טיוטה:נשים בבריחה
נשים בתנועת הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשים בתנועת הבריחה הוא סיפורן של נשים שורדות שואה - בורחות, פעילות בריחה בעלות תפקיד ניהולי או מבצעי ושליחות מארץ ישראל, שהגיעו לאירופה להיות שותפות למפעל תנועת הבריחה. נרטיב תנועת הבריחה מתקיים במרחב של יבשת אירופה וברית המועצות האסיאתית, בשנים 1950-1944, משלהי מלחמת העולם, באזורים ששוחררו משלטון הצבא הנאצי, ועד סגירת מחנות העקורים בתחילת שנות החמישים, למעט מחנה פרנוואלד שניסגר בשנת 1957.[1]
כאשר נפתחו שערי אושוויץ על-ידי הצבא האדום, עוד לפני תום המלחמה, ב -27/1/1945 עמדה מול השערים ילדה קטנה בת 13, שכל משפחתה נרצחה והיא נשארה לבדה בעולם. מה יקרה לה ? לאן תלך? איך תחיה? מי ידאג לה ויטפל בה? [2]הדרך שלה לארץ-ישראל הוא סיפורן של תנועות הבריחה וההעפלה. הבריחה היא הפרק הראשון במסע של הניצולים, הפרק של המסע ביבשת אירופה וההעפלה הוא הפרק השני, פרק המסע בים. בשל חוקי הספר הלבן, שני הפרקים התנהלו באופן חשאי, לא לגאלי, ללא תמיכה של גוף מדיני, מתחת לאפם של הבריטים, שלא נתנו לניצולים להיכנס לארץ ישראל. סיפור הפרק ההיסטורי של הבריחה אינו מוכר ואינו מונצח דיו, סיפורן של הנשים בבריחה מוכר עוד פחות.
שורדות שואה בדרכים - בורחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשוררת ריקי דסקל כתבה בשירה 'אמא עם ילד'
כי אם יש לך ילד אסור לך להכאיב לו
אסור לך לעשות לו מה שעשו לך
אסור לך לצאת מן הדעת
חובה עליך להגן על תמימותו כאלו הייתה פרח נכחד בשדה
ועל חייך להגן בתחבולה ובזהירות בכף יד מגוננת להבה
אם יש לך ילד חובה עליך להזדקן בכובד ראש
ולמות בבוא העת בקול דממה דקה.[3]
סיפורן של נשים, נערות וילדות ניצולות שואה, שעברו בנתיבי הבריחה דומה לסיפורם של הגברים, אך גם שונה. כמותם הן צעדו בדרכים, "גנבו גבולות" ביער, בהרים, ובקור של אירופה או עברו בתחנות גבול עם נירות מזויפים. אם ניתפסו, בדרך-כלל, נשלחו חזרה אל המקום ממנו יצאו או נאסרו. כמו הגברים הן עמדו בקשיים בדרכן אל המולדת. הדרך אל הארץ הנכספת הייתה קשה, נפשית ופיזית. נשים אולי חזקות כמו הגברים ברוחן, אך בגופן, לפעמים פחות. יותר מכך הן התמודדו עם קשיים פיזיים מיוחדים להן. ההתמודדות עם הכאב והבדידות, השכול והחשש פן לא תוכלנה ללדת לאחר מה שעברו בשואה, תרמו להקמת משפחה ולהולדת ילדים עוד בדרך, לפני שידעו איפה ואיך יחיו.[4] בשנים 1946-1945 שעור הילודה של השורדים במחנות היה הגבוה בעולם. [5] המספר הגדול של התינוקות שנולדו במחנות היה ניצחונן הגדול של נשות הבריחה על הנאצים.
מהי החוויה של הנדודים בדרכים בתנאים הקשים כשאת בהריון? עם תינוק על הידיים או בסל? ריקי דסקל בשירה "אמא עם ילד" מתארת את העול שהיה על נשים שהיו אימהות שנדדו בדרכי תנועת בבריחה. יש להן חובה מעשית לדאוג לילדיהן, גם כשהן עייפות, רעבות או חולות. יש להן חובה פסיכולוגית מול הילדים, לא לשקוע בצערן, ובכאבן או ייאושן. עליהן להיות שם עבור הילדים, קשובות לצרכים שלהם.
