ילדה שלא מן העולם הזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ילדה שלא מן העולם הזה הוא ספר מאת אהרון אפלפלד שפורסם בשנת 2013. הדמויות בספר הן פרי דמיונו של הסופר, אך עלילתו הכללית מבוססת על סיפור חייו של אפלפלד בזמן השואה. הספר זכה להערצה רבה בקרב הקהל הישראלי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מתאר אפלפלד זוג ילדים יהודים, אדם ותומס, שלמדו יחד באותה כיתה, אך לא היו חברים טובים.

הם ברחו מהגטו, הושארו על ידי אמותיהם ביער מבלי כל הכנה מוקדמת כשסביבם התחוללה מלחמת העולם השנייה, בעזרת תכונותיהם הייחודיות ושיתוף הפעולה ביניהם הם הצליחו לשרוד. מכשולי היער ובמיוחד החורף הקרב דרשו מהילדים אומץ לב והרפתקנות, ובזכות עבודת הצוות שלהם הצליחו לשמור זה על זה. הקן המרופד, שבנו לעצמם גבוה על צמרת של עץ, שימש להם מסתור מפני פרטיזנים, חיילים נאצים, חיות רעות, או אנשים שיכלו להסגירם. ביער הם פגשו את מינה, ילדה שנקראה בפיהם "ילדה שלא מן העולם הזה". הם לא איבדו תקווה אף לא לרגע גם בלילות הקרים. תוך כדי עלילת הסיפור ניכר שאדם ותומס ניסו כמה שיותר לעזור לכל מי שהזדמן בדרכם.[1]

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדם: ילד בן 9 ממשפחה יהודית מאמינה. הוא אמיץ ויש לו אופי סוחף של מנהיג.
  • תומאס: בן 9, ילד מופנם וחכם. למד עם אדם באותה כיתה לפני המלחמה.
  • מינה: מינה, ילדה יהודייה בת 9 שהייתה בת כיתתם של אדם ותומס. מינה הייתה ילדה שקטה, כמעט "שקופה" בעיני ילדי הכיתה מכיוון שלא התייחסו אליה. כינויה של מינה בפי אדם ותומס היה: "הילדה שלא מן העולם הזה".

על הסופר אהרון אפלפלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן אפלפלד נולד בבוקובינה (אז רומניה) ב-1932. אמו נרצחה בגטו והוא נלקח עם אביו למחנה עבודה. לאחר שהופרד מאביו ברח מהמחנה והסתתר במשך שנתיים ביערות. הוא עלה ארצה אחרי המלחמה, וב-1957, בדרך מקרה, פגש בארץ את אביו. אפלפלד פרסם עשרות ספרים וזכה בפרסים רבים. הוא נפטר בשנת 2018 בפתח תקווה.

רקע היסטורי: הסתתרות ילדים יהודים ביערות בזמן השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור "ילדה שלא מן העולם הזה" מתוארת תופעה של ילדים יהודים שהוברחו על ידי משפחותיהם, או שברחו בעצמם ליערות בזמן השואה. המחקר ההיסטורי בנושא ילדים יהודים ביערות בזמן השואה עדיין לא מפותח מספיק, ואין פרטים מדויקים על נושא זה. עם זאת, נמצאו עדויות שונות של ילדים שחיו ביערות, כולל הסופר אהרון אפלפלד.

עדות מפי אהרון אפלפלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כמה ימים הייתי ביער. אולי עד שבאו הגשמים. מיום ליום נהייתה השהייה בין העצים קרה יותר. לא היה מסתור והרטיבות חלחלה בבגדיי הדקים. למזלי היו לי נעליים גבוהות שאמי קנתה לי ימים אחדים לפני פלישת הגרמנים, אך הן ספגו מים ונהיו כבדות. לאחר ימים של רעב חדלתי להיות רעב. נדמה היה לי שאסור לי לעזוב את עץ התפוח ואת השוחה שלידו שמצאתי, אבל הצימאון עקר אותי מהשוחה ויצאתי לחפש מים. יום תמים חיפשתי ורק לפנות ערב מצאתי פלג מים. כרעתי על ברכיי ושתיתי." (סיפור חיים, אהרון אפלפלד).[2]

