טיוטה:קולנוע מצרי
היסטורית הקולנוע במצרים היא מן הראשונות בעולם והראשונה באפריקה. כשאת הסרט התיעודי הקצר הראשון צולם על ידי המצרים ב-1907. לאורך השנים התעשייה חוות עליות מורדות והיום תעשיית הסרטים המצריים נפוצים בעיקר ברחבי העולם הערבי, וגם בישראל יש להם מספר לא מבוטל של צופים נאמנים. ואינו מתקרב כלל אל ימי הזוהר שלו.
ולהלן נסקור היסטוריה זו:
הצגת הראינוע הראשונה במצרים נערכה באלכסנדריה זמן לא רב לאחר ההצגה הראשונה בפריז. סרטוני האחים לומייר הובאו לבית קפה ליד הים כבר ב־1896, שבועות אחרי שהוצגו בעיר האורות. בתקופה זו החלו ההפקות "המקצועיות" הראשונות, שנעשו תחילה עם צוותים אירופיים והציגו דרמות קטנות בנושאים לא מסוכנים, רחוקים מאוד מפוליטיקה ומאמירות חברתיות. כך החלה להיווצר תעשיית הקול המצרית. אז במתכונת של בית מלאכה קטן, ולצעוד את צעדיה לקראת שנות ה-20 של המאה ה-20, שבמהלכן החלה העשייה להתמסר.[1][2][3]
ב-1925 הקים בנק מיסר את החברה למשחק בקולנוע", וכמה שנים אחר כך כבר עלה על המסכים הסרט שבישר את בוא הריאליזם המצרי - "הצוואה", סרטו של כאמל סאלים, מחלוצי הקולנוע המצרי. התחלה מהוססת זו הפכה לזרם גואה של סרטים הודות לפריחה בזמן מלחמת העול - 100 סרטים נעשו בשש שנות המלחמה, ובשנים שבאו אחר כך שולשה הכמות ל-300 סרטים. רוב הסרטים שנעשו בשנים אלה אימצו את אופנת "סרטי האופיום" שהציעו בריחה מהמציאות, והציגו סיפורים מתקתקים. ניסיון חיקוי מקומי של הסרטים המוסיקליים (ראו סרט מוסיקלי) ששטפו את העולם. אלה היו הימים שבהם נולדו מיתוסים קולנועיים שלא נמסו עד היום בחום השמש הקופחת, כמו עבד אל-והאב, אום כולת'ום (ראו ערך) ופאריד אל-אטרש, שמות שאי אפשר לשכוח. אחת הבעיות העיקריות של הקולנוע המצרי החלה לבלוט כבר אז, והיא ממשיכה לתת בו את אותותיה עד היום: הסרטים המצריים נוטים להעניק משקל יתר למלה המדוברת ולהעדיף אותה על פני התמונה, נשמת חייו של הקולנוע.[4]
מהפכת הקצינים בראשית שנות הסחפה גם את המצרי לתקווה מחודשת; הוקמו "המועצה העליונה להגנת האמנות הארגון לתמיכה בקולנוע" ובסוף שנות ה-50 גם המכון הגבוה לקולנוע, גופים שהסיטו את מרכז הכובד של העשייה הקולנועית מכוונות רווח כלכלי בלבד לשליחות אמנותית ברורה. אביר הימים ההם היה םלאת אבן זארף, שהקדים מעט את יוסוף שאהין. הבולט בבמאים המצרים עד היום, שהטביע חותמו על הקולנוע המצרי מבחינת יכולת אמנותית גבוהה ואפשרות לביטוי מסוגנן. כל אלה הובילו לתפיסה בוגרת יותר של הקולנוע, ויצרו כך כאות להתפתחות חוגי צפייה בסרטים בקהיר ובאלכסנדריה.[5]
התפתחות זו גרמה גם לדרישות גבוהות יותר של הקהל המצרי התבוסה הצורבת במלחמת 1967 הביאה ליצירת קולקטיב מהקולנוע שלו.
הקולנוע החדש, ופורסם "מנשר הקולנוע" של הצעירים, שקשר את הקולנוע אל הסביבה והחברה שבשליחותה הוא פועל; מכאן גם יצאה הקריאה לנתק את הקשר שבין עלות ההפקה לטיבה. הסרטים שנולדו בעקבות הזעם היו סרטים שהתייחסו באופן בוטה לשחיתות הפוליטית ולריקבון השלטוני, גורמי הכישלון הצבאי והחברתי, "בירו אותם בחריפות. אולם כל זה כמעט לחלוטין עם עלייתו של סאדאת לשלטון לאחר מותו של נאצר. הזיקה החברתית כלכלית השתנתה, והקולנוע היה התעשייה הראשונה שההלאמה הוסרה ממנה. עם צמצום התמיכה הממשלתית חזר מקור הכוח לגורמים פרטיים, ושוב חזר השיקול הרווחי להיות המושל בכיפה. עשרות הסרטים המופקים היום במצרים הם ברובם מלודרמות ברמה נמוכה או קומדיות שדופות, גדושות במוסיקה פּוֹפּולרית. אלו הסרטים שהקהל אוהב לראות בבתי הקולנוע ועל מסכי הטלוויזיה שלו.[6]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Alexandria Why? The Beginnings of the Cinema Industry in Alexandria, AlexCinema, www.bibalex.org
- ^ The Golden Age of Egyptian Cinema – the 1940s to 1960s, web.archive.org, 2017-11-25
- ^ הבריטניקה החדשה לנוער, שיטות בין: החברה להשקעות - בנק הפועלים, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, כתר הוצאה לאור., שנות התשעים
- ^ Ali Houissa, LibGuides: Middle Eastern & North African Cinema & Film: Egyptian Cinema & Film, guides.library.cornell.edu (באנגלית)
- ^ jburkepmc, A Century of Egyptian Cinema, Golden Globes, 2021-08-13 (באנגלית אמריקאית)
- ^ BFI | Sight & Sound | African Cinema: Invisible Classics, web.archive.org, 2018-11-09