טיוטה:עוולת הנגישה

עוולת נגישה קבועה במשפט הישראלי בסעיף 60 לפקודת הנזיקין:

"'נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

מקורה של העוולה במשפט המקובל האנגלי ומהווה תרגום של עוולת "תביעת הזדון" שהייתה מעוגנת בחוק הנזיקין הקפריסאי ולאחר מכן בפקודת הנזיקים האזרחיים.

התנאים העיקריים לשכלולה של העוולה הם "זדון" ו"בלי סיבה סבירה ומסתברת". בפסיקה האנגלית חל רכוך של דרישת ה"זדון", באופן שדי שהתובע בעוולה יוכיח כי ההליך המזיק לווה ב"מטרה בלתי ראויה". כמו כן, הדרישה ל"הליך נפל" צומצמה לכך שההליך הסתיים לרעת הנתבע או לפחות לא לטובתו.

ברבות הימים, במיוחד במשפט האמריקני, הורחבה האחריות גם למצבים של שימוש לרעה בהליכי משפט, כל שבפועל העוולה הורחבה גם למצבים שמעבר ל"פלילים, פשיטת רגל או פירוק", והיא חלה כיום גם על הליכי נפל אזרחיים או מינהליים, בין כעוולת נגישה אזרחית ובין כעוולה עצמאית של ניצול לרעה של הליכי משפט. בה בעת, בשיטות משפט זרות הורחבו סוגי הנזק, ומקובל ליישמה גם במצבים שאינם מצטמצמים לסוגי הנזק המיוחד המנויים בסעיף 60 לפקודה (סיכון חירות, אשראי או שם טוב), אם כי במקרים רבים אלו הם הנזקים האופייניים הנגרמים כתוצאה מהליכי משפט.

במשפט הישראלי העוולה כמעט שאינה בשימוש, עקב הרחבת גבולות האחריות הנזיקית באמצעות עוולות המסגרת, ובמיוחד עוולת הרשלנות. פסק הדין המכונן בסוגיה זו ניתן על ידי בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של חמישה שופטים, מפי השופט (כתארו אז) ברק, בעניין ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985), כחלק ממגמה שמצאה ביטויה בפסיקה זמן לא רב קודם לכן, המרחיבה את אחריותם בנזיקין של רשויות ציבוריות (ראו למשל: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983).