משתמשת:Laliv g/הסיפור שלי עם ש

שגיאות פרמטריות בתבנית:טיוטה פרטית
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

והנה הסיפור המלא...

פרק ראשון

כל הזמן אמרתי לעצמי שמתישהו אכתוב את הסיפור הזה. וליומולדת שלו, אני אכתוב לו "כתבתי את הסיפור שלנו כל כך הרבה פעמים, אבל רק בתוך הראש שלי".

הכל התחיל לפני קצת פחות משנה. אח"כ כשהוא יגיד לי שאנחנו "מכירים כמעט שנה", אני אתפוס את הראש ואומר לעצמי "אני לא מאמינה שכבר עברה כמעט שנה".

בין סגר לסגר, הכרנו באפליקציית היכרויות. בתמונות הוא נראה מה שחיפשתי.

אז מה, ניפגש אחרי הסגר? הוא שאל.

"לא יודעת מה איתך, אני לא בסגר". עניתי.

אז אחרי צאת הצום של כיפור, קבענו. אמרתי לו ששחיתי בחוף במקום כזה נחמד שבדרך כלל יש שם בית קפה כזה ועכשיו כשהכל סגור אז זה פשוט דק ליד הים שאנשים מביאים קפה ואוכל ויושבים שם אחרי ולפני הים. אז נפגשנו בחוף. הכל הרי היה סגור. בקושי הורדתי את המסיכה. דייט ראשון, הוא סיפר לי כמעט את כל סיפור חייו (סיפור שאם לא שומעים ממקור ראשון קשה להאמין שקרה. פה בישראל, באחת הערים ה"איכותיות" בשרון). באותה נקודה בזמן ניסיתי לא לחשוב יותר מידי. עדיין לא יודעת אם אני רוצה, אם יצא מזה משהו, אם הוא בעניין, אבל אני זוכרת שממש אמרתי לעצמי "וואו, גבר כזה פתוח שבדייט ראשון מספר לי את כל מה שעבר עליו בחיים, בלי להסתיר. זה מה שאני רוצה!". בדיעבד הוא יגיד לי שאמרתי שלום ונסעתי כל כך מהר, שהוא לא ידע בכלל אם אני בעניין. דייט שני, עשינו בדיוק באותו מקום. לשלישי, כבר נסעתי אליו הביתה.

פרק שני

בדייט הראשון והשני כשנפגשנו בים, קצת אחרי יום כיפור, ימים של סוף קיץ ועדיין חם ונעים בים, הוא הביא בקבוק יין של הביוקר.

לימים אני אמרתי לו "מי מביא כזה יין יקר לדייט ראשון?..."

והוא בכלל סטלן, ולא שותה אלכוהול. ישר קלטתי שהוא לארג' כזה ואני די בטוחה שבזכות זה התאהבתי בו.

כזכור בדייט הראשון נפרדנו בלי חיבוק אפילו ואמרתי לו שלום ונסעתי משם מהר. אח"כ הוא מספר לי שאחרי הדייט הוא התקשר לחבר הכי טוב שלו ואמר לו:

"וואלה היא נסעה משם כזה מהר, אין לי מושג אם היא בעניין".

אז כן הייתי. אז אחרי שני דייטים בערך יום אחרי יום בחוף, הכל עדיין סגור ומסוגר, אין מסעדות, אין לצאת, אני מדפיסה לעצמי מכתב כזה שראיתי באחת המכוניות בקיבוץ ("להנ"ל יש אישור נסיעה" וכו'...) ונוסעת כחצי שעה באוטו אליו, דייט שלישי. היה יום שישי ואמרנו שנכין ארוחה. הוא קנה את הכל ואני בישלתי דגים חריפים, והוא כתב לי אח"כ "הזמנתי אותך לארוחה ואת עשית הכל". אז שישי אחה"צ, השמש מתחילה לרדת. עד אז עוד לא נגענו. לא חיבוק, לא נשיקה, כלום. אני עומדת אצלו בסלון עסוקה באיזה משהו, והוא בא מאחוריי, נוגע בי בעדינות ואנחנו מתנשקים.

