טיוטה:כתב יד "חיי דני הקדוש"
חיי דני הקדוש ("Vie de Saint-Denis", Paris, Bibliotheque Nationale, Ms. fr. 2090-2092) הוא כתב יד שנוצר בפריז במחצית הראשונה של המאה ה-14. הוא מונה שלושה כרכים, הכוללים את קורותיו של דיוניסיוס הקדוש וכן היסטוריה של צרפת עם זיקה מיוחדת לפולחן של הקדוש וניסיו. מדובר בתיאור המפורט ביותר של חיי דני הקדוש הידוע לנו, אולם בנוסף לטקסט, 77 המיניאטורות המעטרות את עמודיו של כתב היד מציגות גם תיאור של העיר פריז בתחילת המאה ה-14. בזכות זאת, הפך כתב היד מושא למחקר לא רק עבור היסטוריונים של תולדות האמנות אלא גם עבור היסטוריונים של ימי הביניים, שחקרו את המיניאטורות בניסיון להסיק מהן תובנות לגבי התנהלות החיים בפריז של המאות ה-13–14.
ההיסטוריה של כתב היד[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתב היד נוצר במנזר המלכותי סן-דני עבור הכתר הצרפתי. מתוך רשומות ספרן הספרייה המלכותית, אנו יודעים כי כבר ב-1411 נעלם החלק השלישי של כתב היד (החלק ההיסטורי בו מסופרות תולדותיה של צרפת ומלכיה) ונחשב לנעדר. מרשומה נוספת מן המאה ה-15, אנו יודעים כי כתב היד כבר לא נכלל באוסף הספרייה המלכותית, אולי הושאל ואולי ניתן כמתנה. בנקודה מסוימת במאה ה-15 הגיע הספר לידיה של ז'ן דה לאוואל (Jeanne de laval), אשתו של רנה ד'אנז'ו (René d'Anjou), פטרון גדול של אמנות. סמל משפחתם מופיע בדף הראשון של כתב היד וכן באחרון. ייתכן כי ז'ן ירשה את כתב היד – אפשרי שהגיע לידיה דרך רנה[1] – ומשנפטרה, תרמה את כתבי היד היוקרתיים שברשותה למועצת הכנסייה של סן-טוגל בלבל (chapter of Saint-Tugal in Laval). ידוע כי בשנת 1662 הופיע כתב היד ברשימת הפריטים שניתנו למלך לואי ה-14 על ידי הרוזן Hippolythe de Bethune וכבר נמצא במתכונת שלושת הכרכים שאנו מכירים כיום. לא ברור כיצד הגיע כתב היד לידי הרוזן, שסמלו הוטבע על הכריכות החדשות. לאחר שהוענק כתב היד למלך, נשאר בספרייה המלכותית שבבוא הזמן הפכה לספרייה הלאומית של צרפת, אז קיבל כתב היד את מספורו אשר תקף כיום[2] . חוקרי אמנות התחילו לחקור אותו החל מ-1865, אולם כבר לפני כן קיבל תשומת לב מהיסטוריונים שחיפשו מידע על אורח החיים בפריס ועל המסחר בה.
