מועדון תרבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מועדון תרבות
Culture Club.jpg
חברי הלהקה בשנת 1983. משמאל לימין: ג'ון מוס, בוי ג'ורג', מייקי קרייג, רוי היי
מידע כללי
מקור לונדון, אנגליה
שנות פעילות 1981-1986
1998-2002
סוגה פופ, גל חדש
חברת תקליטים וירג'ין רקורדס (בריטניה)
אפיק רקורדס (ארצות הברית)
אתר אינטרנט http://www.culture-club.co.uk
חברים
בוי ג'ורג' (סולן)
ג'ון מוס (תופים)
מייקי קרייג (גיטרה בס)
רוי היי (גיטרה וקלידים)

Culture Club (קאלצ'ר קלאב; בעברית: מועדון תרבות[1]), הייתה להקת פופ בריטית זוכת פרס גראמי, שפעלה בין השנים 1986 - 1981 ולאחר מכן התאחדה וחזרה לפעול בין השנים 2002 - 1998. סולן הלהקה והמוכר מבין חבריה היה בוי ג'ורג'. שאר חברי ההרכב המקורי של הלהקה היו: ג'ון מוס, מייקי קרייג ורוי היי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1981-1983: הקמת הלהקה והאלבום הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981, בוי ג'ורג' נהג לשיר מדי פעם עם להקת "באוו וואו וואו", תחת שם הבמה "לוטננט לאש". הפופולריות שהחל לצבור גרמה לחיכוכים בינו לבין סולנית הלהקה, ושיתוף הפעולה ביניהם הסתיים. ג'ורג' החליט להקים להקה משלו. תחילה גייס את מייקי קרייג, לאחר מכן את ג'ון מוס והאחרון שהצטרף היה רוי היי. השם שנבחר ללהקה, "מועדון תרבות", שיקף את הרקע האתני הרב-תרבותי של חבריה: זמר אירי קרוס-דרסר (ג'ורג'), ג'מייקני (קרייג), מתופף יהודי (מוס) ואנגלו-סקסי אנגלי (היי).

הלהקה הקליטה כמה שירי ניסיון (דמו), במימונה של חברת התקליטים EMI, שלא התרשמה והחליטה שלא להחתים את הלהקה על חוזה הקלטות. חברת וירג'ין רקורדס שמעה את הקלטות הניסיון והחתימה את הלהקה על חוזה בבריטניה, וחברת אפיק רקורדס הפיצה את אלבומיה בארצות הברית.

אלבומה הראשון של הלהקה, "Kissing to Be Clever", יצא בשנת 1982. האלבום הגיע למקום החמישי במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-14 במצעד האלבומים האמריקאי. שני הסינגלים הראשונים מהאלבום לא הצליחו להיכנס לרשימת 100 הגדולים במצעדי הסינגלים של בריטניה וארצות הברית, ולא זכו להשמעות בתחנות הרדיו. ההצלחה הגדולה הגיעה עם שחרורו של הסינגל השלישי מהאלבום, "Do You Really Want to Hurt Me", שהושפע מסגנון הרגאיי. השיר זכה להצלחה עולמית והגיע למקום הראשון במצעדי הסינגלים ב-12 מדינות, ביניהן בריטניה, קנדה, גרמניה ואיטליה. בארצות הברית הגיע השיר למקום השני במצעד. מראהו האֶקְסְצֶנְטְרִי והאנדרוגיני של ג'ורג' ושערו הארוך גרמו לכך שהופעת הבכורה שלהם בתוכנית "טופ אוף דה פופס" עוררה הדים ותגובות כגון "מר (או שמא זו גברת?) מוזר" מצד הצהובונים והמגזינים, שפרסמו את תמונותיו על עמודי השער שלהם. פיט ברנס, סולנה של להקת "Dead or Alive", טען מאוחר יותר שהוא היה הראשון שהופיע עם כובעים גדולים, סרטים ובגדים צבעוניים. על כך נהג ג'ורג' להשיב: "מה שחשוב זה לא מי עשה את זה ראשון, אלא מי עשה זאת טוב יותר".

