טיוטה:סוזנה גינצ'נקה

סוזנה גינצ'נקה (Zuzanna Ginczanka), נולדה כסוזנה פולינה גינצבורג (22 במרץ 1917 - ינואר 1945) הייתה משוררת יהודיה-פולניה.

כתבה תחת שם העט סאנה גינצבורג.

נולדה במרץ 1917 בקייב. בינואר 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה והשואה, נרצחה על ידי הגרמנים בקרקוב.

בחייה הייתה גינצ'נקה לאחת מן המשוררות הבולטות בתרבות הפולנית, אך לאחר מותה היא נשכחה לתקופה ארוכה ונדחקה אל מחוץ לתודעה התרבותית הפולנית. רק מאז שנות השמונים עלתה שוב קרנה של המשוררת, וביתר שאת במאה ה-21. כיום היא אחת מן המשוררות הפופולריות ביותר בפולין, לבטח בהקשר מלחמת העולם השנייה.

קורות חיים

סוזנה פולינה גינצבורג אמנם נולדה בקייב, אך מיד לאחר הולדתה עברה משפחתה אל העיר רובנו (Ròwne), אשר הייתה אז תחת שליטה פולנית (כיום צפון-מערב אוקראינה). עוד בילדותה ננטשה על ידי אביה, שעבר לברלין, ומעט לאחר מכן גם על ידי אמה, שהתחתנה בשנית ועברה לספרד; גינצבורג נותרה מיותמת וגדלה אצל סבתה, קלרה סנדברג, שהעניקה לה בית אמיד למדי וחינוך אינטלקטואלי.

בתקופה שבין מלחמות העולם, אוכלוסיית רובנו הייתה מגוונת במיוחד מבחינה אתנית ובלטו בה בעיקר הפולנים והיהודים, ובבית סבתה, שנמצא ברחוב הראשי של העיר, נהגו להתאסף אנשי רוח שונים (Bukhalo, 2017). חשוב לציין שבביתה שמעה גינצ'נקה, אז עוד גינצבורג, רק את השפה הרוסית, שהייתה לא רק שפת הדיבור אלא גם שפת התרבות עמה הזדהו סבתה ואורחיה. הפניה המאוחרת יותר של המשוררת אל השפה והתרבות הפולנית, הינה לפיכך בחירתה העצמאית.

גינצ'נקה החלה לכתוב בגיל צעיר מאוד, עוד כשהייתה ילדה. כבר בגיל 14 גינצ'נקה פרסמה את שירה הראשון בעיתון בית הספר, ובעצת סובביה המשיכה לכתוב שירה. בגיל 17 השתתפה בתחרות שירה של כתב העת Wiadomości Literackie עם שיר שכותרתו Gramatyka וזכתה לשבחים ולפרסום השיר בכתב העת (שם). כך החלה גינצ'נקה, בעודה נערה, בקריירה הקצרה שלה כמשוררת.

כשסיימה את לימודיה התיכוניים, בחרה גינצ'נקה לעבור לוורשה, שם נרשמה ללימודים באוניברסיטה. למרות שהפסיקה את לימודיה באוניברסיטת וורשה אך מעט לאחר שהחלה בהם, במהרה הפכה המשוררת הצעירה, אז רק בת 18, לדמות ידועה בקרב הבוהמה הספרותית בוורשה. היא הצטרפה לחוג "קפה ז'מיינסקה" ובתוך זמן קצר ביססה את מעמדה כמשוררת (Shallcross, 2011: 38). בשנת 1936 פרסמה את קובץ שיריה הראשון, שהפך גם לאחרון שזכתה לפרסם בחייה, תחת השם O centaurach(על אודות קנטאורים).

