מאיר לוין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאיר לוין
Meyerlevin.JPG
מאיר לוין (מימין) והבמאי הרברט קליין בעת צילומי הסרט "בית אבי" בארץ ישראל בשנת 1946
לידה 5 באוקטובר 1905
שיקגו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 ביולי 1981 (בגיל 75)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, מחבר רומנים, סופר, תסריטאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אדגר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מאיר לויןאנגלית: Meyer Levin;‏ 7 באוקטובר 1905, שיקגו9 ביולי 1981, ירושלים) היה סופר ועיתונאי יהודי-אמריקאי, הידוע בכתיבתו על נושאים יהודיים וישראליים. בארצות הברית נודע לוין בשל ספרו משנת 1956 "כפייה" העוסק ברציחתו של הנער בובי פרנקס על ידי הצמד לאופולד ולוב.

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוין נולד למשפחה יהודית בשיקגו ולמד באוניברסיטת שיקגו. בעודו לומד עבד במשרה חלקית כעיתונאי עבור העיתון "שיקגו דיילי ניוז". בשנת 1924 אירעה פרשת לאופולד ולוב, זוג נערים יהודים, שלמדו עם לוין באוניברסיטה, מן החברה הגבוהה של שיקגו, אשר רצחו את הנער בובי פרנקס בצוותא, על מנת לבצע את "הרצח המושלם", ומשפטם, בו הגן עליהם הפרקליט הנודע קלרנס דארו היה לסנסציה עולמית. לוין סיקר את המשפט, ולאחר מכן התחיל בעבודה כעיתונאי במשרה מלאה. בשנת 1929 פרסם את ספרו הראשון "עיתונאי" בו השתקפו חוויותיו ממקצוע העיתונאות. ספריו מן השנים שלאחר מכן "הגשר החדש", "החבורה הוותיקה" ו"האזרחים" תיארו את חיי הקהילה היהודית בשיקגו.

בשנת 1927 שהה לוין בארץ ישראל כחצי שנה. חלק ניכר מתקופה זו עשה בקיבוץ יגור, תקופה זו הביאה לכתיבת ספרו "יהודה" (1931), סיפור מחיי הקיבוץ בארץ, שזכה להצלחה בקרב חוגים יהודים באמריקה, והפך את לוין לאחד מהקולות החשובים של קהילה זו.

בין השנים 1933 ל-1939 שימש כמבקר קולנוע וכעורך משנה בשבועון "אסקווייר". בשנת 1937 סיקר לוין עבור השבועון את מלחמת האזרחים בספרד.

מלחמת העולם השנייה והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה שירת זמן מה בצבא ארצות הברית ב"מחלקת המידע הצבאי" (US office of war information) ולאחר מכן שימש ככתב בחזית של סוכנות החדשות "אובר-סיז", ועבור סוכנות הידיעות היהודית (JTA). לוין היה בין מסקריה הראשונים של השואה שנחשפה בפני חילות ארצות הברית המשחררים. מפגש מקרי עם יהודי בבית הכנסת בפריז חשף בפניו את מעשי הנאצים. לאחר מכן הקדיש לוין את עבודתו העיתונאית לחשיפתה ותיעודה של השמדת העם היהודי בשואה. לוין היה בין האמריקנים הראשונים שנכנסו לבוכנוולד, מחנה הריכוז דכאו ברגן בלזן וטרזין. לוין החל לעסוק בגורלם של פליטי השואה. רשימותיו על "קיבוץ בוכנוולד" שתיארו את התארגנותם של פליטי המחנה ליצירת קיבוץ על אדמתה של גרמניה עוררו רושם ניכר בארצות הברית.

יצירת הסרט "בית אבי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 כתב תסריט לסרט בשם "בית אבי" העוסק במאמציו של ילד פליט שואה לחפש אחר הוריו. הסרט צולם בארץ ישראל והושקעו בו כרבע מיליון דולר. לבימויו של הסרט הובא הדוקומנטריסט האמריקני הרברט קליין, עמו היה לוין בקשר עוד מהתקופה בה סיקרו שניהם את מלחמת האזרחים בספרד. בין כוכבי הסרט היה הפסל יצחק דנציגר שניסה את כוחו גם באומנות המשחק. הסרט זכה להצלחה מסוימת בקרב יהודי אמריקה, והביא לתנופה מסוימת בתעשיית הקולנוע בארץ ישראל. הציוד החדיש ששימש את קליין בהסרטה נותר בארץ, ושימש ביצירת סרטי תעודה במשך מספר שנים לאחר מכן.