נשים הלכו בדרכים לפעמים בהריון לפעמים עם תינוקות על הידיים. הן ולא ויתרו. "את התינוק הזה לא אלד על אדמת אירופה הארורה", אמרה אחת הניצולות. היא איבדה את משפחתה בשואה ולאחר המלחמה יצאה לדרך לברוח מאדמת אירופה, שהפכה להיות בית קברות היהודי גדול. מפולין דרך צ'כוסלובקיה, לגרמניה, דרך מספר מחנות עקורים של אונרר"א. באחד המחנות פגשה שורד, שגם הוא איבד את כל משפחתו. השנים נישאו. בהריון היא חצתה ברגל גבולות ונדדה במסע בדרכים. בהריון היא עלתה על אונית מעפילים. האונייה נתפסה על-ידי משחתות בריטיות והמעפילים הוחזרו לגרמניה, להמבורג. היא הייתה מעפילה על האונייה אקסודוס. התינוקת שלה נולדה על אדמת גרמניה, הארורה, במחנה עקורים, מאחורי גדר תיל. (5)
הבחירה להחליט לחזור לחיים, למצוא בן זוג, לבנות משפחה הייתה בחירה עם אומץ, כלל לא מובנת מאליה. חתונה הייתה אירוע שמח- עצוב. הזוג חגג את הבחירה להמשיך לחיות, להתמודדות עם הבדידות, אבל בלי הורים, בלי משפחה, אפילו בלי חברים. החברים בחתונה היו לפעמים אנשים שהכירו רק לפני זמן מה, עם בואם למחנה.
לדאוג לילדים בדרכי הבריחה היה עניין מורכב מאוד, משימה הרקליאנית. בדרכים צריך לשאת את הקטנים, על הידיים או על הגב גם כשאין כבר כוח. לפעמים אסור היה שהם יבכו ויסכנו את שאר חברי הקבוצה. איך אומרים לתינוק שעכשיו עוברים גבול ואסור לבכות? במחנות התנאים היו קשים: האוכל לרוב היה לא מספיק ובוודאי לא מספיק מזין. התנאים הסניטריים גרועים, מזג האוויר קשה, חלק מהדרך עברו בחורף האירופי הקפוא, כשהן רוחצות את הקטנים בגיגית בחוץ.(6) על צעצועים, פינוקים אפשר היה לרוב רק לחלום. לרוב האימהות הצעירות לא הייתה אמא או אחות או אפילו חברת ילדות, שתעזור במשימה של טיפול בקטנטנים, שתדריך, שתנחם, שתקל על הנטל.
נשים מצאו את הכוח שאפשר להן למצוא דרך להיות שם גם בשביל אחרים, לעזור לתמוך, לטפל. הן עזרו זו לזו עם הילדים, עזרו לטפל בחולים, דאגו לניקיון למניעת מחלות או התפשטותן, תפרו בגדים משמיכות שקיבלו מהג'וינט, (7) הכינו אוכל.
שורדות שואה פעילות בריחה, מנהיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
זו הייתה תקופה ותרבות שבהן לא היה מובן מאליו שנשים יכולות למלא תפקידי מנהיגות. אבל היו שם נשים שמלאו תפקידים ארגוניים, מבצעיים או טיפוליים-חינוכיים מנהיגותיים. היה להן עוצמה אישית, יכולת להפעיל כוח מול סמכות, כושר לקבל החלטות במצבי קיצון ובתנאי אי ודאות. למשל, רגה גלובמן (רינה גוברין), (8) פעלה כמרכזת הבריחה בגרמניה באזור הבריטי, הבעיתי במיוחד. היו להן אומץ לב ויצירתיות. למשל, מרישה פליישר זילבר (9) איתרה ואספה ילדים ממנזרים ומבתי נוצרים. פעילותה נעשתה בכפרים פולניים רוויי אנטישמיות אכזרית והייתה כרוכה בסיכון חיים ממשי. היו להן יכולות ניהול, יוזמה, נחישות ויכולת לפעול בתנאים לא מוכרים אליהם הן לא הוכשרו. למשל, חסיה (בילצקי) בורנשטיין (10), לנה קיכלר,11, 12 פרנצ'סקה אוליביה, 13 חייקה גרוסמן ונשים רבות אחרות, שפתחו וניהלו בתי ילדים של הבריחה והובילו את הילדים בדרכי הבריחה באירופה ממחנה למחנה. שוב אורזים תרמיל קטן עם כל מה שיש ושוב נוסעים, בתנאים קשים, למקום לא ידוע. הן יצאו עם הילדים, בלילה לכיוון חופי הים התיכון, משם יצאו לתחנה האחרונה באוניות– לארץ-ישראל.
היו להן עוצמה אישית, כושר אלתור, הבנה עמוקה במצבי מצוקה, מחויבות ויכולת לפעול בתנאי אי ודאות. למשל, לאק'ה רוזנבלום – צור14, רחל גולדברג-גלברט 15, לאה פרזמה שפר,16 מרי גרבר-רגב,17 ונשים רבות אחרות, שעבדו בבתי הילדים, טיפלו בהם וחיו אתם. הן היו עם הילדים מרגיעות, נוזפות, מחבקות, מקשיבות, מנקות, מכינות אוכל. הן חיפשו דרכים להחזיר לילדים את ילדותם האבודה, להחזיר להם את האמון באדם ובעולם. הן דאגו לילדים במסירות אין קץ וחלקן נערות, שזה עתה ניצלו בעצמן מהשואה.