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין נמלטה גינצ'נקה מורשה לרובנו ומשם ללבוב, שהייתה תחת שליטה סובייטית. בלבוב נישאה להיסטוריון האומנות מיכאל וינזיהר, אף שניהלה מערכת יחסים עם האומן יאנוש וז'ניאקובסקי (Shallcross, 39). כאשר נכבשה לבוב על ידי הגרמנים עם פלישת היטלר אל שטחי ברית המועצות, הפכה גינצ'נקה לנרדפת והיא נאלצה להסתיר את זהותה היהודית. גינצ'נקה אימצה זהות של פולניה גולה, אך לאחר שכמעט נרצחה בעקבות הלשנת שכנים, ברחה לקראקוב עם וינזיהר, בסיוע וז'ניאקובסקי וחברתה מריה גונטנר. בקראקוב נעצרו ונרצחו במהרה וינזיהר ווז'ניאקובסקי.

גינצ'נקה שקעה בדיכאון בעקבות הבידוד וההסתגרות הממושכת בדירתה. איזולדה קיץ, בספרה Zuzanna Ginczanka: życie i twórczość (סוזנה גינצ'נקה: חייה ויצירתה), כותבת שגם במהלך המלחמה הרבתה גינצ'נקה לכתוב שירה, אך השירים לא שרדו. לא עבר זמן רב לפני שגם גינצ'נקה נעצרה על ידי הגסטפו, למרבה האירוניה בשל האשמה בסיוע למחתרת הקומוניסטית בתחילה; אלא שאז, שוב בעקבות הלשנה, זוהתה כיהודיה ונרצחה. נסיבות מותה המדויקות אינן ודאיות – ייתכן שנרצחה במחנה פלאשוב, או שנורתה עוד קודם לכן בבית המעצר בקראקוב. כך או כך, ידוע שגם כאשר עברה עינויים על ידי הגסטאפו, התעקשה על זהותה הפולניה והכחישה את יהדותה.

זהותה של גינצ'נקה

במידה רבה, הצלחתה של גינצ'נקה נשענה גם על יופיה. המשוררת נודעה כאישה ששיריה בולטים בנוף של וורשה כפי שבולט המראה החיצוני יוצא הדופן שלה; בפניה היה יסוד שמי ברור, חריג ו"חיצוני". יסוד זר זה התחבר לכתיבתה החריגה, וגינצ'נקה הפכה לסמל של אקזוטיקה. לכשפרצה המלחמה, חיבור זה בין יצירתה ויופיה עבר תפנית טראגית, שכן המראה השמי הבולט היה ל"עקב אכילס" של המשוררת – היא הוסגרה פעמיים על ידי סובביה בעת שניסתה להסתיר את זהותה היהודית. לכן, בזיכרון הקולקטיבי יופיה נקשר הן ליצירתה הן למותה.

קשר זה הוא גם עמוד תווך בארשת המיסטית שנוצרה סביב גינצ'נקה, ארשת שמבוססת לא רק על "קסם אקזוטי" ששויך לה אלא גם במידה רבה על אירוניה: גינצ'נקה התעקשה להיות פולניה, אך יופיה, שקנה את מקומה בספרות הפולנית, לבסוף הביא להסגרתה; הפולנים הצביעו על יופיה כשהעריכו אותה, והפולנים הצביעו על יופיה כשבגדו בה. גינצ'נקה בחרה להיות פולניה, אך הפולנים בחרו להותיר אותה לנצח יהודיה, לנצח אקסטרנית – גם כשהתקבלה וגם כשנדחתה.

בוורשה הקוסמופוליטית של תקופת בין-המלחמות, גינצ'נקה התבלטה גם כחלוצה בכל הנוגע לביטויי חושניות, ארוטיקה ומיסטיקה בשירה הפולנית. שירים כמו “Ucieczka” (בריחה), “Dziewictwo” (בתולין), וכמובן “O Centaurach” (על אודות קנטאורים) הם רק חלק מן השירים שמציגים דימויים מיניים, חלקם מרומזים יותר חלקם ישירים וגרפיים, תמיד תוך קשירת מאווי הגוף הגשמיים עם אהבה גדולה, התמסרות מוחלטת, או היחשפות מלאה של הנפש. בכך הייתה גינצ'נקה חסרת תקדים בשירה הפולנית; יש שיאמרו שעד היום אף משורר פולני לא השכיל לבטא חושניות בצורה כה רהוטה ומתוחכמת (Kazmierski, 2017: 96).

