משק הזרחן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להוסיף הקדמה לערך.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להוסיף הקדמה לערך.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.

זרחן אנ-אורגני חיוני לכל צורות החיים המוכרות. בין היתר לזרחן תפקיד מרכזי במבנה המולקולרי של DNA ו-RNA. תאים משתמשים בזרחן בכדי להעביר אנרגיה בצורת אדנוזין טריפוספט (ATP), ההכרחי לכל תהליך בתא הדורש מוקר אונרגיה. משק זרחן תקין הוא תנאי הכרחי לקיומו של האדם.

תכולת הזרחן בגוף היא כ-600 מיליגרם. מתוכם, 85% מצויים בשלד (עצמות), במבנה גבישי הנקרא הידרוקסיאפטיט. בנוזל החוץ תאי מצוי בעיקר זרחן אנ-אורגני, ובנוזל התוך-תאי מצוי הזרחן בתוך חלבונים מבניים, אנזימים, גורמי שעתוק ועוד. באופן כללי, ריכוז הזרחן התוך-תאי דומה לריכוזו בנוזל החוץ-תאי.

רמת הזרחן בסרום גבוהה אצל ילודים - בין 4.8 ל-7.4 מ"ג/ד"ל, והיא יורדת בהדרגה במהלך הילדות וההתבגרות. הריכוז התקין של זרחן אצל מבוגר בסרום הוא בין 2.5 ל-4.5 מ"ג/ד"ל. רמת הזרחן בסרום אינה מווסתת בקפדנות כפי שמווסתת רמת הסידן (ראו:משק הסידן), והיא יכולה להשתנות בכ-50% במשך יממה. בבוקר, רמות הזרחן הן נמוכות, וכן רמתו נמוכה לאחר אכילת פחמימות - עקב גירוי להפרשת אינסולין כתוצאה מאכילת פחמימות המביא להכנסת גלוקוז אך גם זרחן לתוך התא.

הזרחן נספג באופן יעיל יחסית במעי הדק: מתוך סך של כ-600 מ"ג המתקבל בתזונה, בין 60% ל-80% מהזרחן נספג בחזרה בגוף. קלציטריול מייעל את הספיגה עד לכ-85%-90%.

ספיגת זרחן במעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית ספיגת הזרחן במעי מתבצעת בתהליך פסיבי, בין תאי (פארא-צלולרי). בנוסף מתבצעת גם ספיגה פעילה, טרנס-צלולרית (תוך תאית) הכרוכה בהפעלת קו-טרנספורטר נתרן/פוספט (והתלוי בפעילותו של קלציטריול), והכרוכה גם בהפעלת קו-טרנספורטר מסוג נתרן/אשלגן המספק אנרגיה והיוצר את מפל ריכוזי הנתרן הדרוש לתהליך. הזרחן החודר לתא המעי נארז בתוך מיקרו-טובולות, משונע דרך התא ויוצא למחזור הדם.

ספיגת זרחן בכליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הזרחן בסרום מווסתת בעיקר על ידי הספיגה הכלייתית. הפרשת הזרחן לשתן משתנה באופן ישיר בהתאם לצריכת הזרחן במזון, כאשר עיקר הספיגה נעשית באזור האבובית המקורבת בתהליך טרנס-צלולרי מבוקר (כנגד מפל אלקטרוכימי, בצימוד למעבר של יוני נתרן בטרנספורטר NPT2a). מכאן, שהפחתת מספר יחידות הטרנספורטר תביא להגדלת איבוד הזרחן בשתן. הגורמים המשפיעים על פירוק יחידות הטרנספורטר הם זרחן (משוב שלילי), PTH, (אשר מגביר את ספיגת הסידן אולם מעודד את הפרשת הזרחן בכליה) ופקטור הגדילה FGF23.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]