טיוטה:רפאל אולבסקי

רפאל אוֹלֶבסקִי

תרע"ד-תשמ"ב 1914-1981

בן למשפחת רבנים מכובדת מחסידי גור, תלמיד ישיבה שהפך למורה ציוני ועיתונאי. גויס כפרש בגדוד מובחר בצבא הפולני, לחם בגרמנים, נפצע ונפל בשבי. נמלט מהשבי הגרמני, חזר לעיירת הולדתו, ולבסוף הצטרף לחבריו והפך לאסיר מחנות עבודת הכפיה והריכוז הנאצים בתקופת השואה.

השתחרר במחנה בֶּלזֶן, הפך עד מהרה לאחד ממנהיגי הניצולים, והתמסר לפעילות למען שיקומם האישי והתרבותי של אנשי שארית הפליטה בגרמניה שלאחר השחרור. מן הלוחמים להנצחת לקחי השואה. כעיתונאי וסופר הוא העלה בסיפרו "הַדִּמְעָה" את זכר החיים בעיירתו שבפולין, על האפרוריות והצבעוניות של אנשיה; את הימים שבטרם השואה; את מוראות התקופה במחנות ואת התקווה והשיקום שלאחר השחרור.

ציוני מסור ויהודי גאה בכל נפשו ומאודו.

הוא נולד כרפאל-גרשון, בנו הבכור של הרב יהודה-אריה אולבסקי ז"ל בכ"א אדר תרע"ד 19.3.1914 בעיירה קטנטונת בשם אוֹשֶנצִ'ין שבפולין.

בילדותו ובנעוריו למד ב"חדרים" ובישיבות, אולם הוא החליט לפרוש מלימודי הרבנות והיה מורה בבית-ספר דתי, פעיל למען קק"ל ויו"ר חוג סיפרותי. כתב מאמרים בשבועון האידי שבעיר המחוז בחתימת "ר' רֶבּוּס", ושימש כתב לסוכנות הידיעות היהודית "יִיווֹא".

ב-1938 גוייס לשירות-חובה בצבא הפולני, ושרת בגדוד פרשים נבחר, שם נודע בשם פֶליקס אולבסקי. בגדוד הגן על יהדותו ואף היכה פולני שתקף אותו על יהדותו, מעשה אשר הביא לו כבוד בעיני החיילים.

בראשית המלחמה בספטמבר 1939 נלחם גדוד הפרשים הפולני בטנקים הגרמניים, ונחל מפלה. רפאל נורה ונפצע בקרב, נפל בשבי הגרמני אך הצליח להימלט בו-בלילה, תוך סיכון של עונש מוות. הוא חזר לאושנצ'ין, וחי עם אמו בגטו היהודי בעיירתו. בשנת 1941 חוסלה קהילת יהודי אושנצ'ין בגירוש למחנות השמדה. רפאל אולבסקי גורש למחנות עבודת-כפיה שונים עד הגיעו לאושוויץ, שם נחרת על זרועו המספר 144354A. עם נסיגת הגרמנים, הוא הוצא ל"מצעד המוות" דרך כמה מחנות-ריכוז עד לבֶּלזֶן, שם שוחרר ע"י הצבא הבריטי ב-15 באפריל 1945.

כל משפחתו נספתה בשואה מלבד אחיו הרב ישראל-משה. השניים נפגשו באורח נס לאחר השחרור בבלזן, ומצאו כי שניהם שכנו בבלוקים סמוכים מבלי לדעת איש על אחיו.

בהיותו אחד מהמנהיגים הבולטים במחנה העקורים בֶּרגֶן-בֶּלזֶן לאחר השחרור, הוא נשלח ע"י הועד היהודי המרכזי עם אחיו הרב לעיר צֶלֶה בגרמניה כדי לארגן את החיים היהודיים בה, ולסכל את המזימה להחזיר את יהודי פולין למולדתם הישנה. רפאל נבחר ליו"ר הקהילה היהודית הראשון בצֶלֶה לאחר השואה.

ב-15 בינואר 1946 נשא לאישה בבית הכנסת בצֶלֶה את רחל בת יהודה-אריה זֶלמַנוֹבִיץ' מבֶּנדִין (לשעבר אסירת אושוויץ שניגנה בתזמורת הנשים בבירקנאו). בשנת 1947 נולדה בתם יוכבד, אחת הילדות הראשונות שנולדו במחנה העקורים לאחר השחרור. הרב שהשיא את רפאל ורחל אולבסקי היה אחיו, הרב ישראל-משה אולבסקי, שהפך להיות הרב הראשון של צֶלֶה לאחר השואה.

בצֶלֶה יסד, ערך והוציא לאור רפאל (יחד עם שני חברים) את "אונדזער שטימע" – כתב-העת היהודי העצמאי הראשון של שארית הפליטה באזור הבריטי בגרמניה לאחר השחרור. הבנין ליד בית הכנסת, ששימש כבית ספר יהודי עד למלחמה, הפך למשרד הקהילה היהודית החדשה ומשרד הרבנות בהנהגת אחיו הרב, ומשם פעלו שניהם לארגון ושיקום החיים היהודיים בצֶלֶה.