אלא שאת הקול הלירי האופייני והייחודי שלה החליפו במהרה חוויות הסכנה (מהמלחמה המתקרבת, כלומר עוד לפני ספטמבר 1939), תחושת הנרדפות ומצוקת הבריחה. כבר כשפורסם ב-1936 המקבץ O Centaurach, ניתן היה לחוש בו שהכותבת מצויה תחת קושי הישרדותי, אך באופן מפתיע למדי רק אחד מבין השירים שכתבה במהלך המלחמה עצמה עסק באופן ישיר בהשמדת יהודים ובחוויה האישית שלה כיהודיה נרדפת (Shallcross, 8, 38-39). זהו השיר "Non Omnis Moriar", אשר נתגלה וזכה לפרסום והערכה רק שנים לאחר שנרצחה.

כאמור, המוניטין של גינצ'נקה נשען בין היתר על המראה החיצוני שלה, בעיקר בקרב סביבתה האינטלקטואלית, שהייתה גברית ברובה. יופיה הזר והאקזוטי הפך לחלק מן ההילה הייחודית שקנתה לה הערכה ומקום בין הידועים שבמשוררי פולין; הבולטות החיצונית סייעה לה להתבלט גם כמשוררת. כמו רבים אחרים, גם מבקר הספרות הפולני יאן קוט (Jan Kott) הוקסם במיוחד מעיניה. לפי תיאורו של קוט, עיניה היו שונות בצבען – כשהאחת שחורה במיוחד והשנייה חומה. "כולם הוקסמו משירתה, אשר היה בה – כפי שהיה גם ביופיה – משהו פרסי", תיאר קוט (Makarova, 2017).

בין הכינויים שזכתה להם מצד חבריה, נקראה גינצ'נקה שולמית, כוכב ציון ורחל (שם). שמותיה נקשרו בבירור לשורשיה היהודיים, והאסוציאציה עם דמויות מקראיות ממחישה את התקבלותה כאישה עם אלמנט מיסטי, על-זמני, באישיותה ובשיריה. אותו מתח בין התקבלותה אל חיק הספרות הפולנית מחד, לבין דחייתה והצבת יהדותה כהוכחה לחוסר-שייכות מאידך, חדר גם לחייה האישיים: גינצ'נקה חשה בבירור את זרותה (שם). כבר לפני המלחמה התבטאה גינצ'נקה שחשה כמו אישה שחורה, בגלל תווי פניה המסגירים מיד את יהדותה, אך חשוב לציין שעד המלחמה היא לא התכחשה לזהותה היהודית (Shallcross, 41); היא ראתה ביהדות מרכיב אתני, שאינו בהכרח קשור לכל אלמנט דתי או תרבותי. ואם לא די ביהדותה, הרי שגם הנשיות שלה בלטה מאוד בסביבתה הגברית והוסיפה לתחושה שהיא אינה שייכת, ולעולם לא תוכל להשתייך.

בשיר "Obcość", שכללה המשוררת באוסף שיריה O centaurach, היא מבטאה תחושות אלו (נספח 1). זהו אחד משיריה הרבים אשר קריאתם מן הפרספקטיבה של ימינו, לאור ידיעת גורלה, מעוררים צמרמורת והשתאות. בשיר מתארת גינצ'נקה את המוות כמחט שצפה בתוך הורידים, מחט שאין אפשרות להוציא אותה ושאין אפשרות לחמוק ממנה; המחט היא כמו נגע זר בתוך הגוף, נגע מולד ושאינו נרכש, נגע ששקול למוות בלבד: “a w tobie jest śmierć nieuchronna / jak igła krążąca w żyłach” (ובתוכך יש מוות בלתי נמנע / כמו מחט הזורמת בורידים).

