משתמשת:Hagitbarnov/גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק

גאיאטרי צ'אקרוורטי ספיבק ( נולדה ב-24 בפברואר 1942) היא תיאורטיקנית,פילוסופית הודית ומרצה באוניברסיטת קולומביה, במכון לספרות השוואתית,אשר הוקם על ידה. היא ידועה בזכות מאמרה "האם המוכפפים יכולים לדבר?" הנחשב כטקסט מייסד של פוסט קולוניאליזם ,וכן בזכות תרגום וכתיבת המבוא ל ספרו של ז'אק דרידה De Le Grammatologie" " ניתוח תורת שיטות הכתב שהיווה את הבסיס לזרם הדקונסטרוקציה (פירוק הטקסט והבנייתו מחדש). ספיבק ידועה בזכות התיאוריות שכתבה בנושאי תרבות , הביקורתיות שלה על "המורשת של קולוניאליזם", והשינוי שהביאה בניתוח ספרות בנושאים הללו. היא לרוב מתמקדת בטקסטים תרבותיים של אנשי השוליים בחברה המערבית השלטת כמו מהגרים, מעמד הפועלים, נשים ועוד מעמדות של הזוטר.

חייה

נולדה בכלכותה, בהודו. למדה לתואר ראשון באנגלית במכללת פרסידנסי בקולקטה ,שלוחה של אוניברסיטת קאלקוטה (1959).ספיבק סיימה את לימודיה בהצטיינות וקיבלה מדליות זהב לספרות אנגלית ובנגלית. בהמשך היא למדה באוניברסיטת קורנל שם היא סיימה תואר שני באנגלית ושקדה על הדוקטורט שלה בספרות השוואתית תוך כדי הוראה באוניברסיטת איווה. המחקר שלה עסק בתבנית:וו. ב. ייטס והונחה על ידי פאול דה מאן באוניברסיטת קורנל , תחת הכותרת " את עצמי אני חייב מהדורה מחודשת: החיים ושירה של וו. ב. ייטס" . באוניברסיטת קורנל היא הייתה האישה השנייה שנבחרה לאגודת טלוריד.( אגודה שהתכוונה לטפח סינתזה של הווי היום-יום של ניהול עצמי וחקירה אינטלקטואלית. האגודה אפשרה לסטודנטים לטפח את הפוטנציאל שלהם למנהיגות ושירות ציבורי. הסטודנטים קיבלו חדר משלהם והתאכסנו בבית טלוריד בקמפוס אוניברסיטת קורנל, ניהלו את הבית בעצמם, שכרו צוות, פיקחו על האחזקה וארגנו סמינרים) ספיבק הייתה נשואה למשך זמן קצר לטלבוט ספיבק בשנות ה-60 של המאה 20. ספר אוטוביוגרפי של טלבוט ספיבק "הכלה ענדה זהב מסורתי" עסק בשנים המוקדמות של נישואים אלה. במרץ 2007 ספיבק קיבלה תואר פרופ' באוניברסיטת קולומביה , והייתה לאישה הלא לבנה היחידה שקיבלה את התואר הנכבד ביותר של האוניברסיטה , במשך 264 שנות קיומה. ביוני 2012 היא זכתה בפרס קיוטו של אומנויות ופילוסופיה.

