מארי דייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מארי דייר
Mary Dyer
MaryDyerByHowardPyle.jpg
לידה 1611
לונדון, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 1 ביוני 1660 (בגיל 49 בערך)
בוסטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג ויליאם דיאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מארי דייראנגלית: Mary Dyer, נולדה בשם Marie Barrett‏, 1611 - 1 ביוני 1660) הייתה פוריטנית אנגלייה שהפכה לקווייקרית וחיה בניו אינגלנד. בזמן שהיא ומשפחתה גרו בקולוניית מסצ'וסטס ביי היא פגשה את אן הצ'ינסון, אחת מחברות הקהילה שלימים התחילה להטיף בביתה, ורעיונותיה השפיעו רבות על דייר. היא נכנסה לתודעה הציבורית לראשונה כאשר הייתה במרכזה של פרשה שקיבלה את השם "הלידה המפלצתית". דייר נתלתה בשנת 1660 בבוסטון אשר במדינת מסצ'וסטס לאחר שהפרה את החוק האוסר על כניסת קווייקרים לתחומה. בכך הפכה לאחת מתוך הארבעה הנודעים כ"מרטירים של בוסטון".

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שאיננו יודעים את המקום והתאריך המדויק בה נולדה דייר, ובעוד שאין מידע רב הנוגע לשנות חייה המוקדמות, יש הטוענים כי היא נצר לשושלתו של מלך אנגליה הנרי השביעי, ובתם של ארבלה סטוארט וסר ויליאם סיימור, אם כי הדבר מעולם לא הוכח.[1] דייר נישאה לבעלה ויליאם דייר, סוחר בטובין המיובאים ממילאנו, בעשרים ושבעה באוקטובר, בלונדון בשנת 1633. בנם הראשון של הזוג, ויליאם, נפטר ימים ספורים לאחר הטבלתו בעשרים וארבעה באוקטובר 1634.[2] להכשרתו של בעלה כסוחר טובין, כך מסתבר בהמשך חייהם, הייתה השפעה רבה על מעברם לניו אינגלנד.[3] בשנת 1635 עזבה דייר את אנגליה עם בעלה וילד ברחמה, והמשפחה הגיעה לקולוניית מסצ'וסטס ביי. בשלושה-עשר בדצמבר הם הפכו לחברים בכנסייה הקהילתית הפוריטנית של בוסטון, ושבוע לאחר מכן נולד להם ילד נוסף, סמואל.[4] ישנם אזכורים רבים המעידים על טיב הקשר בין דייר ובעלה לאישה שעמדה במרכזה של ה"שערורייה האנטינומיאנית", אן הצ'ינסון, שהייתה גם אחת ממיילדות הקהילה, ואף המתיישבת הראשונה אשר סערה נוצרה סביב לימודיה.[5] דייר נחשבת כאחת מחברותיה וחסידותיה הקרובות ביותר.[6]

סיפור "הלידה המפלצתית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באוקטובר 1637, הופנו הזרקורים לראשונה אל דייר כאשר ילדה תינוק מעוות-צורה אשר מת בלידתו. באותו בוקר החלה מארי להרגיש בצירים חזקים והבינה שהיא לקראת לידה בטרם-עת. כאשר החדשות הגיעו לחברתה, אן הצ'ינסון, היא ומיילדת נוספת הגיעו על מנת ליילד את התינוק הממשש ובא. לאחר שעות של ניסיונות יילוד, נכנע גופה של מארי ורק לאחר שהתעלפה יצא התינוק. כיוון שצורת התינוק הייתה מעוותת, החליטו הצ'ינסון וויליאם, בעלה של דייר, להסתיר את דבר הלידה על מנת שלא ישמש את יריביהם הפוליטיים-דתיים כנשק נגד הצ'ינסון והזוג. בעוד שלפי החוק האנגלי יכלה המיילדת לקבור תינוקות אשר מתו בלידתם, החוק במסצ'וסטס לא התיר את הדבר; ובכל זאת, גופת התינוק הוחבאה ונקברה במהרה.