וואו.

תמיד שאלתי חברים אם כשהכירו את בת הזוג היה להם מין רגע כזה קסום, שמרגישים כאילו מישהו מלמעלה מפזר עליך אבקת קסמים. רובם אמרו לי שלא קרה להם. אבל לי זה קרה, גם עם כאלו שלא הצליח איתם יותר מ 3-4 דייטים לפעמים. ואיתו, באותו רגע הרגשתי איך אני מתאהבת בו.

לא הרגשתי איך עובר לי הזמן. הייתי אצלו עד אמצע הלילה בערך וחזרתי הביתה עם חיוך של אושר, עם תחושה של "שנים לא הרגשתי ככה". הגבר האחרון שהיה לי היה בתחילת הקורונה ממש וזה נגמר די מהר ודי מגעיל. התחושה הזו של לא להרגיש איך הזמן עובר, לא לגעת בטלפון, לא להתעניין בהודעות נכנסות, תלווה אותי בחודשים ובעיקר בשבועות הראשונים של ההיכרות שלנו.

פרק שלישי

בתקופה שהתחילה באותה הנשיקה בערב שישי - דברים התחילו להסתדר אצלי בחיים. הצטלמתי אז לתוכנית בערוץ 13 ("בקרוב עבודה"), ובזכות העורך דין המקסים מהעבודה הקודמת שלי, אני מוצאת עבודה זמנית (לא כמו בשיר של מוניקה סקס "נמצא עבודה זמנית לא רצינית"...), 5 דקות נסיעה על השעון מהבית שלו. אז כל כמה ימים אני אורזת תיק ונוסעת אליו, הכל עדיין סגור. בבקרי שבת אני קמה תמיד אחריו ויוצאת להליכה, בהתחלה הוא אמר שיבוא איתי אבל זה לא ממש קורה. אמא שלי הכירה אותו במקרה כשהוא היה אצלי וביקשה שאני אבוא לשמור על בל דקה. בל והוא מסתדרים מעולה וכשאני מלווה את אמא שלי לניתוח החלפת מפרק הוא שומר על בל כל היום. כשראיתי אותו איתה ועם עוד כלב שאני שומרת עליו מידי פעם, ראיתי את כל האיכויות שלו, הרגישויות שלו, כמה הוא אוהב חיות. לפעמים אני רוצה שהוא יבוא איתי למשפחה אבל הוא לא רוצה. פעם אחת נסענו לטיול בגלבוע, אבל לא היה כמו שחשבתי. נכנסנו לבית קפה מפוצץ באנשים והוא היה היסטרי מהקורונה והתעצבן שקניתי שם. מתחילות בעיות אבל יש לנו גם דברים טובים. לילה אחד אנחנו ערים עד מאוחר ועושים סודוקו ופתאום משהו מצחיק אותי נורא.

אני אומרת לו "תראה איזה מדהים זה, איך יש לנו חיבור".כמה ימים אח"כ אנחנו עושים איזה משהו במטבח - ואני אומרת לו "וואו כל הכבוד לנו". אחרי כל מה שעברנו. זה מרגיש נורא טבעי, למרות שלפעמים כשאני באה אליו אני כולי זורחת מאהבה והוא - לא תמיד אבל לפעמים - עגמומי כזה ובדיכאון. יום אחד אני אומרת לו שיבוא איתי למשפחה והוא לא ממש רוצה, אבל אנחנו נוסעים. אני משאירה אצלו את האוטו כי זה שבת ובוקר אח"כ אני מתחילה בעבודה החדשה בתל אביב. מגיעים אלי, יוצאים לטייל והוא אומר לי פתאום משפט שגורם לי להגיב ישר ב"איך אני לוקחת את האוטו שלי ממנו". אני לא סגור על הקשר כמו שאת סגורה עליו....ואת יותר נעולה ממני....וכו'.

אמרתי לו "טוב אם אתה רוצה שנפרד אז נפרד". אבל זה לא מה שאמרתי, הוא עונה לי.