העבודה המסורה של השניים נמשכה כחמש שנים, אם כי לאחר זמן מה נקרא רפאל לחזור למחנה העקורים ברגן-בלזן, שהיה מחנה העקורים הגדול ביותר באירופה והתנהלו בו חיים קהילתיים יוצאי-דופן. גם משם המשיך לתמוך בקהילה היהודית החדשה של צֶלֶה.

הוא נבחר לחבר בועד היהודי המרכזי של המשוחררים באזור הבריטי בגרמניה, וניהל בו את מחלקת התרבות והועדה ההיסטורית. נחשב תמיד לאחד המנהיגים הבולטים של הניצולים.

השתתף ביסוד הסתדרות ציונית אחידה בגרמניה ב-12.12.1945, ונשא את כרטיס החבר מספר 1.

יזם הקמת אוניברסיטה עממית בברגן-בלזן.

היה פעיל מאוד בהסתדרות הציונים הכלליים באזור הבריטי בגרמניה, וסגן יו"ר הועד למגבית לטובת ההגנה בארץ-ישראל.

פעל עם חברי הבריגדה היהודית ובעזרת קצינים יהודיים מקנדה למען "עליה ב", והיה פעיל במטה האנייה "אֶקסוֹדוּס" בעת החזרתה להמבורג בגרמניה. היה זה קולו שהושמע מעל גבי תקליט בחוף המבורג שנתן הוראות לאנשים על גבי האניה.

עסק רבות באיסוף חומר תעודתי והיסטורי בגרמניה.

בהיות הוא ואשתו רחל ציונים מסורים, עלתה המשפחה לישראל באפריל 1949 באנייה "עצמאות" דרך צרפת. בנם, אריה, נולד בישראל בשנת 1950.

בישראל התמסר לפעילות למען שארית-הפליטה, והיה ממייסדי ארגון שארית-הפליטה מברגן-בלזן בישראל, וכיהן כיו"ר הארגון במשך שנים רבות עד למותו.

בעזרת לימוד עצמי רכש רפאל מומחיות לעניין השילומים מגרמניה, זכה לקבל היתר ממלכתי מיוחד כמשפטן, ונתמנה מטעם שר-המשפטים לחבר ועדת-החקירה הממשלתית לתביעות פיצויים על עבודות-כפייה בגרמניה.

היה חבר מועצת "יד ושם"; חבר ועדת הארגונים של שרידי השואה; יו"ר איגוד אסירי בּוּנָה-אושוויץ; נשיא ועד אושוויץ; יו"ר ועדה של הארגון העולמי של לוחמים יהודיים, פרטיזנים ואסירי-המחנות; וסגן-הנשיא וחבר הועד הפועל של הברית העולמית של ניצולי ברגן-בלזן.

היה פעיל בחיים הפוליטיים בישראל והיה בין יוזמי גח"ל (גוש חרות ליברלים) מטעם המפלגה הליברלית בישראל.

שרת בצה"ל, השתתף במלחמת סיני, וקיבל אות מבצע קָדֵש.

בעל עיטור לוחמי המדינה, ואות הלוחם בנאצים.

כעיתונאי כתב בעיתונים האידיים שיצאו בברגן-בלזן בגרמניה, והיה חבר התאחדות העיתונאים והסופרים היהודיים באנגליה. כתב גם בעיתונים אידיים בישראל, ופרסם מאמרים בעיתונות בעברית.

היה לו כושר ארגון אדיר, והוא יישם אותו לארגון כנסים גדולים ועולמיים של ניצולי ברגן-בלזן.

הוא היה איש טוב-לב, חם ואנושי. הכיר אישית וזכר בעל-פה את שמותיהם של אלפים מאלה שהשתחררו איתו בגרמניה. הוא עזר להם ונתן צדקה בסתר. הם ראו בו דמות מנהיג ואב, והעריצו אותו.

הוא לא היה דתי אלא מסורתי, וחינך את ילדיו לסובלנות וכבוד לערכי עם ישראל והיהדות. הוא היה ציוני בכל נפשו ומאודו וילדיו גדלו בבית ששרתה בו אוירה ציונית.

הוא ראה בכל אדם בן-אדם. תמיד חיפש את הטוב שבכל אדם. התהלך עם אצילים ורוזנים כמו עם פשוטי עם. התייחס בכבוד לכל אדם ללא קשר למוצאו, השכלתו ומצבו הכלכלי.

הוא היה אח מסור ואוהב ולמרות שאחיו היה רב חרדי, הם שמרו על קשר הדוק ואוהב ביניהם.

נפטר בישראל בכ"ח חשוון תשמ"ב 24.11.1981.

סיפרו הדוקומנטרי והאוטוביוגרפי "הַדִּמְעָה" הופיע בשנת 1983 בהוצאת ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל.

ילדיו יוכבד ואריה תרמו את התיעוד ההיסטורי ואוסף העיתונות של שארית הפליטה שאסף במשך כל השנים לאגף על שם רחל ורפאל אולבסקי במוזיאון משואה, תל יצחק.

‏21 מרץ, 2006