משה גורלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

משה גוֹרָלִי (בּרוֹנזַפט) (15 באוקטובר 19101996) היה במאי, מחזאי, מוזיקולוג, ביבליוגרף, מורה, מו"ל מוזיקה, עורך, חוקר ומבקר מוזיקה, תיאטרון ואמנות פלסטית ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורלי נולד בשם משה בּרוֹנזַפט בסתיו 1910 בקובל שבחבל ווהלין (אוקראינה), בנם של נחמה וברכיהו ברונזפט. בילדותו, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה משפחתו לפולטאבה, שם למד בבית ספר עממי, וב-1921 שבה המשפחה לקובל, והוא וסיים את לימודיו בגימנסיה העברית של רשת "תרבות". לאחר מכן למד מוזיקה בקונסרבטוריון הממלכתי של צ'כוסלובקיה בפראג וסיים תואר ראשון במוזיקולוגיה באוניברסיטת פראג.

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל ועִברת את שמו ל"גורלי". בראשית חייו בארץ עבד בתל אביב בבניין, ואחר עבר לירושלים, שם עסק בחינוך מוזיקלי לילדים ולנוער מגיל הגן ועד התיכון. בסוף שנות ה-30 ייסד אולפן דרמטי, שבו ביים הצגות וערך מנחות תרבות לנוער בהשתתפות סופרים. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי, ואחריה לימד בבתי מדרש למורים. ב-1946 נישא. ראש עיריית חיפה, אבא חושי, הזמין אותו אל עירו בשנת 1956, וכעבור שנה ייסד גורלי בחיפה את מוזיאון המוזיקה ואת ספריית המוזיקה של חיפה.[1] במוזיאון זה אצר תערוכה רחבת ממדים שבה הוצגו יותר מ-500 כלי נגינה אותנטיים מרחבי העולם.[2] מוזיאון המוזיקה, ששכן בבית הרמן שטרוק, נסגר לפני 15 שנים. האוספים שמורים במרתף הבית הרמן שטרוק, בתקווה לפתיחת מוזיאון המוזיקה בעתיד. ספריית אמלי למוזיקה עברה לניהול מחלקת הספריות בעיריית חיפה.[3]

בשנת 1971 ערך גורלי בחיפה תערוכה בשם "המוזיקה בעולם העתיק". בתערוכה זו הוצגו פסלים ותיאורים ציוריים של כלי נגינה על מטבעות ועל חפצים שונים לצד כינורות כפי שהם מתוארים בתנ"ך, בשמות לירה, נבלים, חלילים, חצוצרות ותופים, חלקם חפצי עתיקות משומרים וחלקם משוחזרים בקפדנות ותוך נאמנות למקור. התערוכה הוצגה ב-19 ארצות והקטלוג שלה תורגם ל-11 שפות.

בשנת תש"ם 1980 זכה גורלי בפרס אנגל על תערוכה זו ועל תערוכה נוספת בשם "התנ"ך במוזיקה העולמית", שארגן בשנת 1976.[4] (לימים, בשנת 1993, התפרסם מחקרו על "התנ"ך במוזיקה" בספר עב-כרס באנגלית.) תערוכה נוספת שארגן, "מאה שנה למוזיקה בישראל", סקרה את חיי המוזיקה ויצירתה בארץ מאז שלהי המאה ה-19 עד המוזיקה הישראלית המודרנית.[5]

במסגרת ספריית המוזיקה של חיפה הוציא וערך גורלי במשך עשרים שנה, עד לפרישתו לגמלאות, כתב עת שנתי בשם "תצליל" ("למחקר המוזיקה ולביבליוגרפיה").[6] כמו כן שימש במשך שנים כמבקר מוזיקה, תיאטרון ואמנות פלסטית בעיתונים "דבר", "הד ירושלים", "דבר לילדים" ועוד. (על פי רוב חתם בשמו, אך לעתים כתב בשמות עט, בהם "משה רנני", "ר. אלרואי", "ב. רון", "מ. טלדור".)

גורלי נפטר ב-1996, באמצע שנות השמונים לחייו, בשיבה טובה. הותיר אישה, שני ילדים: טלי ודורון, ונכדים. בתו ד"ר טלי גורלי-טוּראֵל אף היא מוזיקולוגית, חוקרת החוויה המוזיקלית בגיל הרך ומטפלת בצילום.[7]

אחיו התאום, ד"ר אברהם גורלי (1910–1954), היה עורך דין בארץ, שכיהן כראש השירות המשפטי של "ההגנה" וצה"ל (לימים הפרקליטות הצבאית).