אנחנו כן חוזרים אליו ומדברים מלא. אני לא יודעת מה לעשות.

יום אח"כ הוא מתקשר אחרי העבודה ואנחנו מדברים כאילו הכל רגיל. ככה עוברים כמה ימים. ואז אני אומרת לו "זה לא יכול להיות ככה שיש לנו מבול כזה ואח"כ הכל רגיל". ושולחת לו את השיר הזה של רונה קינן שחודשים אח"כ ילווה את העצב שלי. לא עבר הרבה זמן ואנחנו שוב באותו מקום, יושבים אצלו על הספה ומדברים על להיפרד. אמרתי לו שלא יכול להיות שאנחנו מדברים על כל דבר בעולם חוץ מעלינו. וכשכבר כן מדברים אז זה להיפרד. הוא בוכה ממש. עזבו שלא ראיתי אותו ככה בחיים, לא ראיתי אפילו דבר קרוב לזה אף פעם, עם אף גבר לא היה לי משהו כזה. ממש ראיתי אותו מתפרק. הוא ליווה אותי לאוטו ועמד עם הדלת פתוחה ביד ובדמעות אמר לי "אני רוצה שאת תסגרי את הדלת, אני פשוט לא מסוגל". גם אני בוכה וחוזרת הביתה בלילה. מבקשת ממנו שלא יתקשר אליי. "בבקשה אל תחסמי אותי" הוא אומר. אני חוסמת אותו בפייסבוק, ולא בוואטסאפ, למרות שזה עובר לי בראש. ואנחנו נפרדים. ומתחילים לי שלושה שבועות קשים של עצב ולב שבור.

פרק רביעי

ימים של סוף החורף ואני לבד בבית. הכי קשה זה בשישי ושבת. אחרי שהתרגלתי ללילות שלנו ביחד, ולבקרים עם קפה שהכנתי על הגז במרפסת, ודיבורים על ציפורים (בעיקר מיינות ועורבים כי זה מה שיש בערים בארץ) ולאן המטוס הזה בדיוק נוסע? (נתב"ג אז עוד סגור, קורונה וזה).

חברים טובים עודדו ואהבו אותי (בעיקר מרחוק, בהודעות ובטלפונים). ובסופי שבוע אני הרבה על הספה, בוכה ורואה טלוויזיה. הולכת לפסיכולוגית פעמיים בשבוע, גם שם אני בוכה. והמון "יושבת ליד הטלפון". כן כן, ב 2021 לא צריך לשבת ליד הטלפון כי הוא בא איתך לכל מקום, אבל ככה הרגשתי. כל צליל של הודעה מקפיץ אותי בשבועיים הראשונים. שלושה שבועות עוברים ובסוף השבוע השלישי שלי לבד על הספה, אני מדברת עם חבר בטלפון ואומרת לו "אתה יודע, נראה לי שאני מתחילה קצת להתאושש. כבר לא יושבת ליד הטלפון ומחכה לו שיתקשר, שיחזור". אני מסיימת את השיחה הזו ופתאום הטלפון שלי מצלצל. מרוב שאני מופתעת, אני לא עונה. ואז הוא ישר כותב לי

"היי התקשרתי מניח שסיננת....רוצה לדבר איתך לא יודע אם את רוצה לדבר איתי בכלל....יכולה לדבר? עסוקה?"