דני הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
דני הקדוש (saint Denis) או דיוניסיוס (Dionysius) הוא הקדוש הפטרון של צרפת והבישוף הראשון של פריז. דמותו של הקדוש בימי הביניים הייתה למעשה מיזוג של שלושה אישים חשובים עבור הנצרות: הראשון הוא דיוניסיוס האריאופגיט שהוטבל על ידי פאולוס באתונה במאה הראשונה לסה"נ ונזכר במעשי השליחים, השני הוא המרטיר הצרפתי שהגיע לנצר את גאליה במאה השלישית לסה"נ, בעוד השלישי הוא פסאודו דיוניסיוס התאולוג מן המאה החמישית לסה"נ שבין כתביו ניתן למצוא את "ההיררכיה השמימית". סיפור קורותיו של דני הקדוש עבר גלגולים רבים לאורך ימי הביניים, אולם הגרסה המפורטת ביותר אשר קיימת היום נמצאת בכתב היד ms. Fr. 2090-2092. על פי גרסה זו, דני חי בחבל אטיקה שביוון, וחזה בליקוי החמה שהתרחש כאשר מת ישו על הצלב. אז קיבל חיזיון ובו הוראה להקים מזבח לאל יחיד, שזהותו לא הייתה ידועה לו. זמן קצר לאחר מכן, כאשר הגיע פאולוס לאתונה, קיבל דני את הנצרות על עצמו והפך לבישוף הראשון של אתונה (מע"ש פרק 17). משהשלים את עבודתו במיגור עבודת האלילים, הכתיר תחתיו בישוף חדש ויצא לרומא. אולם, עד שהגיע, הוצאו להורג פטרוס ופאולוס על ידי הקיסר נרו, ולכן פגש את יורשם, קלמנט, שהפקיד בידי דני את המשימה לניצור גאליה. יחד עם חבורת מלווים, שכללה את אלאותריוס ורוסטיקוס הקדושים, יצא דני לארל שבצרפת, שם חולל את הנס הראשון שלו. הוא הקים שם כנסייה ומינה את רגולוס בישוף תחתיו, והיה חופשי להמשיך לפריז כשבעקבותיו תומכים רבים. כאשר הגיע לפריז, הטביל מיד את אחד ממכובדיה, אדם בשם ליסביוס, הקים כנסייה ושלח שליחים לרחבי גאליה על מנת שימירו פגאנים נוספים. הדרשות שנשא הביאו להמרתם של עוד ועוד פריזאים וגרמו לזעזוע עמוק אצל הכוהן הגדול של פריז, שעתר לקיסר דומיטיאנוס לעזרה. הקיסר שכר מיד חייל מיוחד עבור המשימה, שבראשו המפקד סיסיניוס. כאשר היו החיילים בדרכם, חזה דני בסופו, והטיל על שניים מתומכיו – סנקטינוס ואנטונינוס – את המשימה להעביר לאפיפיור את הדיווח המלא של האירועים. עם הגעתו של סיסיניוס לפריז, ציווה לעצור את דני ומלוויו וניסה לגרום להם לזנוח את אמונתם. דני הואשם בכישוף, שגרם להמרתו של ליסביוס, אשר הובא גם הוא בפני סיסיניוס, אולם כאשר סירב לנטוש את אמונתו, ערף סיסיניוס את ראשו. דני ומלוויו עברו סידרה של עינויים: שלוש הלקאות, כבשן אש, כליאה עם חיות טרף ואף צליבה, את כל אלו עברו באורח פלא בזכות אמונתם החזקה. בסופם נזרקו לכלא, שם, בלילה שבין שבת לראשון, הופיע בפניהם ישו וערך את טקס המיסה האחרון שלהם. בבוקר הובאו האסירים בפני המפקד, שהציב בפניהם את הבחירה בין חרטה למוות וכשראה שאיש מהם אינו זז מעמדתו, ערף את ראשיהם. לאחר שהסתלק סיסניוס, קם דני באורח נס, לקח את ראשו בידיו והחל מתרחק מן המקום בלוויית מלאכים. גופותיהם של הקדושים יועדו להיזרק אל נהר הסיין, אך אישה ושמה קטולה הצליחה להערים על השומרים והביאה את הגופות לקבורה במקום בו עומדת הכנסייה כיום. כוחו של המרטיר הורגש גם בארל, שם, בזמן המיסה שערך רגולוס, הופיעו שלוש יונים ונחו על צלב המזבח. השמות "דני", "אלאותריוס" ו"רוסטיקוס" היו כתובים בדם על חזן הצחור. רגולוס הבין את המסר, יצא לפריס והקים את הכנסייה הראשונה מעל מקום קבורתו של דני בעוד אנטונינוס וסנקטינוס יצאו לרומא לדווח לאפיפיור על אודות חייו ומותו של דני[3] .