כאשר נשפטה והוגלתה הצ'ינסון בעקבות שערוריית האנטינומיאנים, הייתה זו דייר שליוותה אותה החוצה מבית המשפט. כאשר נשאלה השאלה מי היא אותה בחורה המלווה את הצ'ינסון, הכריז מישהו כי "זוהי האמא של מפלצת", מה שהעלה את חשדותיו של מושל בוסטון ויריבה הראשי של הצ'ינסון, ג'ון ווינת'רופ.[7] ואכן, חמישה חודשים לאחר הלידה והקבורה, בעשרים ושבעה במרץ 1638 הוצאה הגופה מן הקבר ונחשפה בהוראתו של המושל. כיוון שמלכתחילה הסתכלו הפוריטנים על האנטינומיאנים (ולאחר מכן על הקוויקרים) כ"בדלנים קיצוניים אשר מולכים שולל על ידי השטן",[8] התינוק הוצג לציבור כ"מפלצת" וכאזהרה מפני "חוסר שביעות הרצון של אלוהים מאלה אשר מלמדים ומחזיקים בדעות של כפירה".[9]

ישנם ארבעה תיעודים שונים של המקרה על ידי מושל מסצ'וסטס באותם ימים, ג'ון ווינת'רופ: אחד ביומנו האישי, אחד בדיווח אשר נכתב על ידי פקיד בשם וולטר יונג, תיאור המקרה במכתב שנשלח לרשויות בלונדון וגרסה שפרסם תומאס וולד (Weld) ב-1644. בכל ארבעת התיעודים מתאר ווינת'רופ את צורתו המעוותת של התינוק, אך כל תיאור שונה מקודמו: הוא ממקם את הפה בארבעה מקומות שונים, את הגב והקרניים בשלושה מקומות שונים, ואת הפנים בשני מקומות שונים; מכאן ניתן להסיק כי אי-עקביות התיאורים מעידה על כך שהוא לא ראה את התינוק בעיניו, אלא השתמש בתיאורים שטניים כדי לצאת כנגד העצמאות הדתית שהפכה לנחלתם של חלק מחברי הקהילה.[10]

העזיבה לאנגליה והחזרה לניו אינגלנד כקווייקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום משפטה של הצ'ינסון היא גורשה ממסוצ'סטס,[11] כאשר גם בעלה וגם בעלה של דייר, ויליאם, נושלו ממעמדם ותפקידם.[12] על כן עברו משפחת הצ'ינסון יחד עם משפחת דייר בתחילה לפורטסמות' הנמצאת ברוד איילנד, ולאחר מכן המשיכו מארי ומשפחתה לניופורט אשר נמצאת באותה מדינה.[13] ברוד איילנד התבסס ויליאם כאישיות ציבורית בעלת חשיבות: בשנת 1638 נבחר לפקיד, בשנת 1640 כבר התמנה לתפקיד המזכיר של ניופורט ופורטסמות', ובשנת 1650 הפך להיות התובע המחוזי של הקולוניה.[14] באותה שנה, כשבע שנים לאחר שנרצחו אן הצ'ינסון וכל משפחתה (פרט לבת אחת אשר ניצלה) על ידי התושבים הילידיים המקומיים,[15] הפליגה לבדה מארי לעבר אנגליה, משאירה את בעלה וששת ילדיה מאחור. בלונדון היא התוודעה לזרם הפרוטסטנטי "סיקרס" (Seekers), ובהמשך אף פגשה את ג'ורג' פוקס, שייסד זרם חדש בנצרות הפרוטסטנטית בשם "קווייקרים" (אשר גם כונו בשם 'אגודת החברים'), ובעקבות כך הפכה לקוויקרית בעצמה.[16]

בשנת 1657 חזרה דייר למשפחתה ברוד איילנד. כיוון שקווייקרים מיסיונרים רבים החלו מגיעים למסצ'וסטס, חוקקו השלטונות חוקים האוסרים את כניסתם.[17] על אף האיום שיצטרכו להחזיר את הקווייקרים למקום ממנו באו על חשבונם, היו גם אנשים כדוגמת רוברט פאולר, קוויקר אנגלי אשר בנה ספינה שייעודה היה לקחת קווייקרים נוספים לניו אינגלנד.[18] לא מודעת לחוקים אלה, כאשר הגיעה דייר לנמל בוסטון היא נעצרה ונשלחה לכלא, ושוחררה רק תחת הבטחות בעלה שלא תחזור לתחום הקולוניה בשנית.[19]