אני כותבת לו שאני בחוץ, אז הוא כותב לי שהוא רוצה לבוא ולדבר איתי. אני מסבירה שרק עכשיו התחלתי להתאושש מהפרידה הזו. כותב לי שהוא מתגעגע בטירוף ועצר באמצע הדרך הביתה. והוא בא אליי, עם זר פרחים שהוא קטף בגינות ליד הבית שלו, בתוך בקבוק פלסטיק קטן של מים מינרליים. ככה זה, באחת הערים היקרות בישראל, יש ורדים בגינות ציבוריות בסוף החורף. אנחנו מדברים לתוך הלילה. עד היום אני לא יודעת למה הסכמתי. בחיים לא חזרתי לאף אחד אחרי פרידה. לא רק שלא חזרתי לאף אחד, מילה לא החלפתי איתם, עם כל האקסים שלי. ופה, לא יודעת. אין לי הסברים. לא אז וגם לא אחר כך. והוא אומר "חזרנו" ואני אומרת "מנסים". ובאותה נקודה בזמן, דברים מתחילים להיפתח והחיים חוזרים לשגרה. אנחנו הולכים למסעדה, בפעם הראשונה שלנו ביחד. ובזמן שאנחנו שם אחותו מתקשרת מאטלנטה, שיחת וידאו. אנחנו צוחקים וקצת שיכורים והיא רואה אותי במצלמה, פעם ראשונה שאני רואה מישהי מהמשפחה שלו. מתחילים לתכנן דברים, לאט ובזהירות. אני לא רוצה לבוא אליו הביתה, ואנחנו קצת יוצאים, והולכים למוזיאון בקיסריה, ולים. והוא מספר לי עוד על הילדות ועל כל מיני דברים שהוא עבר. אני רוצה שניסע לסופשבוע והוא כבר מזמין לנו מלון בוטיק בתל אביב ליד הים. יומיים לפני זה אני פתאום לא בטוחה שזה מרגיש לי נכון. 24 שעות לפני אני שולחת לו הודעה אם אפשר אולי לבטל, ושאם יסתדר לנו יהיו לנו עוד מספיק הזדמנויות לנסוע. והוא אומר לי "מקסימום אני אסע לבד, תבואי בראש של ליהנות". ואני באה. ופתאום החורף קצת חוזר ואנחנו הולכים באלנבי ויורדים בגאולה לכיוון הים. הוא מסתכל על הומלסים ועל אנשים ברחוב, וכל הביקורתיות שלו יוצאת ממנו, ואני צמודה אליו בגוף אבל בראש שואלת את עצמי "מי זה הגבר הזה שאת הולכת איתו, איך הוא בכלל קשור אלייך? איזה חיבור יש לכם? ומה אני נמשכת כל כך לגבר שרואה בעיקר את הרע בכל דבר?".

פרק חמישי

בסוף הפרק הקודם כתבתי שכשהסתובבנו ביחד ברחובות תל אביב, אני שאלתי את עצמי: "מי זה הגבר הזה, איך הוא קשור אלייך, ומה בכלל מחבר ביננו"? סיפרתי את זה אח"כ לחבר והוא אמר שזה נשמע מוזר ממישהי שאוהבת את החבר שלה. בינינו -גם אני ידעתי שזה לא סימן טוב. עוברים עוד כמה ימים, אני מכינה לו עוגיות בקופסת פח מעוצבת ואנחנו קובעים להיפגש ולדבר. אנחנו מגיעים לגן הבוטני ליד העבודה שלי. כרגיל, אני מדברת והוא מעשן והפעם גם היו מבקרים במקום שהעירו לו על זה. השיחה חזרה שוב ושוב לאותם הדברים, "אני לא סגור על עצמי כמוך". האמת? שום דבר לא התקדם, שום דבר חדש לא שמעתי ממנו. שוב בכיתי, התעצבנתי. די כמה אפשר. ביקשתי ממנו שיחזיר אותי לאוטו שלי. בדרך הוא עוד ניסה לשאול אותי כמה דברים כמו "אז מה התוכניות שלך כרגע?". נו באמת, מה התוכניות שלי? להכיר גבר שיודע לאהוב. אלו התוכניות שלי. ושוב אמרתי לו "בבקשה אל תתקשר ואל תנסה ליצור קשר בדרכים אחרות". הלכתי ממש עצבנית. אני יודע, הוא אמר לי, בפעם הבאה אם אני חוזר, זה רק עם טבעת. התקשרתי שוב לאחותי. אף אחד כמעט לא ידע שחזרנו, והיא אמרה את המשפט שאולי שמעתי כבר פעם אבל פתאום הוא ממש נגע בי "עדיף שיישבר לך הלב פעם אחת מאשר כל חודש". האמת? אני כבר לא ממש זוכרת אבל הפרידה הזו הייתה לי קצת יותר קלה.