לאורך ימי הביניים, חוזק הקשר בין הקדוש לבין פריז ולבין המונרכיה הצרפתית בכלל, ויש להניח כי השניים תרמו זה למעמדו של זה[4] . המנזר שהוקם לצד הכנסייה שהכילה את שרידי הקדוש החזיק בתואר "המנזר המלכותי של דני הקדוש" ושימש כמקום חינוכם של המלכים מבית קאפה (Capetian dynasty). הקדוש וסמליו, כגון האוריפלמה (Oriflamme- דגל אשר יוחסה לו קדושה עוד מימי השושלת הקרולינגית ושתחתיו נלחמו המלכים הפראקים), תרמו לאיחוד של צרפת מול אויבים חיצוניים תחת מסורת, עבר ופטרון משותפים. מעמדו של דני הקדוש בצרפת בכלל ופריז בפרט היה יוצא דופן, והוא אחד מן הקדושים היחידים שהוקדשו להם כתבי יד מאוירים.
פטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
פטרון כתב היד היה הכתר הצרפתי שלא חסך במשאבים כאשר הגיע הדבר לפטרונות אמנות. במשך שנים היה כתב היד חלק מהספרייה המלכותית של פריס המדיאבלית, והוא נחשב לכתב היד היוקרתי ביותר שיוצר אחרי ספר התהילים של לואי הקדוש[5] . פיליפ החמישי קיבל את כתב היד ביום הכתרתו מאב המנזר של סן דני (Abbot Gilles)[6] . הכנתו של כתב היד החלה כנראה בסביבות 1314, בימיו של פיליפ הרביעי, שהיה בקיא בשפה הלטינית – השפה בה נכתב כתב היד, מה שכנראה לא היה המקרה של יורשו, עבורו הוסף התרגום לצרפתית.
היוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סופר- זהותו של הסופר מתבהרת מתוך כתב יד "אח" של "חיי דני", אשר מקוטלג בתור BNF ms. Lat. 5286. זהו מעין העתק של "חיי דני" וכולל טקסט ומיניאטורות הזהות לו כמעט לחלוטין, אך אינן צבועות. במכתב הפותח את כתב היד מוזכר איב Yves בתור הנזיר האחראי על מלאכת הכתיבה, קיבוץ המקורות ויצירת הטקסט כפי שהוא מופיע בכתב היד[7] . הידע אודות איב מוגבל למה שהאב גיל מספר אודותיו: נזיר בסן-דני. מאיירים וסגנון- חוקרים שונים דנו באפשרויות השונות לגבי ייחוס מלאכת עיטור כתב היד למאיירים מפורסמים שפעלו בפריז. חלק מן החוקרים טוענים כי באיור כתב היד השתתף אחד משני המאיירים הגדולים: מאסטר הונורה (master Honore) – שדמויותיו מתאפיינות בגבות בצורת V, לחיים מסומנות וכתובות מזהות – וז'אן פוסל (Jean Pucelle), בעוד אחרים טוענים כי מאחורי מלאכת העיטור עומדים מאיירים שאינם מוכרים לנו. דעה נוספת מייחסת את העבודה לאמן ושמו מקיוט (Maciot), שידוע שהועסק על ידי החצר הצרפתית בעשור השני של המאה ה-14[8]. מעניין לציין כי בעוד חלק רואים בכתב היד טיפוס "פריזאי", אחרים מאמינים שהוא היה יכול להיווצר רק כתוצאה מהשפעות מן הצפון, דבר אשר הופך אותו ל"שולי" בעשייה הפריזאית[9] (לקזה XXII). עם זאת, קיימים מספר כתבי יד שניתן להגדירם בתור "אחים" לכתב היד הזה, דבר אשר מקשה לקבל את שוליותו. הצבעים הדומיננטיים במיניאטורות הם גוני הוורוד, הכחול, האדום, הירוד והזהב, אשר מעניק איכות חגיגית ליצירה כולה.
