, תחבורה ובילוי. באמצע שנות השלושים לה קורבוזיה ואדריכלים אחרים הפכו את CIAM למפלגה פסאודו-פוליטית במטרה לקדם את האדריכלות המודרנית לכולם. השקפה זו צברה משיכה מסוימת בתקופה המיידית שלאחר המלחמה, כאשר לה קורבוזייה ועמיתיו החלו לתכנן מבנים בצ'אנדיגאר. בראשית שנות החמישים הורגש כי ה- CIAM מאבד את יתרון האוונגרד, כך שבשנת 1954 הוקמה קבוצה של חברים צעירים יותר בשם "צוות 10". זה כלל את המעגל הפנימי של האדריכלים ההולנדים ג'ייקוב בקמה ואלדו ואן אייק, ג'יאנקרלו דה קרלו האיטלקי, ז'ורז' קנדיליס היווני, האדריכלים הבריטי פיטר ואליסון סמיתסון והשאדרך וודס האמריקני. אדריכלי צוות 10 הציגו מושגים כמו "אסוציאציה אנושית", "אשכול" ו"ניידות", כאשר בקמה מעודד את השילוב של אדריכלות ותכנון בעיצוב עירוני. זו הייתה דחייה של הגישה המכנית הישנה של ארגון ה- CIAM הישנה יותר והיא בסופו של דבר תביא לפירוק ולסיום של CIAM.

קנזו טנגה הוזמן לישיבת CIAM '59 של העמותה באוטרלו, הולנד. במה שהיה אמור להיות הפגישה האחרונה של ה- CIAM הוא הציג שני פרויקטים תאורטיים של האדריכל קיונורי קיקוטאקה: העיר בצורת המגדל וביתו של קיקוטאקה, בית השמיים. מצגת זו חשפה את התנועה המטבוליסטית לקהל הבינלאומי הראשון שלה. בדומה למושגי האגודה האנושית של צוות 10, מטבוליזם גם בחן מושגים חדשים בעיצוב עירוני.

העיר בצורת המגדל הייתה מגדל בגובה 300 מטר ששכן את התשתית לעיר שלמה. זה כלל הובלה, שירותים ומפעל ייצור לבתים טרומיים. המגדל היה אדמה מלאכותית אנכית, עליה ניתן היה לחבר כמוסות מגורים מפלדה, שהוכנו מראש. קיקוטאקה הציע שהקפסולות הללו יעברו התחדשות עצמית כל חמישים שנה והעיר תגדל אורגנית כמו ענפי עץ.

בית השמיים, שנבנה על צלע הר, הוא פלטפורמה הנתמכת בארבעה לוחות בטון עם גג מעטפת פרבולידי היפרבולי. זהו חלל יחיד המחולק על ידי יחידות אחסון עם המטבח והשירותים בקצה החיצוני. שני האחרונים האחרונים תוכננו כך שניתן יהיה להזיז אותם כך שיתאימו לשימוש בבית - ואכן הם הועברו או הותאמו כשבע פעמים במהלך חמישים שנה. בשלב מסוים היה מחובר לחדר ילדים קטן לתחתית הקומה הראשית עם דלת גישה קטנה בין שני החדרים.

לאחר הפגישה, טנגה יצא למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס כדי להתחיל תקופה של ארבעה חודשים כפרופסור אורח. ייתכן שבבסיס קבלת הפנים של הפרויקטים של קיקוטאקה באוטרלו הוא החליט לקבוע את פרויקט השנה החמישית כמתכנן ליישוב מגורים המונה 25,000 תושבים שיוקם על מי מפרץ בוסטון. טאנג'ה חש רצון טבעי לייצר עיצובים עירוניים על בסיס אב טיפוס חדש של עיצוב, כזה שיכול לתת חיבור אנושי יותר לערים סופר-בקנה מידה. הוא שקל את הרעיון של מבנה עיר "גדול" ו"קטן" וכיצד זה יכול לצמוח במחזורים כמו גזע ועלי עץ.

אחד משבעה הפרויקטים שהפיקו התלמידים היה דוגמה מושלמת לחזונו. הפרויקט כלל שני מבני מגורים ראשוניים שכל אחד מהם היה משולש בחתך. תנועה לרוחב סופקה על ידי הכבישים המהירים והמונלייל, ואילו התנועה האנכית מאזורי החניה הייתה באמצעות מעליות. היו מרחבים פתוחים למרכזים קהילתיים ובכל המפלס השלישי היו שבילים שלאורכם היו שורות של בתים משפחתיים. נראה שהפרויקט התבסס על כניסת התחרות הבלתי ממומשת של טאנג' למטה ארגון הבריאות העולמי בז'נבה, ושני הפרויקטים סללו את הדרך לפרויקט המאוחר שלו, "תוכנית לטיקי - 1960". טנגה המשיך להציג גם את פרויקט בוסטון ביי וגם את תוכנית טוקיו בכנס טוקיו העולמי.