דייר חזרה לזמן קצר לרוד איילנד, אך בקיץ 1659 החליטה לחזור בשנית למסצ'וסטס למחות כנגד הסבל של הקווייקרים הכלואים בבוסטון, יחד עם 'חברים' נוספים.[20] דייר נעצרה ונכלאה אף היא למשך חודשיים. בסופו של עניין שוחררו כל החברים, אך הפעם הוגלו תחת האיום כי חזרה תגרור אחריה עונש מוות,[21] וזאת לאחר שבאותה השנה עבר חוק הגורס כי עונש מוות הוא נחלת כל אדם החוזר לתחום המושבה לאחר שהורחק פעמיים.[22] דייר חזרה לרוד איילנד בשנית בעוד ששני חברים נוספים - מרמדוק סטפנסון, חקלאי מהאזור הכפרי המזרחי של יורקשייר ו-ויליאם רובינסון, סוחר לונדוני, המשיכו צפונה לניו המפשייר.[23] זמן מועט לאחר מכן החליטו השלושה לחזור למסצ'וסטס שם נתפסו, ולאחר שהובאו בפני שופט נידונו לעונש מוות.[24]

בזמן שהותה בכלא לפני ואחרי ההוצאה להורג המתוכננת, כתבה דייר שני מכתבים לבית המשפט של מסצ'וסטס. לא רק שאלה הטקסטים היחידים אשר שרדו שנכתבו על ידה,[25] הם גם הטקסטים היחידים אשר נכתבו על ידי אישה הקשורה לשערוריית האנטינומיאנים ששרדו.[26]

בעשרים ושבע באוקטובר צעדו שלושת הנידונים לעבר הגרדום בשיירה בה דייר נמצאה בין שני הגברים. כאשר נשאלה על ידי המרשל אם היא אינה מתביישת לצעוד בין שני גברים צעירים ממנה, ענתה כי "'זוהי שעה של השמחה הגדולה ביותר ממנה אוכל ליהנות בעולם הזה. אף עין לא רואה, אף אוזן אינה שומעת, אין לשון המסוגלת לדבר או לב המסוגל להבין את נוכחות הרוח האלוהית המרעננת אשר ממנה אני נהנית כרגע'".[27] לאחר הגעתם של שלושת הנידונים למוות צפתה דייר בשני חבריה נתלים כאשר החבל כרוך על גרונה, אך רגע לפני שהיה זה תורה היא הורדה מהגרדום, נלקחה חזרה לבית הכלא ולאחר זמן קצר גורשה שוב. את הסיבה לחנינה אין לתלות במכתבה של דייר לרשויות; כאשר נודע למשפחתה על דבר הוצאתה להורג שלח בעלה מכתב ארוך לרשויות החוק בבוסטון הקורא לשחרורה,[28] ואף בנה הגיעה עד למושל מסצ'וסטס על מנת להתחנן לשחרורה.[29] לבסוף הוחלט כי דייר תילקח לגרדום, והפחד הכרוך בהוצאה להורג "יכניס היגיון לראשה".[30]

