טיוטה:פוטו תרפיה
פוטותרפיה היא תרפיה שעושה שימוש במדיום הצילום, מתוך הכרה בערך הטיפולי - תרפויטי של מדיום זה, ובשל תכונותיו הייחודיות.
נגישות - הצילום נגיש ומוכר ועל כן לא מאיים. כל אחד נושא טלפון המצויד במצלמה. העידן הדיגיטלי מאפשר לכולנו לצלם כמעט בלי חשבון לכמות והתוצאה מיידית. אפשר לראות את התוצאה הסופית. כל סמארטפון מצויד באפשרות של עריכת תמונות ואפקטים שונים. העלאה ושיתוף מיידי עם חברים וברשתות החברתיות (פייסבוק ואינסטגראם למשל).
עוקף הגנות - ניתן באמצעותו לעקוף הגנות. ישנם סוגים שונים ומגוונים של הגנות שמטופלים משתמשים בהם. כמו: לא להישיר מבט לעיני המטפל, למולל את השיער להקטין חרדה ועוד. הגנה היא לא דבר רע (מעצם הגדרתה) אבל התקדמות בטיפול תהיה להפחית את הצורך בה. איך מצלמה נכנסת לתמונה?
- מאפשר יצירת תקשורת לא מילולית, אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. לפעמים מספיק שהיושב מולנו יבחר בתמונה שתעביר את הלך הרוח בו הוא נמצא.
ריפריימינג - הצילום מאפשר למסגר מחדש. נוכל להציע נקודת ראות חדשה לפרשנות של תמונה או להסתכל על משהו מוכר מזווית צילומית אחרת, שונה מההרגל שלנו.
נותן מענה לכמיהה לניראות של המטופל – כיצד הוא משתקף בעיני האחר – הצלם שלכד אותו במצלמתו, וכפי שויניקוט טען שמבטה של האם הוא בראש ובראשונה השתקפות פניו של התינוק. הניראות, אם כן, זהו צורך ראשוני של כל אדם.
פוטותרפיה מתאימה לעבודה בגילאים שונים כגון: ילדים ונוער, גיל השלישי ועוד ובמסגרות שונות כמו: חינוך מיוחד, נוער בסיכון, נפגעי סמים, מערך בריאות הנפש ועוד היא יכולה לתת מענה לטווח רחב של קשיים ומוגבלויות.
בפוטותרפיה משתמש המטפל בטכניקות שונות מעולם הצילום:
- צילום אקטיבי, בו המטופל מצלם - בחדר הטיפול, או מחוצה לו
- צילום פסיבי, בו המטפל מצלם את המטופל, לבקשת המטופל
- דיוקן אישי
- אלבום משפחה
- שימוש בקלפי צילום טיפוליים
- שימוש בתצלומים ממקורות שונים (חוברות, תצלומים ברשת האינטרנט, מהטלפון, הטבלט, המחשב ועוד)
התצלום יתפרש לפי הלך רוחו של המטופל ויעלו תכנים פנימיים למרחב הטיפולי. המטפל אינו נדרש לפרש את הצילומים בעצמו, אלא נותן למטופל את ההזדמנות להעלות בעצמו פרשנות משלו.
המטופל יכול לדבר על התצלום באופן מטאפורי, מרוחק - הילד שבתמונה עושה כך ומרגיש כך... או אולי להתעמת עם התוכן באופן ישיר - (למשל: תראה איך אמא שלי מסתכלת על אחי ועליי לא). המטפל יכול לשקף בלבד למטופל או שהוא יכול להוסיף גם משהו מהראיה שלו.
יחד עם זה, המטפל חייב להיות ער להתרחשויות בתוך ה"פריים", ואף מחוצה לו, ולשים לב באם יש חזרה על סיטואציה מתמונות שונות או ממפגשים שונים שעשויה להסביר חלקים באופיו ובתפישותיו של המטופל שניתן יהיה להשתמש בזה להמשך טיפול.
כאמור, השימוש בצילום עושה עבודה במספר רבדים.
- רובד אחד של חשיפת תכנים והעלאתם מן התת-מודע אל המודע.