הסינגל הרביעי מהאלבום, "Time", בסגנון R&B, הגיע גם הוא לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי (מקום שני) ובמצעד הבריטי (מקום שלישי). הסינגל החמישי, "I'll Tumble 4 Ya", יצא רק בארצות הברית ובקנדה, והגיע למקום התשיעי במצעד האמריקאי. בכך הפכה הלהקה להיות הראשונה מאז הביטלס שהצליחה להכניס לעשרת הגדולים בארצות הברית שלושה להיטים מתוך אלבום בכורה. אלבום הבכורה עצמו מכר בעת יציאתו מעל 2 מיליון עותקים בארצות הברית ועוד 3 מיליון עותקים בשאר רחבי העולם, והפך את בוי ג'ורג' לכוכב בינלאומי.

1983-1984: האלבום השני וההצלחה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומה השני של הלהקה, "Colour by Numbers", יצא בשנת 1983 והפך לאלבומה המצליח ביותר. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדי האלבומים של בריטניה ויפן, ולמקום השני במצעדי האלבומים של ארצות הברית ונורבגיה, ומכר בעת יציאתו כ-4 מיליון עותקים בארצות הברית ועוד כ-5 מיליון עותקים בשאר העולם. הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Church of the Poison Mind", הגיע לעשרת הגדולים במצעדים בבריטניה ובארצות הברית, והמשיך את קו ההצלחה של הלהקה. הסינגל השני, "Karma Chameleon", הפך ללהיטם הגדול ביותר והיה הסינגל המצליח ביותר של הלהקה. הוא הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, עם מכירות של 1.4 מיליון עותקים, שהפכו אותו לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה ב-1983. הסינגל הגיע למקום הראשון ב-15 מדינות נוספות, בהן ארצות הברית, קנדה, נורבגיה ואוסטרליה, והיה לאחד מ-20 הסינגלים הנמכרים ביותר בעולם בשנות השמונים. סינגלים נוספים שיצאו מהאלבום וזכו להצלחה היו: "Miss Me Blind", "It's a Miracle", ו-"Victims".

ב-1984 זכתה הלהקה בפרס גראמי בקטגוריית "האמן החדש הטוב ביותר". בנאום התודה שלו, אותו נשא באמצעות לוויין, אמר ג'ורג': "תודה אמריקה. יש לך סטייל, יש לך טעם, ואת יודעת לזהות דראג קווין טובה כשאת רואה אותה". באותה שנה הלהקה הייתה מועמדת גם לפרס גראמי בקטגוריית "להקת הפופ הטובה ביותר", וזכתה בפרס המוזיקה הבריטית בקטגוריית "הלהקה הבריטית הטובה ביותר".

הלהקה התבקשה לכתוב שני שירים לפסקול הסרט "חלומות אלקטרוניים" מ-1984. ג'ורג' והיי כתבו את "The Dream" ואת "Love Is Love", שיצא במספר מדינות גם כסינגל, והפך ללהיט בקנדה וביפן.

למרות ההצלחה הגדולה, החלו לצמוח בעיות בלהקה, ונוצרו בקיעים ראשונים במערכת היחסים בין חבריה. ג'ורג' החל להשתמש בסמים לעתים קרובות. בנוסף, ג'ורג' ומוס החלו לנהל רומן, ללא ידיעתם של שאר חברי הלהקה באותה עת. הקשר ביניהם נמשך למעלה מ-4 שנים, היה סוער, וכלל אלימות פיזית ומילולית. הלחץ להסתיר את הקשר מהעיתונות ומהציבור החל לתת את אותותיו על הלהקה.

