משתמשת:דקלהמאיה/טיוטה

סרבנות קשר היא מושג המתאר מצב של התנגדות ילדים לקשר עם אחד מהוריהם על רקע גירושין עתירי קונפליקט.

שיעור הגירושין הגבוה מביא בעקבותיו עליה במספר הילדים המתגוררים אצל הורה אחד, ונאלצים לקיים קשר עם ההורה השני באמצעות הסדרי ראייה הנקבעים על ידי בית המשפט.ד"ר ריצ'ארד גרדנר טבע את המונח "ניכור הורי", בתארו תופעה העולה בעיקר בהקשר של מאבקי משמורת, בה הילד משתתף במסע הכפשה נגד אחד מהוריו, וכאשר לתוכן ההכפשה אין יסוד במציאות.

סירוב ילדים לקיים קשר עם אחד ההורים הינה תופעה קלינית קשה המעסיקה ומטרידה את מערכות המשפט ובריאות הנפש.

ניכור הורי אינה מופיעה כאשר ההורים מצליחים להיפרד או להתגרש בדרך שקטה וללא מאבק משפטי. לא בכל מקרה כזה נשמר קשר טוב בין הילדים לשני ההורים, אולם גם לא מתפתחת עוינות קשה ודחייה מוחלטת. מכאן שתנאי מוקדם להתפתחות התסמונת הוא מאבק בין ההורים.

המושג "סרבנות קשר" מתאר את התופעה כפי שבאה לידי בטוי בתוך מצב משפחתי שבו ההורים נתונים בקונפליקט גירושין חריף ומתמשך, והילד מוצא את עצמו בעין הסערה. הילד אינו מסרב רק להסדרי הראיה ולביקורים אצל ההורה, הוא מגלה סרוב לכל קשר ומגע עם ההורה ומנתק עצמו באופן מוחלט מההורה. ניתוק שכזה מעמיד את בריאותו הנפשית בסיכון גבוה. השם "סרבנות קשר" מדגיש באופן בולט שמדובר בילד שהינו שותף בעל כורחו במאבק גרושין חריף בין הוריו. לא מדובר בבחירה חופשית של הילד לנתק את הקשר עם אחד ההורים אלא כפתרון דחק וכסימפטום לאינטראקציות במערכת המשפחתית.

ניכור הורי מופיעה בדרגות שונות של חומרה. בדרגה הקלה יותר, הניכור מתבטא בכעסים חולפים הבאים לידי ביטוי למשל בטון הדיבור של השיחה. בדרגה החמורה יותר מדובר ב"סרבנות קשר" ממשית, בה הילד מסרב לכל קשר עם ההורה המנוכר. בהתנכרות הורית חריפה ניתן להגיע לעיתים למשא ומתן חלקי בהתערבות גורם טיפולי או שיפוטי. בסרבנות קשר הסיכוי להגיע להידברות או לפשרה כלשהי קטן ביותר.

להלן האפיונים היחודיים לסרבנות קשר:

רמה פסיכולוגית

סרבנות קשר, עמדתו של הילד כלפי ההורה המסורב חד משמעית, בוטה ושלילית, היא אינה חושפת שום אמביבלנציה או רגשות אשם על התנהגותו ורגשותיו. הילד משתמש במנגנוני פיצול בצורה נוקשה, ומגדיר הורה אחד "כולו רע" והורה שני "כולו טוב". ההורה המשמורן מצידו מציג את ההחלטה לסרבנות הקשר כהחלטה עצמאית של הילד. הוא אינו מודע לסכנות הפסיכולוגיות שיש לסרוב זה, ואינו מודאג מהתוצאות של דחיית הילד את ההורה השני ואת משפחתו. הוא תומך באופן גלוי וסמוי בילד ובעמדתו, כאשר תמיכה זו היא ביטוי לציפייה מודעת ולא מודעת לתמיכה חד משמעית של הילד בו ובעמדותיו.

המציאות הפנימית מול המציאות החיצונית

בסרבנות קשר המציאות הפנימית של חברי המשפחה היא מציאות מאיימת ומפחידה. מצב זה הופך את המציאות החיצונית למאיימת ומפחידה גם היא. קיים קושי להפריד בין המציאות הפנימית לחיצונית, וקושי לקבל שלכל אדם יש תפיסה שונה של המציאות. ההבדל הוא בעוצמת החרדה, ככל שהחרדה גבוהה יותר הנוקשות גוברת וההפרדה בין הפנים והחוץ קטנה.

בסרבנות קשר המציאות היחידה הקיימת היא המציאות הפנימית, אין יכולת לקבלה או כניסה לשום אלמנטים מהמציאות החיצונית. משמעות הדבר היא חוסר יכולת להבין ולקבל שהזולת חווה, חושב ותופס את אותו המצב בצורה שונה. כתוצאה מכך, כל אחד מההורים תופס את השני כמסוכן ואת הילד כנתון בסכנה מוחשית.

הקשר בין שני ההורים

במשבר הגירושין כל נושא הופך למאבק שבא לידי ביטוי ברבוי פניות למערכות טיפוליות שונות ולבתי משפט.

בהתנכרות הורית חריפה ניתן להגיע לעיתים למשא ומתן חלקי בהתערבות גורם טיפולי או שיפוטי. בסרבנות קשר הסיכוי להגיע להידברות או לפשרה כלשהי קטן ביותר.

המערכת המשפחתית

הסרבנות מורחבת וכוללת גם את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר. הילד תופס גם את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר כשייכת למחנה "הרעים".

בסרבנות קשר המערכת המשפחתית וכל אחד מחבריה מגלים נוקשות רבה. הנוקשות מייצגת מנגנון הגנה נגד החרדה העצומה בה מצויה המערכת המשפחתית כולה, וכל אחד מחבריה. במצב כזה לא יתאפשר משא ומתן ולא יימצא שום פיתרון. לדוגמא פתרון כמו מרכז קשר לא יזכה לשיתוף פעולה ובסופו של דבר יכשל.