הספר "בית אבי" יצא לאור בארצות הברית בשנת 1947. ספר נוסף העוסק בפליטי השואה, "אווה" יצא לאור בשנת 1959. בשנת 1950 פרסם לוין אוטוביוגרפיה בשם "החיפוש".

הסרט "הבלתי חוקיים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבלתי חוקיים

ב-1947 החל לוין בהפקת הסרט הבלתי חוקיים (או הבלתי לגאליים). הסרט צולם בנתיבי ההעפלה מאירופה, והוא משלב עלילה בדיונית, שבמרכזה זוג מעפילים, בצילומים תיעודיים. ארבעה מאנשי הצוות - לוין, השחקנים טרסקה טורס ויענקל מיכאלוביץ (לימים יצחק מיכאלי) והצלם ברטראן הס - הפליגו בדצמבר 1947 באוניית המעפילים "לא תפחידונו". הם השתלבו בין המעפילים, ונעצרו לימים ספורים אחרי שהאונייה נתפסה בידי הבריטים.[1]

בשנת 1948 נישא לוין לטרסקה טורס, ולזוג נולדו שני בנים. בנו אלי, מנישואים קודמים, הוא צייר, ואף אייר אחדים מספריו. בנו הוא המשורר והמתרגם גבריאל לוין.

יומנה של אנה פרנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוין היה האיש שהביא את יומנה של אנה פרנק לתודעת הקהל האמריקני, באמצע שנות ה-50. לוין קרא את הספר בצרפתית והבין מיד את חשיבותו. הוא הביא לתרגום הספר ולרכישתו על ידי בית הוצאה אמריקני גדול, דאג לביקורות משבחות, ועיבד את הספר למחזה בשם "אנה פרנק". מלכתחילה הבין לוין כי הספר יכול להוות בסיס למחזה ולסרט קולנוע שיצליחו מבחינה מסחרית, אך חשוב מכך, יביאו את קולה של אנה פרנק, וקולו של הילד היהודי שנספה בשואה, אל ההמונים בארצות הברית ובעולם. לאחר שעמד במשא ומתן מתקדם עם מפיקים ובעלי הזכויות, הופקה לבסוף גרסה אחרת למחזה ולסרט, שכתבו פרנסס גודריץ' ואלברט האקט. לוין נפגע מאוד מההתרחשות. בשני ספרים שכתב "הקנאי" (1964) ו""האובססיה" (1972) הוא טוען כי נפגע עקב התנגדותו הנחרצת לקומוניזם, שלא מצאה חן בעיני מפיקי הסרט והמחזה, כמו גם בשל היות המחזה "יהודי מדי".

כפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 חזר לוין לסיפורם של לב ולאופולד, שהביא לו את תחילת פרסומו כשלושים שנה קודם לכן. הוא עיבד את סיפורם לספר בשם "כפייה", המביא את הסיפור מנקודת ראותו האישית, עיתונאי צעיר המסקר רצח מחריד של נער בן 14, ומגלה כי הרוצחים הם בני כיתתו, החובשים עמו את ספסלי האוניברסיטה. הספר זכה לשבחים ולפרס "אדגר" מטעם התאחדות סופרי המסתורין של אמריקה. בשנת 1957 עובד הספר למחזה, ובשנת 1959 לסרט קולנוע מצליח. הספר נחשב למוצלחת ביצירותיו של לוין.

קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצלחת "כפייה" חילק לוין את זמנו בין ארצות הברית ומדינת ישראל, עד מותו בשנת 1981 בירושלים. שהותו בישראל הולידה מספר ספרים "גור ואיגור" (1968), "המתנחלים" (1972), ו"קציר" (1976). ספרו האחרון "הארכיטקט" יצא לאור בשנת 1982, לאחר מותו, והוא עוסק בחייו של הארכיטקט פרנק לויד רייט.

מספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מחשש עינא-בישא, משמר, 30 בדצמבר 1947