מיקי כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיקי כהן

מיכאל (מיקי) כהן (נולד ב-23 ביוני 1930) הוא תעשיין ופעיל חברתי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דור חמישי בארץ מצד אימו יהודית, נצר למשפחת שלוש שעלתה לארץ ישראל ממרוקו בשנת 1840 והתיישבה ביפו. אב סבו, אהרון שלוש, רכש את האדמות שלימים הוקמו עליהן מספר שכונות עבריות ובמרכזן, שכונת נווה צדק.

לסבו מצד אביו, אדולף, הייתה חנות פרוות בגליציה, דרום מזרח גרמניה, לימים עברה המשפחה לברלין. אביו, היינריך כהן, נפצע כאשר שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כקצין תצפית תותחים וזכה באות הצטיינות. עלה מגרמניה ב-1923 ושינה את שמו לחירם. ב-1936/7 הקים ביחד עם עוד שני שותפים בתל אביב את "חפציבה", הכלבו הראשון בארץ, אחר-כך פתחו סניפים בחיפה ובירושלים.

מיכאל כהן נולד בתל אביב וגדל ברמת גן, למד בתיכון "אהל שם", רמת גן, לו אח ואחות. בגיל 14 הושבע לההגנה. בשנת 1946 שיחק בסרט הקולנוע "בית אבי", בבימויים של ג'וזף קרומגולד והרברט קליין. הסרט מלווה קבוצה של מעפילים, משארית הפליטה המגיעה לחופי א"י באישון לילה. כהן גילם אח דמותו של האח הבוגר של גיבור הסרט (רוני כהן), שאיבד כל קשר עם משפחתו בשואה. הסרט מנציח את העלאת 11 היישובים במוצאי יום הכיפורים 1946, כאשר הסרט מלווה את העלייה על הקרקע של קיבוץ נירים (באותם ימים: דנגור).

מיכאל כהן חויל בחודש פברואר 1948 ונשלח לקבוצת שילר במסגרת ההכשרה המגוייסת של הפלמ"ח, שהייתה הגרעין להקמתו של גדוד 7; במלחמת העצמאות שירת בחטיבת "הנגב – פלמ"ח". במבצע חורב היה מפקד מחלקה, סיים את שירותו בדרגת סרן. שירת במסגרת המילואים החל מ-1956 כקצין מודיעין חטיבתי בשריון (עד וכולל יום כיפורים) ואחר-כך באמ"ן מחקר וסיים את שירות המילואים כרב-סרן ב-1980.

לאחר שמיכאל כהן ורעייתו לימים תמר קרישבסקי השתחררו מצה"ל בתום מלחמת העצמאות, הם היו ממקימי קיבוץ רעים בעוטף עזה (בין בארי לנירים), בנגב המערבי באוקטובר 1949, במסגרת הכשרת הצופים ו'. ביוני 50 התחתנו ובשלהי 50 עזבו את הקיבוץ. היה מזכיר הפנים הראשון וגם המא"ז (מפקד המקום במסגרת צבא הקבע) של קיבוץ רעים.

בוגר לימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת דרום קליפורניה (1954-1951). שימש כמהנדס ארצי למיכון חקלאי במשרד החקלאות (1955-54), במסגרת זו ריכז קליטת 60,000 חוטרי התמרים שהוברחו מעיראק וריכז את המלחמה בארבה שתקף את דרום המדינה בשנת 1955. אחר-כך עבד במשך שנה אחת כמהנדס התחזוקה של לפידות-מצדה חיפושי נפט (1956).

היה מהנדס מפעל "קרגל" בבני ברק (מפעל אריזות הקרטון הראשון בישראל) וממקימי המפעל בלוד. בשנים 1957 – 1963 שימש בתפקיד מנהל המפעל בלוד. לאחר מכן, עבר לחברת "כור" ושימש כסמנכ"ל השיווק הראשון של "תדיראן" (1966-1963)

ב-1966 הקים, במסגרת חברת "כור", את "מיכלי כרמל" (מפעל אריזות הקרטון השני בישראל) וניהל אותו עד שנת 1973. ב-1980-1974 הקים וניהל, באזור התעשייה ראשון לציון, את חברת "דויטש תעשיות אלקטרומכניות", מפעל בבעלות אמריקאית, שייצר רכיבים למטוס הלביא המיועד.

כיהן כמנכ"ל חברת "מספנות ישראל" (1981 – 1986), חברה ממשלתית שעיסוקה בשיפוץ כלי שיט צבאיים ואזרחיים. הוא החליף בתפקיד את ישראל ליברטובסקי, מקים המספנות ומנהלן, לאחר שממשלת ישראל החליטה להפריט את החברה, ניהולה נמסר לאפוטרופוס הממשלתי שמינה את מפקד חיל הים היוצא, זאב אלמוג למנהל מטעמו.