עבודותיה

גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק נגעה בדיכוי הנשים מזווית של השלטון האירופאי המרכזי הקוליאליסטי. בספרה the post colonial critic מציעה ספיבק לבחון מחדש את הפיקציה הפרויידסטית ,שלפיה זהותן של נשים שחיו במציאות של שלטון קולוני אלסטי,נבנתה מתוך הסיפור האדיפאלי עליו נשענו מחנכיהן האירופיים. לנשים פוסט קוליאליסטיות , לדעתה, אין בהכרח סיפור אירופאי או מסורתי,מזוקק. גם היא טוענת שנשים נופלות במלכודת , עקב כך שהן כלואות בין שתי עולמות, אך לא ממש שייכות לאחד מהם. ב"האם המוכפפים יכולים לדבר?" ספיבק דנה בגזע ויחסי הכוחות המעורבים בהוצאת מסורת הסאטי מהחוק. ספיבק כתבה שאת כל העדויות הקשורות במסורת הסאטי אנו שומעים ממתיישבים בריטים וממנהגים הינדים על הדרך שבה הצתה עצמית שיעבדה נשים, אך אף פעם לא שמענו מהנשים אשר מבצעות את פעולת הסאטי. חוסר התיעוד הזה הוביל את ספיבק לחשוב אם המוכפפים באמת יכולים להשמיע את קולם. ספיבק מגוללת כיצד מסורת הסאטי מופיעה בארכיונים קולוניאליים. היא מדגימה כיצד האקדמיה המערבית עיוותה חוויות של מוכפפים על ידי הנחת השקיפות של מוסדה. אינטלקטואליים שמאלניים כמו פוקו ודלז חנכו את הסובייקט המערבי היורו-צנטרי תוך כדי שהם מתנערים מהבעיה של רפרזנטציה (תפיסה של הייצוג). האינטלקטואלים מרכיבים את המוכפף של אירופה כאנונימי ואילם. ספיבק מבצעת גם דקונסטרוקציה(פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית-שיטה שתוארה ע"י ז'אק דרידה) של רפרזנטציה המוצגת על ידי פוקו, דלז ומרקס. ספיבק מציגה את השימוש של מרקס בשני מושגים בגרמנית מקורית לרפרזנטציה : אחד במובן של ייפוי כוח פוליטי ואחר במובן של הצגה מחדש פיגורטיבית. תרגום של ספביק של De Le Grammatologie של דרידה אשר כלל מבוא של המתרגם תואר כ"מציב סטנדרט חדש התבוננות עצמית בפתיחים." , התרגום הביא אותה לגדולה. במסגרת חברותה בקבוצת חוקרים הודים (רובם היסטוריונים,שחברו במרוצת שנות ה 70 של המאה ה 20 לרנג'יט גוהא)ביצעה מספר מחקרים אשר בחנו בצורה ביקורתית את אופן כתיבת ההיסטוריה ההודית .קבוצת ההיסטוריונים הללו כונתה "subaltern studies" -לימודי מוכפפות והעמידה בסימן שאלה את יומרתם של ההיסטוריונים חברתיים לכתוב את סיפורם של הכפיפים. היא לעיתים "מרקסיסטית-פמיניסטית-ההיסטוריונית פרקטית" הטרדה האתית-פוליטית העסיקה אותה באזור הנכבש, ובמיוחד הנשים המוכפפות בפרקטיקות דיסקורסיביות ובמוסדות כמעט כמו בתרבויות מערביות. אדוארד סייד כתב ש" היא חלוצה בחקר התיאוריה הספרותית של נשים לא מערביות והפיקה את אחת המסות הכי קוהרנטיות של מעמד זה הזמינות לנו ". ב"האם המוכפפים" של המערב , מה שהופך את האחר הלא מערבי לבעייתי מבחינתו להיות אמיתי ומוכר. במאמרה המסכם היא יוצאת תיגר מול דלז ופוקו על כך שהם הפכו את הדיון על המוכפפים לבלתי אפשרי בפרקטיקה דיסקורסיבית. והיא מציעה את האפשרויות שז'אק דרידה מציע לחשוב על המוכפפים כמושפעים מצורות של כוח סמוי במערות השלטון והידע המודרניות , לעומת פרשנות היסטורית ,סיוציופוליטית, או תרבותית שמתבטאת בצורות של כוח גלוי בחברות קדם מודרניות או מסורתיות - כל מה שעלול לרמז על כך שזה נושא הקשור ותמיד היה קשור למערב. מחקרה העכשווי יחסית "ביקורת של היגיון פוסט-קולוניאלי" שראה אור ב-1999 חוקר כיצד עבודות מרכזיות של מטאפיזיקה אירופאית (קאנט, הייגל) לא רק נוטים להדיר מוכפפים מהדיונים שלהם אלא מונעים מלא אירופאים למלא תפקידים כסובייקטים אנושיים לגמרי. ספיבק טבעה את הביטוי "מהותנות אסטרטגית" אשר קשור לסולידריות זמנית למטרות פעולה חברתית. לדוגמא המחשבה שלקבוצות נשים יש יותר מידי אג'נדות וזה מה שמקשה על פמיניסטיות לעבוד למען מטרה משותפת. "מהותנות אסטרטגית" מבטא את הצורך לקבל מעמד מהותי כדי שניתן יהיה לפעול. ספיבק לימדה במספר אוניברסיטאות לפני שהיא הגיעה לקולומביה ב-1991 היא הייתה חברה באיגוד גוגנהיים , זכתה במספר כבודות אקדמיים כולל תואר דוקטור של כבוד במכללת אוברלין, ושימשה עורכת של מספר כתבי עת אקדמיים . ב9.3.2007 התמנתה ספיבק לפרופ' האוניברסיטה , הכבוד הגבוה ביותר של מוסד זה. בכתב המינוי נכתב: " לא רק תרומתה העולמית המעוגנת בתיאוריה הספרותית הדקונסטרביסטית עוסקת בביקורת של שיח פוסט קולוניאלי הכולל פמיניזם , מרקסיזם, וגלובליזציה,אלא גם החיפוש האינסופי שלה אחר תובנות חדשות והבנה ,עבר את הגבולות המסורתיים של הדיסציפלינה. ספיבק מדגישה איך דלז ומישל פוקו תוחמים את מרכוז של הסובייקט לסובייקט. הדרך שבה היא שומרת על הגחלת לידע חדש מהווה גולת הכותרת של אינטלקט גדול." המבקרים טוענים כי כתיבתה של ספיבק עמומה ומציבה סגנון לפני תוכן. להגנתה, ניתן לטעון שסוג זה של ביקורת חושף חוסר רצון מהותי לעסוק בטקסטים שלה. ג'ודית באטלר ציינה ששפתה המסורבלת של ספיבק בעצם מהדהדת ושינתה את מחשבתם של המון אקדמאים ואקטיביסטים. טרי איגלטון, מבקר ספרות מרקסיסטי, אשר קרא לכתיבתה "לא נגישה" טען בלי שום קשר "יש מעט מבקרים יותר חשובים מספיבק בימינו, והיא תרמה הרבה יותר בסלילת דרך בפמיניזם ופוסט קולוניאליזם באקדמיה הגלובלית יותרמשותפיה התיאורטיקנים." בנאומים שנתנה מאז 2002 , ספיבק התייחסה לעניין של טרוריזם . היא הכריזה במפורשות על כוונתה לסיים פיגועי התאבדות , שהיא חקרה ו"ניסתה לדמיין איזה מסר מעשה זה כולל". הגיגים אלו כללו תיאורים כגון "התנגדות אובדנית היא מסר הנחרט בגוף כאשר שום דבר אחר לא יועיל."