היו נשים בתפקידים מבצעיים, שפעלו כאחראיות על מעברי גבול, למשל, שנייה שיינברג-גרינגרוס (18 לובה קרוניק 19, מרים מרישה פוקס( 20) לובה גלר 21)). ז'ניה קלס וולקן(22 נשלחה בתפקיד אל תוך ברית המועצות, נתפשה ונאסרה עם פעילים נוספים שנקראו קבוצת אסירי לבוב.
שליחות שנשלחו על ידי היישוב בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
עצם גיוסן של נשים למאבק הלאומי בבריחה ובהעפלה היה עניין משמעותי בתקופה זו ולא התאים לתפקידן המסורתי של אימהות. חציית גבולות, מצבים של הגירה, של מלחמות או של שינויים חברתיים עשויה להעצים את הזהות הנשית. כך במקרים של השליחות לתנועת בריחה. עצם גיוסן של נשים למאבק הלאומי, למרחב הציבורי, תרם לשנוי בזהות של מה זה להיות אשה. גם מן המבט של הנשים וגם מזה של הגברים. נושא זה יעלה באופן דרמטי מאוחר יותר סביב השאלה של מקומן ותפקידן של נשים בצבא.
בשנים 1945- 1948 היישוב שלח כ - 400 שליחים ושליחות לאירופה ולמחנות העקורים. 23 בין השליחים מהארץ נכללו גם חיילי היישוב מהצבא הבריטי, שהתגייסו לצבא הבריטי להילחם בצבא הנאצי. הם היו הישראלים הראשונים שפגשו את השורדים ורבים מהם התגייסו לעזור להם.24 למשל, הבריגדה היהודית, החבורה, המרכז לגולה. הקבוצה השנייה של שליחים מהארץ שהגיעו אל השורדים היו אנשי המוסד לעלייה ב' 25 שליחי 'הגנה' 26 שליחי המשלחת פלוגות הסעד, מטעם הסוכנות היהודית בראשות ד"ר חיים הופמן- יחיל (הללו היו רוב השליחים); מורים, גננות ומטפלות, ושליחי עליית הנוער.27
להיות מרגל אז והיום משמעו עיסוק בפעילות לא חוקית, חשאית. אולם אז וגם היום, כולם ריגלו אצל כולם. מפקדים בבריחה, לעומת זאת, נהלו פעילות מורכבת ומסוכנת הרבה יותר. הם לא רק אספו ידיעות סודיות, הם התערבו בהתנהלות של אנשים בארצות שרותם. עדה סרני, 28,29,30 אולי המפורסמת מבין השליחות שפעילו בתנועות הבריחה וההעפלה, מונתה להיות מפקדת המוסד לעליה ב' באיטליה. היא למשל, הזיזה "כוחות". באופן לא חוקי היא הזיזה אנשים לתוך איטליה, בתוך איטליה, החוצה ממנה. סירני לבשה ופשטה דמויות בהתאם לצורכי המבצעים אותם ניהלה. פעם הייתה "רופאה" שבאה למחנה פליטים עקב מגפה וכך מנעה כניסת שוטרים למחנה. פעם הייתה "מדריכת תיירים אמריקאית" שהובילה 800 "תיירים" לחוויית לינה תחת כיפת השמים. למעשה "התיירים" הועלו על אוניית מעפילים שחיכתה להם.
מלכה שפירא הובילה שירה של 18 משאיות טעונות מטען יקר של תינוקות וילדים שורדי שואה ומלוויהם, בלילה קר וגשום כשעליהם 'לגנוב' שני גבולות - לעוברם עם ניירות מזויפים. מבצע מורכב, מסוכן ורגיש. רות קליגר עליאב הייתה יד ימינו של שאול אביגור. קראו לה 'הגברת הראשונה של המוסד'. איה מאיר פינקרפלד הייתה גדעונית, הגדעונים היו אלחוטנים של המוסד לעליה ב'. לבדה היא החזיקה תחנת קשר באיטליה ונתפשה על ידי המשטרה. כשליש מן הגדעונים בבריחה ובהעפלה היו נשים. אנדה עמיר, המשוררת דודתה של איה, הייתה שליחה-מורה במחנות העקורים.
היו עוד הרבה נשים שסיפוריהן, מעוררי התפעלות, שאפשר וצריך לספר אותם. ישנם סיפורים אותם איננו יודעים. הנשים, כמו הגברים, לא סיפרו ואנחנו, הדור השני, לא שאלנו. כמו בעת פעילותן בנתיבי הבריחה, כך גם בהמשך שמן נשאר עלום, אך לתרומתן אין שעור. הזכרנו את שמן של מספר נשים שהיו שם. היו עוד רבות ששמן ראוי להיזכר.