לתחושת הזרות של גינצ'נקה יש הקשר היסטורי, שכן לתחושותיה היה קשר ישיר להלך הרוח הפוליטי סביבה. לפי ירזי ידליצקי, כשהופיעה פולין שוב על המפה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה ברור שהאלמנט הפולני היציב ביותר שנותר, ושיכול לשמש כהצדקה הטובה ביותר לאיחוד חלקיה השונים של פולין, הוא התרבות הפולנית (Jedlicki, 1995: 1). בעקבות זאת, הופיעו גישות שונות באשר ליכולתה של התרבות הפולנית העצמאית להצדיק מחד את קיומה של פולין העצמאית, ומאידך לסייע לה להיות חלק אמיתי מן התרבות האירופאית. רק האינטליגנציה, טוען ידליצקי, היא זו שיכולה לשמר את השפה, הזיכרון ההיסטורי והגאווה התרבותית גם תחת שליטתה של תרבות חיצונית (שם, 3). לפיכך, הערכים שנתפסו כ"אינטגרליים" בתרבות הפולנית החלו להיבחן על ידי האינטליגנציה מיד לאחר המלחמה; גרעין מהותה של התרבות הפולנית עמד בפני הצורך בהגדרה מחודשת וברורה, ומנגד נבחנה ה"לאומיות" של אלמנטים שונים בתרבות ובחברה.

כתוצאה מהמרדף אחר "הפולני", בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הושם דגש רב על הבדלת הלאום הפולני בפרט. כחלק מכך הודגש מה שאינו חלק מהלאום פולני – כמו "תכונות יהודיות", "מאפיינים רוסים" וכו' (שם, 19). במהרה התבסס השמי בתור "האחר" התרבותי האולטימטיבי, שמציב איום על התרבות הפולנית. גישה בדלנית זו התקבלה בהתנגדות עזה בקרב החוגים הליברליים והשמאלניים של האינטליגנציה הפולנית, התנגדות שניכרה באופן מפורש בספרות התקופה. התנגדות זו מעולם לא הכחישה את הלאומיות הפולנית או חתרה נגד מעמדה, אלא טענה שדווקא פתיחות לאופקים תרבותיים חדשים תעשיר את התרבות הפולנית, במקום הבדלנות שתצמצם אותה (שם, 22).

יצירתה

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, יצירתה של גינצ'נקה נשכחה למשך שנים רבות ולא זכתה להכרה. בעת תהליך ההומוגניצזיה שעברה פולין תחת ההשפעה הסובייטית, נראה שלא היה מקום או עניין בדמות כמו גינצ'נקה – יהודיה שנרצחה, פולניה שנבגדה, אינטלקטואלית שנדחתה. מלבד האווירה החברתית בפולין, העובדה ששיריה של גינצ'נקה נשכחו לאחר המלחמה קשורה גם לכך שהצנזורה הקומוניסטית ראתה ביצירתה כלא רצויה – המסרים שלה לא תאמו את הרוח הפוליטית, עם תוכניהם האירוטיים, האתניים והמיסטיים.

יוצא דופן בעניין זה הוא קובץ שיצא לאור בשנות ה-50 ובו שיריה שנערכו, אלא שחשוב לומר שהעריכה בו שינתה את שיריה במידה רבה, לעיתים ללא היכר (Makarova). העניין בשיריה החל להתעורר מחדש רק במקביל לסיום ההשפעה הסובייטית, והלך וגאה החל משנות ה-80, כשהוא מגיע לשיאו רק בימינו – העשור השני של המאה ה-21. רק בשנת 2014 יצאו לאור לראשונה כל שיריה תחת מקבץ אחד, בהוצאת Borderland (שם).

מעט מאוד משיריה של גינצ'נקה שפורסמו נכתבו במהלך המלחמה. עניין מציאת כתבי היד והבאתם לכדי פרסום נותר מסתורי – לא לחלוטין ברור באילו נסיבות נכתבו, היכן נשמרו וכיצד נמצאו (Shallcross, 39). מסתורין זה מצטרף גם לנסיבות מותה, שכן כאמור לא ידוע האם נורתה בבית המעצר של הגסטאפו בקראקוב או שהובלה אל מחנה פלאשוב ושם נרצחה. חלק משיריה העוסקים בחוויית הבריחה ובאנטישמיות התגלו בדיעבד כ"נבואיים", בזכות רמזים מפליאים בשירתה לגבי גורלה הצפוי – דחיה, הסתתרות, בגידה, מוות והערצה מחודשת של מורשתה הספרותית. ברוח גילוי שיריה, תוכניהם, והערפל סביב מותה – הילת המיסטיקה סביב דמותה של גינצ'נקה דבקה בה שוב וביתר שאת.

