משתמשת:Arovd/מ.ד.ק
טקסט הכותרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
== מ.ד.ק.
מ.ד.ק.-( נולדה ב- 1960) היא אמנית רב תחומית- וידאו ארט, צילום וציור. בשנים האחרונות עבודות הוידאו שלה נוגעות בהיבטים שונים של הסוביקט האמהי ואפשרות התקיימותו במערך המשפחתי הכולל. ייצוג הסובייקט האמהי ובחינת אתוס האמהות בחברה הישראלית עומדים בלב העשיה העכשוית של דה-קאלו. בעבודות הוידאו הצילום והציור שלה היא מטפלת באופני ההתבוננות שונים על הטריטוריה המשפחתית בכלל ובמרכיב האמהות בפרט. עבודות הוידאו שלה עשויות לרוב באסטרטגיה קולנועית של Story Telling כשהמימד הסיפורי-דוקומנטארי הינו מרכיב חשוב ומשמעותי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ.ד.ק.נולדה ב-1960 ביפו, כביתם של זוג קונדיטורים. בנעוריה למדה אמנות בתלמה ילין ובתחילת שנות ה-80 למדה באקדמיה לאמנות, בצלאל. בין השנים 1980-1986 התגוררה בירושלים ובשנת 1984 זכתה במלגת קרן אמריקה – ישראל. בשנת -1990 הציגה תערוכת יחיד ראשונה בגלריה בוגרשוב, בשם 'נוף עם מנורות', אוצרת: אריאלה אזולאי. תערוכה שבנתה במיוחד לחלל וכללה שלושה דימויים מרכזיים- הצוהר, שהוא גם משקפת, הנורה והתיבה- דימויים החוזרים ומופיעים שוב ושוב וכל אחד מהם מכיל בתוכו את מייצגי התשוקה ואת מייצגי החסימה, חזקים ומנוגדים, מנסים לספר סיפור, להאיר מקום, אירוע, זירת פשע. בין השנים 1991-1996 דה-קאלו התגוררה באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, בה השלימה תואר שני בלימודי אמנות. ב- 1994, במהלך לימודיה לתואר שני דה-קאלו הציגה תערוכת בגלריה Paule Anglim, בסן-פרנסיסקו. המעבר לחוף המערבי הביא את דה-קאלו לעבודה בעיקר במדיום הצילום, ובטכניקה מעורבת כנגזרת של צילום מטופל. שם לראשונה הכניסה טקסט לעבודותיה וחיברה בין המקום הפיזי, המרחב התרבותי- שפה, והמרכיב האישי– אוטוביוגראפי בעבודותיה. באקלים הפמיניסטי של החוף המערבי התאפשר לדה-קאלו להתייחס לראשונה לאמהותה דרך עבודותיה. טקסטים מתוך דיאלוג אם- בת החלו להופיע בעבודותיה, ואף תפקדו כשמות העבודות עצמן. בשנת 1995 הציגה תערוכת יחיד בשם- Befor You Go Home במוזיאון סטנפורד לאמנות, קליפורניה. ב- 1997, מעט אחרי שובה להתגורר בישראל, הציגה תערוכת יחיד בשם ' 'Prepared Heartב- סדנאות האמנים, תל אביב. בתערוכה זו הרחיבה דה-קאלו את הקריאה/התייחסות הפמיניסטית בעבודותיה.
ב- 2003 הציגה תערוכה בשם- 'סרט צילום' בגלריה שלוש לאמנות עכשווית, תל אביב, אוצרת: נירה יצחקי. פרויקט 'סרט צילום' התהווה משעות רבות של התבוננות ללא ממוקדת, משוטטת והמתנה במזדרונות בתי חולים, מחפשת את הייצוג האסטטי שמגדירה את נוכחות ההטרוטופיה במערכת הבריאות הציבורית. המיצב 'סרט צילום' כולל 36 תצלומים שצולמו בבתי–חולים שונים במרכז הארץ. המיצב מתערב בחלל הגלריה ומייצר אותו מחדש, כמקום של שיטוט והמתנה. מרחב הגלריה נגזל, הופך למסדרון, מתכווץ ליחידה סגורה של מרחב וזמן המכתיבה למבקר כללי ביקור וצפייה במסלול מסומן מראש.
ב- 2009 הציגה דה-קאלו תערוכה בגלריה – על הצוק, נתניה, בשם 'סקירת מערכות', אוצרת: מוניקה לביא. בתערוכה זו דה- קאלו סדרת עבודות שמן ואקריליק על נייר וסדרת רישומים. בסדרות אלה חוזרת דה- קאלו אל הציור אחרי שנים של עיסוק בצילום ובמיצב והפנייה אל הציור ואל הרישום, המקום בו הכול מתחיל, משולבת בפנייה למקור אחר, המשפחה. דה- קאלו מטפלת בעבודותיה בסצנות משפחתיות שנלקחו מהאלבום המשפחתי, סצנות שכמותן ניתן למצוא בכל בית, בכל משפחה. האלבום המשפחתי מתעד את הגלוי, את הנראה לעין, ולתוכו צוללת דה- קאלו ושולפת תצלומים לצורך עיבודם מחדש אל תוך הציור בתהליך בו היא אינה עושה לעצמה הנחות. דה- קאלו בוחרת תצלומים שבהם היא מזהה משהו מטריד, משהו שמערער את שלוות הנפש. הזיהוי שלה אינו גלוי לצופה. הפרשנות שלה לתצלומים היא במידה רבה אישית, עד כדי כך שספק אם הצופה שאינו שותף למחשבותיה הפרטיות יכול להתוודע אליהן במלואן. עם זאת, למרות ממד ההצפנה שקיים בהן, העבודות מותירות בידי הצופה טווח פרשנות רחב ואמצעים להתחקות אחר גרעין מטריד, מאיים וחרדתי, שקשור ביחסי הורים וילדים, משפחה וקרבה גנטית. בשנה זו דה-קאלו מציגה תערוכת צילומים בשם – 'חצר אחורית' בבית האמנים, תל אביב. אוצר: אריה ברקוביץ', הממשיכה את ההתבוננות שלה על מרחבים ציבוריים שנבנים במיוחד למצבי קיצון- 'היום שלאחר הפצצה'. דה-קאלו מצלמת מתחם מיטות ומקלחות המוצבים בחוץ, באתר מבודד בבית חולים במרכז הארץ. ב- 2010 מציגה את התערוכה 'ערה בלילה' בגלריה הקיבוץ, תל אביב, אוצרת: יעל קיני. התערוכה מציגה מקבץ עבודות ציור גדולות ושתי עבודות וידאו, כשהוידאו 'ערה בלילה' מוצב בחלל הגלריה בהקרנת ענק.למרות שבעבודה זו מצולמים ילדיה של דה-קאלו כשהם ישנים, הרי שהעבודה אינה עוסקת בשינה, אלא בהפרה הבוטה של גבולות יחסי אהבה/חרדה במרחב המשפחתי. יותר מכל העבודה הינה בחינה מחדש של התווך בין אהבה, דאגה, חרדה וחרדת יתר, כחלק מהחוויה האמהית. בעבודה נחשף המעשה הצילומי: כשצילמתי, קשרתי את המצלמה לחזי, והתנודות הנראות בעבודה אינן לרוב התזוזות של הילד המצולם, אלא תזוזת המצלמה, עולה ויורדת עם קצב נשימתי. במובן מסויים העבודה הינה סוג של "DUBLE TAKE " על נשימה. שלהם ושלי. המצלמה הופכת חלק מגופי, מסגירה את נשימותי, תזוזות גופי, את נוכחותי מול הסוביקט המצולם ובאופן זה מאפשרת את נוכחותי בעבודה", אומרת דה-קאלו. הנשימות הנשמעות ברמקולים המקיפים את החלל הן נשימתם של הילדים הישנים. בתערוכתה מ-2011 בשם BLOODY HAPPY, דה-קאלו עושה מהלך נוסף שמתייחס לצילום. היא מתמקדת בדימויים של אנשים מחייכים באירועי אמנות שונים שנלקחו מהמדיה החברתית. את הדימויים המצולמים דה-קאלו ממירה לציורים מדממים, בהתכתבות ישירה לציורי הואניטס, המצביעים על החיוך העומד להתכלות. החל מ 2010 דה קאלו החלה במחקר ואיסוף ראיונות עם אמהות גרושות שנאלצות לחיות ללא ילדיהן בעקבות הסתה נגדן. התערוכה RELAYING שהוצגה ב-2014 ב- Meadows Museum of Art,, שריבפורט לואיזיאנה, הינה תוצר של אותו מחקר. התערוכה הוצגה כוידאו אנסטליישן –שמונה סרטי וידאו בארבע ערוצי הקרנה והציגה עדויות של אותן אמהות שהוקראו בשלוש שפות: עברית, אנגלית וערבית. בפרויקט זה דה-קאלו מחברת אסטרטגיה קולנועית של ""story telling לבין שפת האמנות, כדי לספר את סיפורן של אמהות המנותקות מילדיהן בעקבות פרוק התא המשפחתי. באופן ההצבה דה-קאלו בונה מחדש את אותו "בית מפורק" על ידי חיבור מחדש של חללים ביתיים שונים לכדי עבודה אחת. דה-קאלו מפגישה את הצופים עם דמות המספרת "בתוך הבית" ובכך מעודדת הקשבה שיש בה מעורבות רגשית עוצמתית. הפרויקט נבנה מתוך תפישה של אמנות כסוכן לשינוי חברתי.