- רובד אחר, נוסף הוא הרחקה מהאירוע הקשה (סובייקטיבית) המצולם או הבא לידי ביטוי בצילום עבור המטופל. תמונה זרה ולא מוכרת עשויה להעלות זיכרון אישי. דוגמה: תמונה של ילד מחופש עשוי לעורר במטופל זיכרון ילדות שלו בתחפושת וסיפור הקשור בזה.
המטופל בוחר את המינון של הקרבה או ההרחקה מהקונקרטי ככל שהוא יכול לשאת ולהכיל את הנושא. כשהמטופל עובד בהתאם ליכולתו סביר להניח שתתאפשר התקדמות עם פחות התנגדויות.
- הרחקה נוספת תהיה במקרים בהם המטופל הוא המצלם. המבט דרך עינית המצלמה מאפשר להביט באירוע תוך החציצה המאפשרת של המצלמה.
- שליטה במציאות. הצלם הוא השולט בתוכן המצולם, במסגור של האובייקטים המצולמים. המציאות בשליטתו. אחיזה במצלמה נוסכת תחושת ביטחון ושליטה.
- פעולת הצילום מאפשרת חיבור למקורות היצירתיים שבנו – מעודדת צמיחה. שליטה טכנית במכשיר שמספיקה לחיצה על כפתור להוציא תוצאה. בניגוד לציור למשל שההערה הראשונה עשויה להיות: 'אבל אני לא טוב בציור'.
- הישרת מבט דרך צילום ותצלום מאפשרת לנו להביט ולחקור את האובייקט מבלי להיתפש "על חם" ובלי המבוכה הנילווית. האם ניסיתם להישיר מבט ממושך באדם אחר? ניסיון להישיר מבט לתוך עיניו של אדם או לחקור את פניו עלול להיתפש כלא מנומס וגסות רוח ולעיתים מעורר מבוכה רבה.
המציאות הנתפשת בעין המצלמה
- במבט בתצלום אנו מאמינים כי אנו רואים את המציאות העובדתית והאמיתית כפי שהייתה ונתפשה במצלמה. יש בצילום - הוכחת קיום, הוכחת מציאות. מעין תעודת אחריות לאמת. זה מוסיף לתצלום עוצמה.
לינדה ברמן בסיפרה מאחורי החיוך כותבת:
"אנו מסוגלים לבטוח בדבר שביכולתנו לראותו תמיד, בעוד שאנו עשויים להטיל ספק בזיכרון או בתיאורים מילוליים"[1]
וזו המציאות כפי שתועדה וכפי שכותב.
רולאן בארת, פילוסוף צרפתי: "מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת"[2].
לעיתים, תצלום אחד יכול להכיל את הנרטיב המרכזי שלנו. התמה של חיינו. ייתכן כי התצלום מציג דווקא נרטיב שנוגד או מרחיב את הסיפור הדומיננטי של חיינו. בדרך כלל אנו ניצור לעצמנו סיפור דומיננטי אחד.
תמונת הסטילס מבטאת את תפיסת המציאות בנקודה רגעית אחת שהיא ייחודית ואין דומה לה. הקפאת הרגע המיוחד ההוא שנתפש באופן מכני – ולא יוכל לחזור על עצמו. דבר זה הוא המטעין את האפשרויות האינסופיות של התבוננות ופענוח תצלום.
הצופה, הבוחן את תוכנה של התמונה, מביא עמו את תכניו האישיים הפנימיים, המודעים ואלה שאינם במודע. הוא המזין את התמונה בתוכן הידוע רק לו ואשר מספר את עברו המצוי בהווה.
לא פחות חשוב מהאובייקט המצולם הוא מה שאינו בתצלום. מה נמצא מחוץ לגבולות הפריים הפיזי ומהו הסיפור הסמוי שאינו מופיע בתוך המסגרת התוחמת את תחילת הצילום וסיומו.
אם כן, אמצעי עבודה נוסף הם תצלומים שהמטופל יכול לזכור בראשו אך לא נמצאים בחדר או בכלל. ייתכנו גם שהם רק זכרונות החקוקים בראשו כתמונות שלא צולמו. במקרה כזה אפשר יהיה להציע שחזור של התמונות הללו. ושחזור בכלל של תמונות יכול לאפשר ריפיימינג של מה שהיה אך בראייה חדשה ואולי מתקנת את הסיפור של המטופל לאורך ציר חייו.