מבקר אחד טען שסוג זה של שפה מעוצבת אולי נמצא כדי ליצור טשטוש של סוגיה מוסרית. ספיבק ציינה ש"בטקסט של נאום התאבדות טרוריסטית ,כפויה אבל מוסכמת ,מעבר להרס של מקדשים ולהתעללות בנשים משמשת לא רק את הבנאליות של הרוע ,אלא גם מעוותת את האמונה שנלקחה לקיצוניות."

פילנתרופיה

ספיבק ייסדה את פרויקט אוריין 1997 כדי לספק השכלה יסודית איכותית לילדים באזורים הכי נחשלים בעולם. הפרויקט מפעיל בתי ספר באזורים קשי יום בבנגל המערבית, בהודו. הפרויקט מאמן מורות מקומיות כדי שינהלו את בתי ספר הללו עם סיוע של מפקחים מקומיים. הפרויקט מציע לילדים באזורים אלו את המשאבים הנדרשים לכניסה למערכת החינוך הממלכתית לתיכון ומעלה. הפרויקט התחייב להשתמש בתוכנית לימודים ובספרי הלימוד הקיימים כדי לאמן מורות מתוך האמונה שהשימוש בחומרים האלה יאפשר לתלמידים להיכנס למערכת החינוך הכללית עם תנאים שווים לתלמידים אחרים. "מכיוון שהודו תמיד מתרברבת על כך שהיא הדמוקרטיה הגדולה ביותר –חשוב ללמד אותם מכיוון שהם מהווים כוח אלקטוראלי נרחב ,אני מנסה לפתח הליך פורמאלי של הרגלים דמוקרטיים" , היא אמרה על הפרויקט.

ראו גם

• שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה