משתמשת:מישהי שאיכפת לה/יאוש שלא מדעת

יאוש שלא מדעת

בס"ד על פי פרשנותו של כבוד הרב זלמן ברוך שליט"א, אם חפץ כלשהו הולך לאדם לאיבוד, ולאחר זמן מסויים האדם שהיה בעל החפץ המקורי מתייאש מהנסיונות למצוא אותו, אדם אחר יכול לקחת את החפץ לעצמו. לפי דעת רבא, יאוש שלא מדעת מביא איתו תועלת מסויימת. אם האדם יודע שאיבד את החפץ, תחושת היאוש חלה למפרע, לאחר הידיעה על איבוד החפץ. לפי דעת רבא נוספת שהגמרא מביאה אותה במס' הזדמנויות, הגמרא עוסקת בשאלה האם המחלוקת היא ברירת מחדל או לא, ודוגמא לכך אפשר למצוא במסכת גיטין, כשהדוגמא מתייחסת לאדם שמפריש תרומה כלשהי בפירות של החבר שלו, והחבר שלו לא מודע לכך שבוצעה הפרשת תרומה מפירותיו. וכאשר האדם ידע על תרומת חברו, התרומה הייתה יכולה להתקיים. והסבר נוסף הוא שפירות יכולים להיות טמאים, כשיש נגיעה בדברים טמאים, במקרה כזה צריך להתקיים התנאי שבו הפירות נגעו במים, האדם ידע שקורה מצב כזה, ומבחינתו קיום המצב כפי שהוא לא הפריע לו. מצד שני, אם האדם ידע על נגיעת הפירות במים לאחר שהפירות יבשו ולא הייתה בהם רטיבות, צריך להימנע ממצב שבו הפירות יקבלו טומאה. ובנקודה הזו הגמרא קצת מקשה על דעת רבא, וסברת רבא אומרת שהיאוש חל למפרע.

דעת יאיר

בעוד שדעת אביי מובנת מסברא, בהסבר דעתו של רבא נדרשו הפרשנים לבאר: היאך יכול אדם להחשב מיואש מחפץ, בו בזמן שהלה משוכנע עדיין שהחפץ הזה אצלו. ההסבר המקובל של דעת רבא הוא, שדין ייאוש המתיר אבידה הוא בעצם היתר של ההלכה (בניגוד להפקר, פעולה בה הבעלים מתיר) וכתנאי להחלתו נדרשת "ניחותא"- אי התנגדות- של הבעלים לכך שאחר יזכה. ולעניין זה די לנו בניחותא-בכח, שעל ידי כך שברי שאם היה יודע על האבידה היה מתייאש, כדי להפעיל את דין הייאוש ולהתיר את החפץ לזכייה. הרציונל שמאחורי הלכה זו הוא שאין צורך שאדם יחשוב ברגע מסויים על נושא מסויים כדי שנוכל לומר שדעתו, גם באותו רגע, היא ספציפית לאותו נושא. לדוגמה, על אדם המאמין באלוהים נוכל לומר שהוא "מאמין ברגע זה" גם אם באותו הרגע האיש לא חשב כלל אודותיו. כך גם במקרה דנן: העובדה שברגע המציאה הבעלים עדיין לא ידע מהאבידה היא משנית בחשיבותה לעובדה היסודית, שאדם שיידע את המצב לאשורו יהא מיואש ללא שיהוי, ועל כן אנו רשאים להחשיבו מיואש כבר מעכשיו כי הסיבה שבפועל עדיין אינו מיואש היא טכנית בלבד- ברגע זה, הוא לא חושב על כך.