1984-1986: האלבומים השלישי והרביעי והתפרקות הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומה השלישי של הלהקה, "Waking Up with the House on Fire", יצא בשנת 1984. האלבום הגיע למקום השני במצעד האלבומים של בריטניה, ולמקום ה-26 במצעד האלבומים של ארצות הברית, והוא נחשב לאכזבה הן מבחינה מסחרית והן מבחינת הביקורות הצוננות להן הוא זכה, בהשוואה לשני האלבומים הראשונים. האלבום מכר בעת יציאתו שני מיליון עותקים ברחבי העולם, מהם קצת פחות ממיליון עותקים בארצות הברית. האלבום הוליד סינגל מצליח אחד, "The War Song", שהגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי ולמקום ה-17 במצעד הסינגלים האמריקאי. שאר הסינגלים מהאלבום זכו להצלחה בינונית בלבד. ג'ורג' טען בשלב מאוחר יותר כי לא היה שלם עם חלק מהחומרים שהופיעו באלבום. לדבריו, הלהקה חזרה מותשת מסיבוב הופעות עולמי ב-1984, והוציאה את האלבום בחופזה, בשל הלחץ מצד חברות התקליטים שלה למהר ולהוציא אלבום נוסף, שימשיך את הצלחת האלבום הקודם. התוצאה הייתה אלבום בינוני, שזכה לקבלת פנים צוננת מהקהל ומהמבקרים.

התמכרותו של ג'ורג' לקוקאין הלכה והחריפה, והפכה מאוחר יותר גם להתמכרות להרואין. כתוצאה מכך, המשיכה גם התדרדרותה של הלהקה. הקלטת אלבום האולפן הרביעי של הלהקה, "From Luxury to Heartache", שיצא ב-1986, נמשכה הרבה מעל למתוכנן, ומפיק האלבום, אריף מארדין, נאלץ לנטוש את הפרויקט באמצע, בשל התחייבויות קודמות. הקלטת שירים מסוימים נמשכה ימים ארוכים, בשל מצבו של ג'ורג'. האלבום הגיע למקום העשירי במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-32 במצעד האלבומים האמריקאי, והסינגל הראשון מתוכו, "Move Away", הפך ללהיט מצליח, שהגיע למקום ה-7 במצעד הסינגלים בבריטניה, ולמקום ה-12 במצעד הסינגלים בארצות הברית. נראה היה, כי מבחינה מסחרית האלבום הרביעי הצליח להחזיר את הלהקה למסלול ההצלחה. עם זאת, יחסיהם של בוי ג'ורג' וג'ון מוס התערערו, עד כדי כך שהם התקשו לשהות האחד במחיצת השני. עובדה זו, בנוסף לבעיית ההתמכרות לסמים של ג'ורג', הביאו לביטול סיבוב ההופעות שתוכנן ברחבי ארצות הברית. הידיעות על התמכרותו של ג'ורג' החלו לדלוף לתקשורת ולמלא את עמודי הצהובונים בבריטניה ובארצות הברית. תחילה הכחיש ג'ורג' את הידיעות על התמכרותו, אך בקיץ 1986 הודה בכך. ביולי אותה שנה נעצר על ידי משטרת בריטניה, לאחר שנתפס כשברשותו סם מסוג קנאביס. סמוך לאחר מכן הלהקה התפרקה. ג'ורג' המשיך בקריירת סולו, שהניבה מספר להיטים באירופה ובארצות הברית. הוא המשיך להיאבק בהתמכרותו לסמים גם בשנים שלאחר פירוק הלהקה.

1998-2002: האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון הראשון לאחד את הלהקה מחדש התרחש ב-1989, לאחר פניות רבות מצד טוני גורדון, מנהלה לשעבר של הלהקה, שהמשיך לנהל את קריירת הסולו של בוי ג'ורג' לאחר הפירוק. ג'ורג' נתן את הסכמתו לאיחוד, וחברי הלהקה הקליטו 12 שירים חדשים. עם זאת, התברר שג'ורג' היה מעוניין יותר לקדם את קריירת הסולו והפרויקטים האישיים שלו, ובסופו של דבר האיחוד המתוכנן בוטל. השירים החדשים שהוקלטו נגנזו ולא שוחררו עד היום.