קודם כל התקשרתי להוא מהישוב של אחותי שיצאנו חצי-פעם, והבנתי שאו שהוא בשלילת רישיון או משהו או שסתם הוא לא מוכן להיפגש עם מישהי שלא באה עד אליו (בחיי!), למרות כל ההצהרות שלו על עצמו באתר היכרויות שהוא רוצה זוגיות + הכל בערך.

אחריו הכרתי עוד כמה, כולל אחד שהגיע לדייט מרחוק ונראה בו-אבל בול! כמו הבוס הקודם שלי, וחמש דקות אחרי תחילת הדייט שמע שיש אזעקה באזור מגוריו ורץ לבת שלו. בקיצור, החמאס הציל אותי מדייט נוראי.

ועוד אחד שאני רציתי שנפגש שוב והוא לא כי "זה לא מדויק לו", ואז אני מתחילה לצאת עם א' שבדייט הראשון אומר כמה אני יפה ומהממת בעיניו, כל מה שלא שמעתי מש' שלי בחודשים בהם היינו ביחד. אבל מהדייט השני בערך אני כבר יודעת שזה לא זה ובכל זאת ממשיכה. אולי זה עוד יקרה והארץ ממילא במלחמה ולי אין מה להפסיד. ואנחנו הולכים להופעה בשוני והדבר הראשון שאני עושה זה להגיד לא' "אני הולכת שנייה לשירותים" ובדרך לעבור כאילו במקרה ליד עמדת הסאונד-תאורה וכו', לחפש את האקס שלי. למזלי הוא לא שם. שלומי שבן ממשיך לשיר ואני עדיין לא מרגישה כלום כלפי החדש, ואחרי כמה זמן מסיימת את זה. אני באמת חושבת שזה לא בגלל שלא הייתי מוכנה לעבור הלאה אלא פשוט כי לא התאמנו. אני הולכת לטיולי היכרויות וקצת חוטפת מזה גועל. מישהו אחד מתחיל איתי שם והוא ממש לא הסגנון שלי. עוד אחד שסוג של מתחיל איתי מקבל ממני הודעה יום אחרי ועושה טובה שהוא עונה לי. אני יורדת גם מזה. וכן מכירה עוד מישהו באתר היכרויות, ועוברים שלושה חודשים מאותה שיחה באוטו של "אז מה התוכניות שלך", ומגיע יום שבת בצהריים.

פרק שישי ואחרון

בשבוע שקדם לאותה שבת, הכרתי שני גברים באתר היכרויות (הכרתי - הכוונה החלפנו מספרי טלפון במטרה להיפגש. כל עוד זה רק התכתבויות באתר אני לא מכנה את זה "הכרתי"). עם אחד מהם דיברתי וקבענו דייט לשבת בערב. אמרתי לו שמבחינתי קבענו ואין צורך בעוד התכתבויות ו/או שיחות, ונפגש בשבת ב 6 בנמל קיסריה. זה למרות שחששתי שיפריע לי משהו שראיתי בפרטים שלו (זה שהוא נמוך ממני משמעותית, מטר שישים!!). עם השני דיברתי ואמרתי לו שיש לי שבוע עמוס ונהיה בקשר בהמשך. לכן אני מספרת שזה בגלל שאף פעם לא אהבתי "למקבל" (לצאת עם 2 במקביל). תשמעו, איך שהוא יצא עליי! התחיל ממש לצווח עלי בטלפון "בחיים לא ראיתי מישהי שרוצה באמת להכיר אבל עסוקה מידי!" ועוד שלח לי הודעה קולית באורך הגלות, שלא טרחתי להקשיב לה.