לאחר שבילתה את החורף בביתה אשר ברוד איילנד, החליטה דייר לחזור למסצ'וסטס על אף ההתנגדות מצד בני משפחתה.[31] היה זה סוף אפריל בשנת 1660 היום בו עזבה דייר את מקום מושבה על מנת להיכנס בשלישית לאזור ממנו גורשה באיומי תלייה, ומקץ עשרה ימים בהם שהתה בבוסטון, בשלושים ואחד במאי, היא הובאה בפני בית המשפט. למחרת בבוקר, בראשון ביוני 1660, הוצאה להורג דייר בתלייה,[32] ובכך הפכה להיות האישה הראשונה והיחידה אשר הוצאה להורג בתור קווייקרית.[31]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ניצב פסל בדמותה של דייר במדשאת בית הנבחרים של מסצ'וסטס. הפסל ממוקם כך שהוא משקיף לעבר המקום בו בסופו של דבר הוצאה דייר להורג. הפסל הוצב על מנת לחגוג את "ערך החופש הדתי" ב-1959, ביום בו מלאו שלוש מאות שנה מאז שקיבלה לראשונה את גזר דין המוות.[33]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bremer, Francis J. The Puritan Experiment: New England Society from Bradford to Edwards. USA: University Press of New England, 1995.
  • Buchanan, Lindel. "A Study of Maternal Rhetoric: Anne Hutchinson, Monsters, and the Antinomian Controversy." Rhetoric Review 25, No. 3 (2006): 239-259.
  • Hamm, Thomas D. The Quakers in America. New York: Columbia University Press, 2003.
  • Horatio, Roger. Mary Dyer of Rhode Island, the Quaker Martyr that Was Hanged on Boston Commons. Providence: Preston and Rounds, 1896.
  • Jones, David L. "'Hanging as a flag': Mary Dyer and Quaker Hagiography." Quaker Religious Thought 95 (2000): 7-23.
  • Myles, Anne G. "From Monster to Martyr: Re-Presenting Mary Dyer." Early American Literature 36, No.1 (2001): 1-30.
  • Park, Charles E. "Puritans and Quakers." The New England Quarterly 27, No. 1 (March 1954): 53-74.
  • Pearl, Valerie & Morris. "Governor John Winthrop on the Birth of the Antinomians' 'Monster': The Earliest Reports to Reach England and the Making of a Myth." Proceedings of the Massachusetts Historical Society 102 (1990): 21-37.
  • Pestana, Carla Gardina. "The Quaker Executions as Myth and History." The Journal of American History 2, No. 2 (Sept,. 1993): 441-469.
  • Plimpton, Ruth Talbot. Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker. Boston: Branden Books, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מארי דייר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ruth Talbot Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker (Boston: Branden Books, 2011), p. 13.
  2. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 16.
  3. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 17.
  4. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 28.
  5. ^ Lindel Buchanan, "A Study of Maternal Rhetoric: Anne Hutchinson, Monsters, and the Antinomian Controversy," Rhetoric Review 25, No. 3 (2006), p. 240.
  6. ^ Anne G. Myles, "From Monster to Martyr: Re-Presenting Mary Dyer," Early American Literature 36, No. 1 (2001), p. 3.
  7. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 50-52; Buchanan, "A Study of Maternal Rhetoric," p. 249.
  8. ^ Carla Gardina Pestana, "The Quaker executions as Myth and History," The Journal Of American History 2, No. 2 (Sept,. 1993), p. 442.
  9. ^ Valerie Pearl, Morris Pearl, "Governor John Winthrop on the Birth of the Antinomians' 'Monster': The Earliest Reports to Reach England and the Making of a Myth," Proceedings of the Massachusetts Historical Society 102 (1990), p. 25. לקריאה נוספת על השימוש בסיפור הלידה בידי השלטונות ראה Lindel Buchanan, "A Study of Maternal Rhetoric," p. 251.
  10. ^ Valerie Pearl, Morris Pearl, "Governor John Winthrop on the Birth of the Antinomians' 'Monster'", p. 28-29.
  11. ^ Buchanan, "A Study of Maternal Rhetoric," p. 248.
  12. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 58.
  13. ^ Roger Horatio, Mary Dyer of Rhode Island, the Quaker Martyr that Was Hanged on Boston Commons (Providence: Preston and Rounds, 1896), p. 33.
  14. ^ Horatio, Mary Dyer of Rhode Island, p. 33-34.
  15. ^ David L. Jones, "'Hanging as a flag': Mary Dyer and Quaker Hagiography," Quaker Religious Thought 95 (2000), p. 10.
  16. ^ Jones, "'Hanging as a flag'," p. 10; Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 106, 112, 118.
  17. ^ , "The Quaker Executions as Myth and History," p. 441.
  18. ^ Charles E. Park, "Puritans and Quakers," The New England Quarterly 27, No. 1 (March 1954), p.70
  19. ^ Jones, "'Hanging as a flag'," p. 11; Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 132-133.
  20. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 143.
  21. ^ Myles, "From Monster to Martyr," p. 5-6.
  22. ^ Thomas D. Hamm, The Quakers in America, (New York: Columbia University Press, 2003), p. 23; Jones, "'Hanging as a flag'," p. 11.
  23. ^ Park, "Puritans and Quakers," p.72.
  24. ^ Francis J. Bremer, The Puritan Experiment: New England Society from Bradford to Edwards (USA: University Press of New England, 1995), p.155
  25. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 155.
  26. ^ Myles, "From Monster to Martyr," p. 6.
  27. ^ Horatio, Mary Dyer of Rhode Island, p. 48.
  28. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 149.
  29. ^ Jones, "'Hanging as a flag'," p. 11.
  30. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 159.
  31. ^ 31.0 31.1 Myles, "From Monster to Martyr," p. 7.
  32. ^ Plimpton, Mary Dyer: Biography of a Rebel Quaker, p. 173-176.
  33. ^ Pestana, "The Quaker Executions as Myth and History," p. 467.