ב-1998 ג'ורג' ומוס הסכימו לשים בצד את המחלוקות ביניהם, והלהקה התאחדה לסיבוב הופעות, שהחל בהופעה שצולמה לערוץ המוזיקה VH1. סיבוב ההופעות זכה להצלחה גדולה, ובעקבותיו יצא גם אלבום אוסף כפול, שהכיל גם את להיטיהם הגדולים וגם את ההופעה החיה שהוקלטה לערוץ VH1. האלבום הגיע למעמד של אלבום פלטינה בבריטניה, לאחר שמכר יותר מ-300,000 עותקים. ב-1999 יצא אלבום האולפן החמישי של הלהקה, "Don't Mind If I Do". האלבום הופץ באירופה וביפן בלבד, לא זכה להצלחה גדולה, והגיע למקום ה-64 בלבד במצעד האלבומים בבריטניה. גם שני הסינגלים שיצאו מתוכו זכו להצלחה בינונית בלבד במצעדים. הלהקה המשיכה להופיע, וב-2002 התאחדה שוב להופעה חגיגית באלברט הול, לציון 20 שנים להקמתה. הופעה זו תועדה ויצאה ב-DVD שנה לאחר מכן. לאחר הופעה זו הלהקה התפרקה שוב ולא חזרה לפעול ביחד, בעיקר בשל הצלחתו של ג'ורג' בקריירת ה-DJ שלו.

ב-2006 ניסו שניים מחברי ההרכב המקורי של הלהקה, מוס וקרייג, לצאת לסיבוב הופעות עם סולן חדש. זאת לאחר שג'ורג' ורוי היי סירבו להתאחד שוב. סולן חדש בשם סאם בוטצ'ר נבחר, וג'ורג' הביע בראיונות לתקשורת את חוסר שביעות רצונו מכך. סיבוב ההופעות של הלהקה בהרכבה החדש נועד להתחיל בדצמבר 2006 בבריטניה, אך נדחה כדי לאפשר להרכב החדש לסיים להקליט אלבום אולפן חדש. בסופו של דבר הפרויקט לא יצא לפועל, מבלי שיצאה על כך הודעה רשמית. מנהל הלהקה, טוני גורדון, אמר ב-2007 שהפרויקט הוקפא, בעוד שהמתופף מוס הצהיר שהפרויקט בוטל.

דיסקוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן דיסקוגרפיה (רשימה של אלבומים ואוספים) נבחרת מהקריירה של מועדון תרבות.

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1982 - Kissing to Be Clever ‏
  • 1983 - Colour by Numbers ‏
  • 1984 - Waking Up with the House on Fire ‏
  • 1986 - From Luxury to Heartache ‏
  • 1999 - Don't Mind If I Do ‏

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1987 - This Time - The First Four Years ‏
  • 1993 - At Worst... The Best of Boy George and Culture Club ‏
  • 1998 - Greatest Moments - VH1 Storytellers Live ‏
  • 2002 - Culture Club Box Set ‏
  • 2005 - Greatest Hits ‏
עטיפת הסינגל "Karma Chameleon" מ-1983

סינגלים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1982 - Do You Really Want to Hurt Me ‏
  • 1982 - Time ‏
  • 1983 - Church of the Poison Mind ‏
  • 1983 - Karma Chameleon ‏
  • 1983 - Victims ‏
  • 1984 - Miss Me Blind ‏
  • 1984 - It's a Miracle ‏
  • 1984 - The War Song ‏
  • 1986 - Move Away ‏
  • 1998 - I Just Wanna Be Loved ‏

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביוגרפיה הרשמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • De Graaf, Kasper and Garrett, Malcolm (1983). Culture Club: When Cameras Go Crazy. London & New York: St. Martin's Press. ISBN 0-312-17879-4

ביוגרפיות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David, Maria (1984). Boy George and Culture Club. Southampton: Crescent. ISBN 0-517-45474-2
  • Ginsberg, Merle (1984). Boy George: The Whole Outrageous Story Behind the Sensation of the Eighties. 1st ed. USA, Dell Publishing Co. Inc.; paperback edition Kent & London, UK, NEL-New English Library. Paperback ISBN 0-450-05790-9
  • Rimmer, David (1986). Like Punk Never Happened: Culture Club and the New Pop. London: Faber & Faber. ISBN 0-571-13739-3
  • Robins, Wayne (1984). Culture Club. New York: Ballantine Books. ISBN 0-345-32216-9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלהקה תרגמה את שמה לעברית באופן שגוי: "תרבות אגודה".
הקודם:
Men at Work
זוכה פרס הגראמי - תגלית השנה
1984
הבא:
סינדי לאופר