עדות מפי פנחס זיונץ (ברנוב, פולין. בן 9 בפרוץ המלחמה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הברירה היחידה שעמדה לפנינו הייתה להסתתר ביער, ולבקש אוכל מהכפריים בסביבה. יום אחד, בעודנו מחפשים אוכל באחד מבתי האיכרים הציע אחד מהם הצעה לאבי. הוא הציע שאבי ישאיר את משפחתו ביער ויעבוד אצלו כחייט (אבא היה חייט מעולה). תמורת עבודתו תביא אשתו של הפולני מרק חם ולחם לשולי היער ואנחנו ניקח אותם משם. סידור זה אמור היה להחזיק מעמד שבוע או שבועיים, אבל בפועל נמשך יותר. ביום אחד יפה, יום שבו זרחה השמש, באו הגרמנים. שני גרמנים ירו בנו. ברחנו. אחי הסתתר מתחת לשיח, הגרמנים רדפו אחרי אבא ותפסו אותו. אמא עזבה את הבונקר וברחה. אני הייתי האחרון לברוח, טיפסתי. בעודי מתרחק מן המקום שמעתי את היריות. לא ראיתי לאן ברחו האחרים, מי נהרג, מי ניצל, לא ידעתי דבר. רצתי ביער, בדרך היה עלי לעבור קרחת יער. כמעט עברתי את כולה וכשנשארו לי חמישה מטרים כדי להגיע אל היער נפלתי לתוך השלג. לא ידעתי למה נפלתי. לא הרגשתי כאב, הרגשתי רק שרגל ימין שלי כבדה. לאט לאט התהפכתי על הגב. זחלתי על הגב אל מעבה היער ושכבתי שם עד רדת החשיכה." (מאבקו של הגטו, שרה נשמית).[3]

עדות מפי ישראל נימרק (וורשה, פולין. בן 3 בפרוץ המלחמה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ב-1939 נסענו לנופש בעיירה סמוכה ושם נתקענו. אבא שלי נסע הביתה בשביל לנסות להציל את הרכוש ולא חזר משם. אני, אימי, אחי ואחותי הבוגרת נשלחנו לגטו. ברחנו לפאתי יער ושיירה של גרמנים תפסה אותנו. בדיוק התפצלנו. אני הלכתי להביא מים, ואחותי הלכה לחפש שיירי מזון בפחי אשפה. ראיתי ממרחק של 40 מטר את אמא שלי מתחננת, “יש לי עוד שני ילדים” ואז איך יורים בה ובאחי. אני ואחותי הסתפחנו לקבוצת ילדים וכל יום מצאנו מסתור אחר ביער. הייתי הקטן בחבורה, כיוון שלא היו לי נעליים נורמליות, הלכתי הרבה יחף בשלג וכתוצאה מזה נאלצתי לזחול. הייתי מוצא מסתורים ארעיים במלונה של כלב, בחדרי מדרגות, בבתי שימוש. גם לזחול נעשה לי קשה ושיכנו אותי באיזה בית עזוב לבד."[4]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות על הספר היו חיוביות. זהו ספר הילדים הראשון של אפלפלד ורבים הזכירו את התאמתה של שפת הספר אל הקוראים (קהל היעד הוא ילדים), החשיפה של הילדים אל שפתו היצירתית של אפלפלד מעשירה את שפתם. ההיחשפות של הילדים אל סיפור שואה נוגע ללב. הוא מלמד אותם על ההיסטוריה של העם היהודי וגורם להם להבין שהעם היהודי חווה מציאות קשה בעברו. רבים מכותבי הביקורות משבחים את אפלפלד על כתיבתו הפשוטה, המיוחדת והמרגשת בעת ובעונה אחת.

בנוסף לכך, כותבי הביקורות הרחיבו בעניין בחירת הדמויות, אופיים השונה והחברות הכפויה שלהן עקב המלחמה. ניכר כי המבקרים בהחלט התחברו אל הדמויות של אפלפלד. השוני הרב באופיים של אדם ותומס הקצין את האופי של כל אחד מהשניים וגרם לקוראים להבין אותם לעומק. הקצנה זאת גרמה לקוראים לראות אותם באור שונה במגוון רב של סיטואציות ולהתאהב בשתי הדמויות למרות ההבדלים המשמעותיים ביניהן. גם על דמותה של מינה מרחיבים בביקורות. מינה זכתה לתיאורים רבים ולשבחים מעולים בביקורות הספר אף שלא דיברה הרבה. היא גרמה לקוראים להתאהב בה.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפלפלד אהרון, ילדה שלא מן העולם הזה, 2013
  2. ^ אפלפלד אהרון, סיפור חיים, 1999
  3. ^ נשמית שרה, מאבקו של הגטו, 1972
  4. ^ ישראל נימרק
  5. ^ ילדה שלא מן העולם הזה- אהרון אפלפלד