עיקר העניין ביצירתה של גינצ'נקה התגלה כממוקד בשירים שקשורים ליהדותה ולתחושת הזרות שלה; ניתן לומר שבאופן כללי העניין בה נקשר בשואה. עם זאת, הרי שלא ניתן לדמיין ניתוק של השואה גם משיריה המוקדמים יותר, שעוסקים בנושאים אחרים. כלומר, כל אחד משיריה נדון להיקרא כשיר מאת משוררת יהודיה, פולניה, יפה, נרדפת, קורבן. אלו רכיבים שהזיכרון הקולקטיבי קושר ביצירתה באופן שאינו מותיר לנתקם עוד.

ככלל, הראשונים מבין אנשי הספרות שהגיבו לשואה היו הפולנים – ובראשם, בתור העדים הראשונים לזוועות, היו היהודים (Grynberg, 1979: 115). באופן טבעי, השירה היא הסוגה שהגיבה מהר מכל עם תוצרים עשירים בנושא, כשהחלוצים בכך היו יהודים שכתבו על רדיפתם כבר בתקופה שלפני "הפתרון הסופי". בשירים אלו נפוץ מאוד השימוש המקובל באירוניה ובסאטירה, כמקובל במסורת השירה הפולנית. ניתן להבחין במוטיב חוזר ביניהם אשר תואם במיוחד את השימוש באירוניה, והוא השינוי בערך האדם לעומת החומר: שווי היהודים בעיני הסובבים אותם הפך בן רגע לשווי רכושם (שם). שירהּ המפורסם ביותר של גינצ'נקה, “Non Omnis Moriar” (נספח 2), עוסק בדיוק בנושא זה.

Non Omnis Moriar

זהו שיר שבו המסתורין והמיסטיקה הכוללים סביב דמותה כמו מתנקזים אליו במלוא עוצמתם. מלבד התוכן, העובדה שלא נכתב עליו תאריך מדויק (כפי שהיה נהוג באופן גורף בזמן המלחמה) אלא רק שנה – 1942 – כבר היא מסמנת את תחילתו של המסתורין סביב היצירה החריגה, שנוצרה כנראה במכוון כחריגה. לשיר גם אין כותרת, בשונה מן הנהוג ובשונה מהרגלה, ולמעשה שמו ניתן לו בהתאם למילותיו הראשונות רק לאחר מותה. בנוסף, ההתייחסות של המשוררת בשיר אל מותה שלה, אשר הגשים את עצמו בצורה דומה להחריד לציפיותיה, תורמת רבות להפיכתו של שיר זה לסמל יצירתה: שירה מסתורית וחדה כאחד, מתוחכמת וישירה באותו זמן, בוטה אך מותירה מרחב רב לפרשנות, ומדויקת כנבואה שמגשימה את עצמה. “Non Omnis Moriar” נכתב בהשראת נושא הוזלת ערך האדם לכדי חפציו. במהלכו הדוברת מונה, מכמתת וסוכמת את ערכה העצמי לפי ערכם החומרי של חפציה, בהתאם לנקודת מבטם של סובביה שאותם היא מכנה "חברים". הבזיזה, הבגידה והרצח מוצגים באופן אירוני כלגיטימיים (Grynberg, 115), אף כמתבקשים: הרי טבעי שחבריה יהרגו אותה לאור הרווח שניתן להפיק מחפציה. שלקרוס מתייחסת לגרסת השיר בו מופיעה בשורה השישית רק האות z ולא המילה השלמה żydowskie (מקבילה ל-J עבור Jewish), וסבורה שהשיר נכתב כך במקור בכוונה, בתור יצירה לא גמורה (Shallcross, 40). בכך שהיא מרמזת בצורה ברורה ליהדות, אך לא מציינת אותה במפורש, היא מתייחסת להתחבאות שלה, כמו מבקשת שלא יפוענח השיר במלואו כדי שלא תיחשף זהותה שטמונה בו, ובאותו זמן היא נותנת רמז מפורש מספיק כדי להסיר כל ספק, כמו מנסה להצהיר במכוון ובראש מורם על יהדותה. גינצ'נקה כן נוקבת במפורש בשמם של המלשינים ("גברת צ'ומין מלבוב", שורה 7), ובכך היא בכל זאת חושפת את זהותה המאוימת. זוהי בחירה מכוונת באופן שבו היא חושפת את עצמה, לטענת שלקרוס משום שהיה לה חשוב להאשים את הבוגדים בגלוי (שם), אף אם בכך חרבה הפכה לחרב פיפיות.