תוכן ואיקונוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצד ההגיוגרפיה של חיי דני הקדוש, מלוות את הטקסט 77 מיניאטורות אשר מראות ערים בהן פעל דני, שהמרכזית שבהן היא פריז. יתר על כן, יוצרי הקודקס בחרו להראות לא רק את העיר בתור רקע לפעולותיו של הקדוש, אלא לתת לה מקום נכבד שיראה את התנהלותם של חיי היומיום בתוכה. נראה כי האמנים ניסו לתת ביטוי לארכיטקטורה שהייתה מוכרת להם, דבר המתבטא בייצוג לחומת העיר, למבנים מרכזיים (כמו הארמון המלכותי והרוזטה שעיטרה כמה מן הכנסיות החשובות בעיר) ולמגדלי הגשר, המזכירים מאוד את מגדלי ארמון הלובר כפי שניתן לראותו בספר השעות של הדוכס דה-ברי (Très Riches Heures du Duc de Berry)[10] . המסגרת של המיניאטורות עשויה להיות מושפעת מצריחי התומכות הדואות אשר בצד הדרומי של אזור המקהלה של קתדרלת הנוטרה-דאם.
בכתב היד ניתן ייצוג מרכזי וחשוב במיוחד לגשרים של העיר פריז, ובמיניאטורות, מוביל הגשר הגדול אל הגדה הימנית בעוד הגשר הקטן מוביל אל זו השמאלית. וירג'יניה אגברט, שחקרה את סצנות הגשרים בכתב היד, השוותה אותן למקורות כתובים וקבעה כי התמונה שעולה מהן לגבי פריז של תחילת המאה ה-14 מייצגת אותה בצורה מהימנה למדי. אף על פי שקיים חוסר התאמה מסוים, כגון העובדה שבסוף המאה ה-13 התמוטטו גשרי האבן ובמקומם נבנו גשרי עץ, וכן היעדרותם של כמה מאוכלוסיותיה הבולטות של פריז (למשל אנשי הכמורה, הסטודנטים והאצולה), ניתן עדיין להתייחס אל כתב היד בתור מקור היסטורי אמין לייצוג חיי היומיום בפריז סביב שנת 1300. לצד אגברט, ישנם חוקרים אשר אינם רואים במיניאטורות של כתב היד ייצוג הולם לפריז של התקופה שסביב 1300. קמיל סרצו'ק למשל רואה בהן ייצוג ויזואלי לז'אנר שבחי הערים הספרותי שהיה נפוץ באותו הזמן. סרצ'וק מצאה את האלמנטים המתוארים מילולית בז'אנר שבחי הערים בצורתם הוויזואלית במיניאטורות של "חיי דני", ולכן אינה נוטה לקבלן בתור תיעוד היסטורי אמין למציאות[11] . בחלקים המייצגים את פריז בכתב היד מתוארות עשרות דמויות, אשר ניתן לזהות בתור סוחרים, בעלי מלאכה, קבצנים, נכים, עיוורים, אנשי קרקס וכאלו העוסקים בפעולות פנאי ושעשועים. מתוך אותם תיאורים, מצטיירת פריז כעיר של אנשים רגילים אשר עסוקים במלאכות יומיומיות. אצולה וכמורה נעדרים באופן מעורר חשד, כמו גם רשויות החוק. הסיבה לכך עשויה להיות המתח שהיה קיים בינם לבין פיליפ הרביעי, שעבורו נוצר כתב היד במקור. בין אם היה המתח הגורם להיעדרות או לאו, הרושם הכללי שמקבל המתבונן מבטא אידיליה עירונית מסוימת. בתוך כך, עצם הייצוג שמעניק כתב היד לכל אותן דמויות מהווה חידוש אדיר שיחזור על עצמו רק מאה שנים מאוחר יותר. בשאלת המהימנות עסקו גם לקזה ובראון. לקזה טוענת כי תמונות השלום והשגשוג באות לייצג את שלטונו הטוב של פיליפ הרביעי וכי סצנות הגשרים מכילות מסר חשוב והן מיועדות להדגיש את החיים הטובים בפריז בזכות משטרו הטוב של פיליפ הרביעי. לקזה הראתה כי באותה התקופה היה הביטוי "parisius-paradisus" מוכר למדי לתושבי העיר, והסבירה כי יש לראות את הרעיון שמאחורי המיניאטורות רצון להציג את פריז בתור גן-עדן ארצי[12] . לעומת זאת, בראון, שהשתמשה בגילוייה של לקזה, טענה כי יש לצמצם את גן-העדן לתחומי כנסיית המנזר המלכותי של דני הקדוש בלבד. על ידי ניתוח של הטקסט שנמצא בכתב היד וקישורו למיניאטורות, הסבירה כי אמנם לדעת הסופר איב היה דני כמעיין נובע כל טוב עבור צרפת כולה, אך רק כנסיית המנזר היא המקום הקדוש, מאחר ששם נמצאים שרידי הקדושים הפטרונים. לדעתה, תיאור העיר בכתב היד ארצי למדי, ואילו האלמנט אשר מוסיף להן את קדושתן הוא הקדוש עצמו.