ובשבת בצהריים, 3 חודשים אחרי שנסעתי מהבית של ש', 3 חודשים אחרי שאחותי אמרה לי "עדיף שיישבר הלב רק פעם אחת", 3 חודשים אחרי שהשארתי לו קופסה עם עוגיות, הוא מתקשר. בשבת בצהריים אני תמיש קוראת/באינסטגרם/רואה טלוויזיה במיטה. כשהטלפון צלצל לא ידעתי מה לעשות. לא עניתי, והוא ישר שלח הודעה. עניתי עליה אינסטינקטיבית בהומור כזה, משהו מהעבר המשותף שלנו. לא יודעת למה. לא יודעת למה לא חסמתי, או למה עניתי בנחמדות. כתבתי לו שנדבר בערב. בדרך לדייט התקשרתי אליו, ודיברנו. הוא אמר שהוא רוצה שניפגש. כשהתלבשתי והתאפרתי לדייט, חשבתי עליו. ואם הוא יאהב או יחמיא. כמה חודשים של היכרות גרמו לגוף שלי להבין שיש צורך במאמץ מיוחד כדי לקבל ממנו מחמאה. וגם אחרי מאמץ, לא בטוח שמחמאה תתקבל. את הדייט אני מסיימת די מהר כי "מחר יום ראשון וצריך לקום מוקדם לעבודה" וכשהוא שואל מה ואיך אני עונה לו שאני צריכה לישון על זה. ואני נוסעת לפגוש את ש'. הוא רואה אותי מרחוק. אני כבר לא ממש זוכרת, ניסיתי להיזכר, אם נגענו, אם לא, מה אמרנו, אני רק זוכרת שאמרתי לו "תשמע, אולי זה לא Meant to be". הוא מספר לי שהוא הבין שחלק מהבעיות זה בגלל טראומות ילדות שהוא הדחיק, ושהוא הלך לטיפול (אצלי בראש: 3 חודשים רצופים של ישיבה על ספת הפסיכולוג ופירוק של זה לגורמים. בפועל: כנראה הלך פעם אחת ויחידה לטיפול, לא פסיכולוגי. לפי מה שהבנתי בין השורות, כנראה סוג של מתקשרת או הילרית. אין לי בעיה עם זה, גם אני לפעמים הולכת. אבל זה לא מחליף טיפול).

