מודל הקשר-אולין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפט הקשר-אולין הוא אחד מארבעת המשפטים של מודל הקשר-אולין ומשמש אבן יסוד בעקרונות המסחר הבינלאומי בתחום המיקרו-כלכלה. המשפט קובע כי מדינה תבחר לייצא סחורות המבוססות על גורמי הייצור שיש לה בשפע, ולייבא סחורות המבוססות על גורמי ייצור הנדירים שלה. במקרה שבו הייצור תלוי בשני גורמים – כמו למשל הון ועבודה – המשפט קובע כי: "המדינה עתירת ההון תייצא סחורות המיוצרות בעיקר על ידי הון, בעוד שהמדינה עתירת העבודה תייצא סחורות המיוצרות בעיקר על ידי עבודה."

ההנחה הבסיסית של מודל הקשר-אולין היא שהשוני בין שתי המדינות הוא כמויות המשאבים שלהן. ההנחה מרמזת אם כן על כך שההעדפות הצריכה של שתי המדינות הן דומות אולם יכולות הייצור שלהן שונות. המדינה בעלת השפע היחסי בהון תייצר מוצרים מבוססי הון במחיר יחסי זול יותר מרעותה ולהיפך.

במצב ההתחלתי, לפני החלת הסחר בין המדינות:

  • מחיר המוצר מבוסס ההון יהיה זול יותר במדינה עתירת ההון, יחסית למדינה האחרת
  • מחיר המוצר מבוסס העבודה יהיה זול יותר במדינה עתירת העבודה, יחסית לרעותה

ברגע שהסחר נכנס לתוקפו, הפירמות, השואפות להגדלת רווחיהן, תעבירנה את מוצריהן לשווקים שבהם קיים מחיר גבוה יותר. כתוצאה מכך:

  • המדינה עתירת ההון תייצא סחורות מבוססות הון
  • והמדינה עתירת העבודה תייצא סחורות מבוססות עבודה

פרדוקס לאונטיף, שהוצג על ידי ואסילי לאונטיף בשנת 1951, העלה כי בארצות הברית, המדינה בעלת שפע ההון הגדול בעולם בכל קנה מידה השוואתי, ייצאה דווקא סחורות עתירות עבודה וייבאה סחורות עתירות הון, בסתירה למשפט הקשר-אולין. אולם, אם מחלקים את העבודה לשני גורמי ייצור שונים – עבודה מיומנת ועבודה בלתי מיומנת, משפט הקשר-אולין מתיישב עם התופעה: ארצות הברית נוטה לייצא סחורות מבוססות עבודה מיומנת ולייבא סחורות מבוססות עבודה בלתי מיומנת.