מידע קודיקולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקור, היו שלושת הכרכים כרך יחיד, עם טקסט בלטינית אשר לווה במיניאטורות. התרגום הצרפתי לטקסט הוסף מעט לאחר מכן ועוד בתחילת המאה ה-15 אבד החלק השלישי וההיסטורי של נסי דני שהתרחשו בחיי המלכים הפרנקים. במאה ה-17 חולק כתב היד לשלושה חלקים ונכרך מחדש ובצורה זו מוכר לנו כיום[13]:
כתב יד ms. Fr. 2090- כרך מספר 1. מידות מ"מ 233 על 150 מ"מ. בעל 178 דפי קלף. 17 מיניאטורות. תוכן: מכתב הקדשה של כתב היד, פרולוגים ותוכן עניינים לחלק הראשון של כתב היד המתאר את חיי הקדוש, החלק הראשון של כתב היד, פרולוג ותוכן עניינים לחלק השני של כתב היד המתאר את חיי הקדוש וכן כתביו של הקדוש.
כתב יד ms. Fr. 2091- כרך מספר 2. מידות 237 על 159 מ"מ. בעל 133 דפי קלף. 24 מיניאטורות. תוכן: המשך של החלק השני של כתב היד.
כתב יד ms. Fr. 2092- כרך מספר 3. מידות 240 מ"מ על 153 מ"מ. מכיל 112 דפי קלף. 36 מיניאטורות. תוכן: המשך החלק השני וספירה של העמודים והמיניאטורות הכוללים בשלושת הכרכים נכון להיום.
הלטינית והצרפתית אינן חולקות את אותו העמוד, למעט בכרך הראשון בעמוד 1 רקטו. הסופרים של הטקסט הלטיני והצרפתי היו שונים, דבר המתבטא בחלוקות העמוד השונות – 24 או 25 שורות בעמוד לטיני ו-22 בעמוד צרפתי, שתיהן כתובות בדיו חומה. בטקסט הלטיני, השם דיוניסוס נכתב בדיו אדומה או כחולה כסמל לחשיבותו.
המיניאטורות- בכתב היד 73 מיניאטורות של עמוד שלם ועוד 4 מיניאטורות קטנות יותר. הן מלוות לרוב בטיטולי tituli – כתובות מלוות אשר מסבירות את המיניאטורה. אף אחת מן המיניאטורות אינה חולקת דף עם טקסט בצרפתית, עובדה אשר תורמת לקביעה כי כתב היד תוכנן מלכתחילה בשפה הלטינית בלבד. רק 4 מתוך 77 המיניאטורות אינן מתארות אירועים מחיי הקדוש, אחת מהן היא מיניאטורת ההקדשה. עיטורים בכתב היד- קישוטים דמויי פיליגרן מעטרים את אותיות כתב היד. עיטורים מסוג זה היו נפוצים באנגליה ולאורך הריין העליון, אולם לסדנאות הפריזאיות הגיעו רק לקראת סוף המאה ה-13. הקישוטים היוקרתיים ביותר בטקסט הלטיני והצרפתי הם האיניציאלים ("אותיות ראשיתיות" המשמשות לפתיחת העמוד). לעיתים האיניציאל יהיה בגובה של 8 שורות ומלא בענפים דמויי קיסוס מסתרגים בצבעי אדום, כחול, לבן וזהב. כמו כן, ניתן למצוא גם כמה ראשי גרוטסקים בכתב היד.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Brown ,Elizabeth A. R., "Paris and Paradise: the View from Saint-Denis", The Four Modes of Seeing: Approaches to Medieval Imagery in Honor of Madeline Harrison Caviness, eds. E. Staudinger Lane, E. Carson Patsan, and E. M. Shortell, Routledge, 2009, pp. 419-464.
