מבחן ויגמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבחן ויגמור הוא מבחן משפטי לקביעת קיום חיסיון מפני הפללה עצמית בין עבריין בכוח לבין איש סוד. המבחן נהוג בארצות ששיטת המשפט שלהן מושפעת מהמשפט האנגלי. המבחן נקרא כך על שם ג'ון הנרי ויגמור.

על מנת שיתקיים המבחן והחיסיון יעמוד בתוקף צריכים להתקיים כל ארבעת התבחינים:

  • התקשורת בין הצדדים צריכה להיות מושתתת על הבנה שהנמסר לא יועבר לצד שלישי.
  • אלמלא החיסיון לא היה המידע מועבר.
  • היחסים בין שני הצדדים הם כאלה שלחברה יש אינטרס בקיומם.
  • הנזק שייגרם לתקשורת בין הצדדים על ידי הסרת החיסיון צריך להיות גדול יותר מהתועלת שתצמח מההתנהלות התקינה של ההליך המשפטי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wigmore, J. H. (1913). "The problem of proof". Illinois Law Review 8 (2): 77–103.
  • Wigmore, J. H. (1937). The Science of Proof: As Given by Logic, Psychology and General Experience and Illustrated in Judicial Trials (3rd ed.). Boston: Little, Brown.