כל אלו מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר במילותיה של גינצ'נקה, משוררת אשר כמו שכבר נאמר – בחרה באופן אקטיבי בתרבות הפולנית, וביקשה לקבל על עצמה זהות פולנית יותר מאשר יהודית, רוסית או אוקראינית. בחירה זו הופכת את בגידת ה"חברים" לאף יותר דרמטית, משום שהיא מדגישה את חוסר הנאמנות של בני התרבות הפולנית האחד לשנייה, את קריסת כל ערכיה של המערכת החברתית, את ההצטמצמות של האדם לכדי חומר. בראש ובראשונה האדם הוא דמו, ואם דמו לא ראוי – האדם הוא חפציו.

השורות האחרונות של השיר (21–24) מתייחסות לנושא זה בצורה מתוחכמת, מסעירה ונוגעת ביותר: נוצות מן הכריות שלה מתעופפות באוויר, כסמל הבזיזה הפרועה של ביתה, ויורדות על הבוזזים הפולנים כמו שלג; ה"שלג" מתואר באופן אירוני ובהתאם לדימוי הרומנטי הנפוץ – כאלמנט של טוהר וקסם, ובנופלו על ידיהם החומדות של הבוזזים הוא הופך אותן לכנפיים "טהורות"; הכנפיים מוכתמות בדם – דמה של הקורבן, והופכות את הבוזזים באופן אירוני למלאכים. שוב, הלגיטימציה לכאורה של הבזיזה מוקצנת לכדי הצדקה, כמעט מצווה, בשם תורת הגזע ותאוות הבצע.

שלקרוס מצביעה על כך שבשורה החמישית הדוברת מציינת שהיא לא מותירה אחריה כל יורש, כדי להדגיש את הניתוק שגינצ'נקה חשה שנכפה עליה ממסורת הספרות הפולנית (Shallcross, 50). היהדות שלה לבסוף הכריעה גם את גורל יצירתה, והפולנים ראו בה כגורם חיצוני שאין לו מקום לא בחברה ולא בתרבות. בכך שהיא לא מותירה יורשים במפורש, אך מנגד הפוטנציאל המפואר של ירושתה ברור (בשיר, באופן אירוני – אלו חפציה; בחיים – אלו שיריה), גינצ'נקה ממחישה את האובדן הכפול – הן של הירושה שיורדת לטמיון, הן של התרבות שלא משכילה ליהנות מן הירושה.

העיסוק האינטנסיבי בגבולות שהציבה החברה הפולנית לתרבות הפולנית מצביע באופן ישיר על האווירה החברתית הבדלנית שצוינה בפרק הקודם. גינצ'נקה לא רק ייצגה זרם פוליטי שהתנגד לבדלנות שהחלה עוד לפני המלחמה, אלא היא ייצגה אף את הציבור העצום שחייו היו תלויים בגישה זו – כל מי שאינם פולנים, ובעיקר היהודים. אף מילותיו הפותחות של השיר המדובר – “Non omnis moriar” – מצביעות על תרבות כלל-אירופית, אינקלוסיבית, שכן זהו ציטוט מילותיה הפותחות של אודה 3.30 להורטיוס. כך, שיר זה יכול להתפרש גם כמניפסט של אופוזיציה לבדלנות. והרי שמניפסט שכזה רלוונטי מאוד לפולנים גם בימינו.