לאחר סיום תפקידו במספנות ישראל, יצא לשליחות ממלכתית מטעם "המוסד" ביוון (1986 – 1988). לקראת יציאתו לגמלאות, עסק במשך כמה שנים בייעוץ לתעשייה.

מיכאל כהן שימש עד לשנת 2013 כיו"ר המועצה של עמותת משפחות מייסדי תל אביב, שהיה בין מייסדיה ופעיליה המרכזיים, ביחד עם עוה"ד אברהם (אייבי) נאמן וחה"כ (לשעבר) אברהם כץ-עוז. היה חבר הנהלת עמותת "דור הפלמ"ח" ואחראי על הבינוי במוזיאון הפלמ"ח משנת 1998 ואילך. אחראי מטעם העמותה על אנדרטת חטיבת הנגב בבאר-שבע וחבר מועצת העמותה. כהן היה בין יוזמי הקמתה של האנדרטה להנצחת חטיבת הנגב בבאר שבע ושימש כגזבר הפרויקט עד סיומו.

היה חבר ועד האגודה השיתופית "צהלה" במשך שנים רבות ויו"ר ועד האגודה בשתי קדנציות. מייסד וחבר בצוות שהקים וניהל ביחד עם רעייתו תמי, צבי זמיר ומרדכי גתמון את מועדון "עוז" לשיקום צעירות וצעירים בשכונת נווה שרת (1976 – 1986).

הוא מרבה להרצות על ההיסטוריה של מדינת ישראל, בבית הפלמ"ח, במרכז גלילי ובעמותה להיסטוריה צבאית.

מיכאל כהן נשוי לתמר (קרישבסקי), בת-דודה של עזר ויצמן, מורה בגמלאות וכיום מתנדבת בארגון מחסום Watch ולהם שלושה ילדים: ניצן, יעל (יולי) וגיל. יולי כהן היא מפיקה ובמאית של קולנוע תיעודי.

ספרים ומחקרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארדון כהן, מיכאל (מיקי) כהן, עמוס מנדלסון, חטיבת הנגב במלחמת העצמאות, מהדורה שנייה (ראשונה: 2011), הוצאה עצמית.
  • מיכאל (מיקי) כהן, הם באו אלינו כאשר היינו זקוקים להם ביותר, מתוך קובץ מחקרים – מלחמה בת - 60, - כרך ח') עורכת: אסנת שירן, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, 2008, עמ' 218-177.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריאיון מצולם עם כהן בן שמונה שעות בשלושה דיסקים במסגרת עמותת תולדות ישראל, מצלם ומראיין אייל זייד, 2015.
  • הופיע בארבעה סרטים אוטוביוגרפיים שביימה בתו יולי כהן. בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב וקרן גשר לקולנוע, עבור ערוץ 8, ערוץ 2 וyes דוקו בקו-פרודוקציות בינלאומיות עם הBBC, ARTE/ZDF, 2TV דנמרק, YLE פינלנד, VRT בלגיה ועוד. ארבעת הסרטים נרכשו לשימוש בעשרות אוניברסיטאות ברחבי העולם.
    • יולי כהן, המחבל שלי, 60 דקות, 2002. זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, מועמד לפרס Silver Wolf בפסטיבל אידפא (2002), ציון לשבח של Provincia di Cuneo באיטליה (2003) ופרס אירופי Ilaria Alpi Journalistic Television (2004). הוקרן במעל 100 פסטיבלים לקולנוע ברחבי העולם, שודר בעשרים מדינות ותורגם ל-20 שפות.
    • יולי כהן, ציון, אדמתי, 60 דקות, 2004.
    • יולי כהן, האח שלי, 60 דקות, 2007.
    • יולי כהן, ישראל שלי, 80 דקות, 2008.
  • יולי כהן, מקדש מעט של אהבתנו, סרט קולנוע תיעודי בן 30 דקות, 2014. במסגרת התערוכה חמישים שנה לאנדרטת חטיבת הנגב, חמישים שנה לפיסול הסביבתי של דני קרוון אוצרת: עדי אנגלמן.
  • הקומנדו הצרפתי, סרט תיעודי בן 26 דקות, כהן הוא המרואיין המרכזי בסרט, במאי ומפיק: פראנסיס קסטל לפי רעיון של מוריס שוורץ.
  • מרדכי בר-און, אל מול פני המלחמה החזקה – סוגיות בחקר תולדות מלחמת העצמאות, הוצאת אפי מלצר, 2015, עמ' 123-122, 190, 208, 210, 233-232, 236-235, 241-239, 242.
  • Meyer Levin, If I Forget Thee, The Viking Press, New York 1947
  • Meyer Levin, In Search, Horizon Press, New York 1950

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיקי כהן בוויקישיתוף