ואני שואלת אותו אם הוא יצא לדיטיים והוא אומר שלא, לא יכול היה, רק החליק ימינה באפליקציה תוך כדי שהוא חושב עליי. רק חזר למישהי שיצא איתה לפניי וגם לה הוא אמר שזה לא יהיה רציני כי הוא עדיין אוהב אותי. ומהעוגיות שאפיתי לו אז, נשארה אחת אותה הוא לא יכול היה לזרוק. והוא אומר "נכון אמרת שיצאת עם הרבה גברים בחודשים האלו? נו, אז אם היה משהו יותר טוב ממני לא היינו יושבים כאן עכשיו ומדברים". ואני אומרת לו "טוב אתה יודע, קשה להתחרות בך, בכל זאת יש לנו היסטוריה קטנה". והוא אומר שהוא רוצה ואוהב אותי, ושאפילו הוא בחר איזו טבעת הוא רוצה לקנות לי, והוא רק יחכה ממני לסימן. ואני אומרת לו שחבל אולי שהוא לא יצא לדייטים, אז היה רואה מה זה, כמה זה נדיר למצוא את החיבור הזה שהיה ביננו, שאמרתי לו אז בלילה אחד שישבנו עד מאוחר ופתרנו סודוקו וצחקנו משטויות, תראה איזה כיף לנו ואיזה חיבור מדהים. ורק אח"כ הוא אמר לי שזה הלחיץ אותו ההרגשה הזו, כי לא רק אני הרגשתי את זה אלא גם הוא. והוא שואל אם וכמה יצאתי, ואני אומרת לו "מלא. והיו גם כאלו שרצו אותי ואני לא רציתי, ואחד מהם עד היום כותב עלי פוסטים בכל מיני מקומות בפייסבוק". ואח"כ באחת השיחות הוא יגיד לי "וכן...זה עוד משהו. שכל כך מהר שמת אותי מאחור והמשכת הלאה. ויצאת עם הרבה גברים". ואני לא הרגשתי שזה משהו להתנצל עליו בכלל. והפעם אני מקשיבה לו. עדיין מפחדת, ואומרת לעצמי שאדם לא משתנה כל כך מהר. וכותבת פוסט אנונימי בקבוצת ענק בפייסבוק ומבקשת סיפורי פרידה-חזרה אופטימיים. ומלא מלא כותבות לי, רק סיפורים עם האפי אנד (אח"כ אני קוראת שוב מה ביקשתי ורואה שביקשתי רק סיפורים אופטימיים...). ואני עדיין לא מספרת כמעט לאף אחד, אבל הפעם כן באה אליו הביתה. וזה היום הולדת שלו, אז אני באה עם המון בלוני הליום מטאליים וקילו של גלידת גולדה, ומדביקה לו בארון בלי שהוא יראה את הברכה שכתבתי לו. ויש לנו ממש סוג של ירח-דבש, ואנחנו יוצאים למסעדה הסופר יקרה שגם אז הוא רצה ואוכלים שם ארוחת טעימות עד שאנחנו מתפוצצים, והוא מצלם אותי עם בגד הים החדש שלי, ואנחנו שוב צוחקים משטויות. אנחנו הולכים להופעה שהוא עובד בה ואחרי ההופעה אני באה לחבק אותו והולכים אל מאחורי הקלעים. והזמר (החבר הכי טוב שלו) ממש מתנפל עליי בחיבוק ואומר "לליבבבבבב!!!!!!!! איזה כיף. ואיזה מדהים שבאת!!" (שתבינו, כל ההיכרות שלי עם אותו זמר הסתכמה בלהיות אצלם בבית איזה חצי שעה עם מסיכות קורונה). ואנחנו יושבים בבר על גג של מלון בעיר שלו, בקומה ה 12, והוא מראה לי איך בקבוצה של המשפחה אחותו כותבת "איך לא סיפרת את החדשות!!!" ואיך כולם שמחים שחזרנו. אותה משפחה שלא פגשתי אפילו לא חצי-פעם. ודי מהר, אני אפילו לא זוכרת כמה מהר, אני חושבת ששבועיים, דברים מתחילים לחזור לנו לאותה נקודה. והוא במשך שבוע חצי נעלם, ופעם שוכח לחזור אליי, ומתגונן ומתקיף כשאני אומרת לו שאני מתגעגעת אליו ורוצה לראות אותו גם לפני סוף השבוע. וברביעי הוא אוסף אותי מהרכבת ואני עצבנית עליו אבל ממש. וממש צועקת באוטו "תגיד לי שאני מדמיינת את זה! תגיד לי שלא נעלמת! שלא עשית לי סיילנס טריטמנט! אני יודעת מה זה" (גם בנישואין שלי היה לי את זה). ואז הוא אומר את לא מדמיינת, ואת צודקת, ושוב אני עם המחשבות שלי ואני לא יודע מה לעשות. אני אומרת לו "אני במקומך הייתי חוזרת לטיפול". והוא אומר לי את צודקת, אני אקבע איתה בשישי בצהריים. ובחמישי אנחנו מדברים בטלפון ואני מתנצלת שצעקתי ואנחנו מסכמים שנדבר וניפגש. וזו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו. הוא פשוט סוג של נעלם. שבוע אחרי הוא כתב לי הודעה, כי היינו אמורים ללכת ביחד להופעה "סורי שככה זה נגמר". זה כל מה שהוא כתב. וברגעים הראשונים, אני בכלל לא בבית, אני בגבעתיים שומרת על כלב של חבר, והיינו אמורים להיפגש בסופשבוע הזה. ולראות איך ממשיכים. אבל זה לא קורה. ואני אוספת את עצמי, וממשיכה. למרות שהימים הראשונים קשים לי נורא ואני ממש מרגישה שאני בדיכאון שלא יודעת איך ואם אצא ממנו. לדבר עוזר לי, ואני מדברת על זה. והנה עכשיו כתבתי לכן כאן, את הסיפור כולו, כמעט. וכתבתי לו מכתב ארוך ארוך ועוד לא שלחתי, ואני מתכננת לשלוח, עדיין לא החלטתי מתי זה מתאים.