התעניינות מחודשת ביצירתה

במאמרה “From ‘Atlantis’ to the Familiar”, מוניקה מורזין-קופיז' מנתחת את ההתעניינות הגוברת ביהודים ובמורשתם בעיר קראקוב. היא מציינת שהתעניינות זו, שהחלה בשנות ה-80, ניכרת בשלל אופנים, החל מן התרבות הפופולרית ועד האקדמיה, ונובעת במידה רבה גם מזמינותו של מידע חדש על חיי היהודים בפולין לפני המלחמה – מידע שמאפשר לדמיין וליצור נרטיבים חדשים לגבי חלקם של יהודים בחברה הפולנית, והחברה הגליציאנית בפרט (Murzyn-Kupisz, 2015: 280-285). בין יתר הצעדים שנעשו בקראקוב כדי להנכיח נרטיב לאומי שבו נוכחים היהודים, היא מציינת את האנדרטה שנבנתה במקום בו היה האומשלגפלאץ – אנדרטה שמטרתה להדגיש את היעדר החיים היהודים בעיר והיוותרות חפציהם בלבד (שם, 289). במובן זה, הפעולה האומנותית של האנדרטה דומה מאוד לזו של “Non Omnis Moriar”. מורזין-קופיז' מציינת במאמרה עוד דוגמאות רבות לניסיונות להנכיח את הקרע שנוצר כתוצאה מהיעדר היהודים מן החברה הפולנית, ולא פחות מכך – להדגיש את נוכחותם של היהודים שנותרו, ואת האלמנטים היהודים שנטמעו והשתלבו בתרבות הפולנית. בהקשר זה, ברצוני להציע את העניין הרב בגינצ'נקה כדוגמה לניסיון שכזה. לא לחינם היא מהווה סמל להיעדרות "היהודי" מפולין: גינצ'נקה היא "היהודיה הרצויה". היא רצויה משום שהיא בחרה בפולניות והכירה בערכה של התרבות; היא רצויה משום שהיא מבטאת את שאיפתם של פולנים רבים להיכלל במרחב התרבותי וההיסטורי האירופי; היא רצויה משום שהיא מעשירה את התרבות באלמנטים "אקזוטיים", "מזרחיים", שונים ומעשירים, אך מבלי לחתור תחת השפה והתרבות; היא רצויה משום שחסרונה מורגש, היות שהיא סמל לבוהמה התרבותית הפולנית שנהרסה ונרמסה על ידי הגרמנים.

ראו גם

• שם ערך
• לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

https://www.ginczanka.org/

• התוכן בקישור, באתר (שם האתר)

הערות שוליים

• Bukhalo, Alexey. 2017. “поэтесса Гинчанка - жертва красоты и жестокого времени”. BBC News Ukraine, Блог историка. Available at: https://www.bbc.com/ukrainian/blog-history-russian-39220489 [accessed 04.09.2019]
• Grynberg, Henryk. 1979. “The Holocaust in Polish Literature”. Notre Dame English Journal, Vol. 11, No. 2, Judaic Literature: Critical Perspectives. The University of Notre Dame, pp. 115-139.
• Jedlicki, Jerzy. 1995. “Polish Concepts of Native Culture”. National Character and National Ideology in Inter-War Eastern Europe, edited by I. Banac, K. Verdery. New Haven: Yale Center for International and Case Studies.
• Kazmierski, Mark. 2017. Not All Of Me Will Die: The Second Century of Sana, Drugi Wiek Ginczanki. Available at: https://www.ginczanka.org/notallofmewilldie [accessed 04.09.2019]
• Kiec, Izolda. 1994. Zuzanna Ginczanka: życie i twórczość. Obserwator.
• Makarova, Maria. 2017. “Зузанна Гинчанка — забытая Суламифь межвоенной Варшавы”. Culture.pl. [online]. Available at: https://culture.pl/ru/article/zuzanna-ginchanka-zabytaya-sulamif-mezhvoennoy-varshavy [accessed 04.09.2019]
• Murzyn-Kupisz, Monika. 2015. “From “Atlantis” to the Familiar? The Past and Present of Jewish Cracow in the Second Decade of the New Millennium”. East Central Europe, 42. Brill, pp. 268-298.
• Shallcross, Bożena. 2011. The Holocaust object in Polish and Polish-Jewish culture. Bloomington: Indiana University Press