- Egbert, Virginia Wylie, On the Bridges of Mediaeval Paris: a Record of Early Fourteenth-Century Life, Princeton University Press, 1974.
- Guerry, Emily Davenport, "A Time and a Place for Suffering: Picturing the 'Vie de Saint Denis' in Paris", Artistic Translations between Fourteenth and Sixteenth Centuries, eds. Sarnecka, Zuzanna and Fedorowicz-Jackowska, Aleksandra, Zakłady Graficzne Uniwersytetu Warszawskiego, 2013, pp. 69-94.
- Lacaze, Charlotte, The Vie de St. Denis Manuscript (Paris, Bibliotheque Nationale, Ms. fr. 2090-2092), Garland Publishing Inc., 1979.
- Logemann, Cornelia, "Heilsräume-Lebensräume. Vom Martyrium des Heiligen Dionysius und einem Paradiesischen Paris (Paris, BN, Ms. Fr. 2090-92, Ms. Lat. 13936", Mahrburger Jahrbuch für Kunstwissenschaft 30, 2003, pp. 53-91.
- Logemann, Cornalia, Helige Ordnungen: Die Bild-Räme der 'Vie de Saint Denis' und die Französische Buchmalerei des 14. Jarhunderts, Böhlau Verlag 2009.
- Serchuk, Camille, “Paris and the Rhetoric of Town Praise in the 'Vie De St. Denis' Manuscript (Paris, Bibliothèque Nationale De France, Ms. Fr. 2090-2)”, The Journal of the Walters Art Gallery 57, 1999, pp. 35–47.
- Spiegel, Gabriel M., "The Cult of Saint Denis and Capetian Kingship", Journal of Medieval History 1, 1975, pp. 43-69.
- Spiegel, Gabrielle M., The Chronicle Tradition of Saint-Denis: A Survey, Classical Folia Editions, 1978.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התוכן בקישור, באתר (שם האתר)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Virginia Wylie Egbert, On the Bridges of Mediaeval Paris, Princeton University Press, 1974, p.4.
- ^ Charlotte Lacaze, The Vie de St. Denis Manuscript, Garland Publishing Inc., 1979, pp. 83-85.
- ^ Gabrielle M. Spiegel, The Chronicle Tradition of Saint-Denis: A Survey, Classical Folia Editions, 1978.
- ^ Gabriel M. Spiegel, "The Cult of Saint Denis and Capetian Kingship", in Journal of Medieval History 1, 1975, pp. 43-69.
- ^ Charlotte Lacaze, The Vie de St. Denis Manuscript, Garland Publishing Inc., 1979, p. xxi.
- ^ Virginia Wylie Egbert, On the Bridges of Mediaeval Paris, Princeton University Press, 1974, p. 3.
- ^ Charlotte Lacaze, The Vie de St. Denis Manuscript, Garland Publishing Inc., 1979, pp. 4-5.
- ^ Virginia Wylie Egbert, On the Bridges of Mediaeval Paris, Princeton University Press, 1974, pp. 12-17.
- ^ Charlotte Lacaze, The Vie de St. Denis Manuscript, Garland Publishing Inc., 1979, p. xxii.
- ^ Virginia Wylie Egbert, On the Bridges of Mediaeval Paris, Princeton University Press, 1974, p. 11.
- ^ Camille Serchuk, “Paris and the Rhetoric of Town Praise in the 'Vie De St. Denis' Manuscript”, The Journal of the Walters Art Gallery 57, 1999, pp. 35–47.
- ^ Charlotte Lacaze, The Vie de St. Denis Manuscript, Garland Publishing Inc., 1979, pp. 132,137.
- ^ Charlotte Lacaze, The Vie de St. Denis Manuscript, Garland Publishing Inc., 1979, pp. 21-55.