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האסכולה המוזיקלית היהודית,‫ ירושלים: עבר, ת"ש.
  • תיאטרון לילדים: מונוגרפיה,‫ תל אביב: מרכז התאחדות הגננות בארץ ישראל, תש"ב.
  • יואל אנגל: מונוגרפיה,‫ ירושלים : קרית ספר (מנגינות: ספריה לנער ולעם), תש"ו. (חוברת)
  • יוסף אחרון: מונוגרפיה,‫ ירושלים: קרית ספר (מנגינות: ספריה לנער ולעם), תש"ח 1948. ‬(חוברת)
  • ביבליוגרפיה מוזיקלית עברית,‫ תל אביב: המרכז לתרבות, תש"י.
  • עולם המוזיקה, תל אביב: יבנה, 1951–1952.[8] (מהדורה ב עם תיקונים ותוספות: תשט"ו 1955; מהדורה ג עם תקונים והוספות: תש"ל 1970.)
  • צלילים מספרים: ערכי מוזיקה, תולדותיה, יוצריה וכליה, תל אביב: יבנה, תשט"ז.[9]
  • משה גורלי, בטי הירשוביץ, טלי טוראל, התנ"ך ביצירות יוהאן סבסטיאן באך,‫ חיפה: המוזיאון וספרית אמלי למוזיקה (מחקרים ביבליוגרפיים במוזיקה), 1979.
  • משה גורלי, רבקה ווטסון, התנ"ך ביצירות גיאורג-פרידריך הנדל, חיפה: המוזיאון וספרית אמלי למוזיקה (מחקרים ביבליוגרפיים במוזיקה), 1982.
  • Moshe Gorali, The Bible in English Music: W.Byrd - H. Purcell, Haifa: Haifa Music Museum and AMLI Library (AMLI studies in music bibliography),‪ 1970. (חוברת)
  • Moshe Gorali, The Old Testament in Music, Jerusalem: Maron,‎ 1993.‎

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 125 שירים לזמרה בצבור ומקהלה; ערוכים ומסודרים בידי מ’ ברונזפט,‫ ירושלים: עבר, ת"ש.
  • 125 שירים חדשים לזמרה בצבור ולמקהלה,‫ ירושלים: עבר, תש"ב.
  • נשירה רעים: 110 שירים חדשים לזמרה בצבור ומקהלה; מלֻקטים ומסֻדרים בידי משה ברונזפט, ירושלים: עבר, תש"ד.
  • מ’ ברונזפט וד’ סמבורסקי (עורכים), ספר שירים ומנגינות: לבית הספר ולעם, ירושלים: קרית ספר, תש"ז 1946-תשי"א 1951. (ראה אור במהדורות נוספות)
  • שירו שיר: שירים חדשים לזמרה בצבור ולמקהלה; מלֻקטים ומסֻדרים בידי משה ברונזפט, ירושלים: קרית ספר, תש"ו.
  • משה ברונזפט ויהויכין סטוצ'בסקי (עורכים), מנגינות: ספריה לנוער ולעם, ירושלים: קרית ספר, תש"ח.
  • משה גורלי (עורך), הבה נציגה: מחזות לבתי ספר, לנער ולעם, 3 כרכים, ירושלים: ר’ מס, 1954-1962. (קובץ של 45 מחזות) (מהדורה ב: 1955)
  • די גאָלדענע פּאַווע: יידישע פאָלקסלידער; געזאַמעלט און רעדאָגירט פון משה גורלי, משה ביק, גדעון אלמגור, חיפה: הוצאת המוזיאון וספרית אמלי למוזיקה, 1970-1974. ‬("טווס הזהב": שירי עם יידיים) (ביידיש)
  • מנחם קיפניס – האיש ופעלו: מבחר מאמרים ורשימות, זכרונות ומנגינות; מבוא ועריכה משה גורלי; תרגם יעקב הוכרמן, חיפה: המוזיאון וספרית אמלי למוזיקה (סדרה אתנומוזיקלית מיסודו של ראובן בוניק), 1979.
  • משה גורלי (עורך), התנ"ך במוזיקה העולמית: [קטלוג], מהדורה ב, חיפה: עירית חיפה: המוזאון וספרית אמלי למוזיקה, 1979.
  • משה גורלי (עורך), שלמה יפה – מלחין איש קיבוץ, חיפה: המוזיאון וספרית אמלי למוזיקה, 1980.
  • טלי טוראל-גלעד, מאה שנות מוזיקה בארץ ישראל: תרמ"ב–תשמ"ב, 1881–1981 [תערוכה]; תחקיר ותכנון התערוכה: טלי טוראל-גלעד; עורך ראש: משה גורלי,‫ חיפה: המוזיאון וספרית אמלי למוזיקה; חברת תערוכות ישראל חיפה, עירית חיפה, תשמ"ב 1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה כהן, ‫נעימי זמירות ישראל: מוזיקה ומוזיקאים בישראל, תל אביב: עם עובד (ספרי מוזיקה), תש"ן 1990, עמ' 382.
  2. ^ דוד זוהר, "כל צלילי המוסיקה של גורלי", מעריב, 18 במאי 1967.
  3. ^ נסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, 29.5.12
  4. ^ ראו: זאב שטיינברג, שלום רונלי-ריקליס, אורי שרביט, 'נימוקים של ועדת השופטים לפרס אנגל למוזיקה תש"ם (ליעקב גלבוע ולמשה גורלי)', תצליל יא (1980), 101–102.
  5. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 381.
  6. ^ כהן, עמ' 383
  7. ^ ד"ר טלי גורלי טוראל באתר סמינר הקיבוצים; ד"ר טלי גורלי-טוראל באתר היזמה למחקר יישומי בחינוך, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
  8. ^ ביקורת: על הכרך הראשון: מנשה רבינאעולם המוסיקה מאת משה גורלי, דבר, 13 באפריל 1951; על הכרך השני: מנשא רבינא, עולם המוסיקה מאת משה גורלי, דבר, 9 בינואר 1953.
  9. ^ ביקורת: מנשא רבינא, "צלילים מספרים", דבר, 13 בינואר 1956.