משתמשת:Revital Mishali/ד"ר מנפרד שויאר
ד"ר מנפרד שויאר 1893-1983 Manfred Scheuer[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממקימי היישוב "שבי ציון" הקמת היישוב שבי ציון החלה מרכישת האדמות צפונית לעכו ב- 1934, התארגנות קבוצת הקונים ברקסינגן שבגרמניה, הרוח החיה בהקמת שבי ציון היה ד"ר מנפרד שויאר[1].
ד"ר שויאר עורך דין במקצועו שימש כיושב ראש ההתאחדות הציונית בדרום מערב גרמניה בשנים 1935-1936
קהילה יהודית שמנתה כ- 200 איש פנתה אליו והתעניינה בעליה לארץ ישראל פלשתינה באותם ימים.
כיו"ר הפדרציה הציונית לגרמניה במדינת המחוז וירטמברג, מילא שויאר תפקיד מפתח בהכנות לעליה קבוצתית מרקסינגן, ושימש כ"מוכתר" שבי ציון בשנים 1938 עד 1949. לאחר מכן שימש כיו"ר המועצה המקומית מ- 1949 עד 1965. כל מודעיו ראו בו אישיות משכמה ומעלה: "תודות לו נוסדה והתפתחה שבי ציון" כתב עליו קרל יקוב הרטמן (1916-2001) מהיילברון.
לאחר התחבטויות רבות, הבין עורך-הדין מהיילברון, שהסיכוי היחיד להצלחת פרויקט רקסינגן הוא העברת כפר יהודי וישובו מחדש בארץ ישראל. הוא ביקש לקרוא לישוב בשם "מלכותיה". יומן שניהל, בו תיעד את החודשים הראשונים בישוב, ומסמכים שריכז באלבום, היוו יסוד לכתיבת תולדות המקום. הוא נולד בעיר היילברון למשפחת סוחרים מכובדת, למד בשנים 1911 עד 1915 באוניברסיטאות של מינכן, ג'נבה, ברלין וטיבינגן: פילוסופיה, משפטים וכלכלה. האנטישמיות דחפה אותו עוד בהיותו סטודנט לעסוק בציונות. במלחמת העולם הראשונה היה מפקד זוטר וב- 14 באוגוסט 1916 נפצע קשה בקרבות ורדן. הוא איבד את רגלו הימנית ונעזר מאז בפרוטזה, אומץ ליבו זיכה אותו, בסתיו 1916, בצלב הברזל דרגה שנייה. באביב 1917 הוענקה לו מדלית כסף מטעם הצבא של מדינת וירטמברג.
נכותו לא מנעה ממנו להמשיך בלימודיו, וב- 22 באפריל 1920 העניקה לו אוניברסיטת טיבינגן את תואר דר'. לאחר מכן חזר לעיר הולדתו היילברון והצטרף למשרד עורכי הדין של דר' זיגפריד גומבל (1874-1942) רב המוניטין. ב- 6 במאי 1920 נשא את סופי לנדסברגר (1897-1974) מהיילברון לאישה והקים משפחה. לזוג נולדו שלושה ילדים: הילדה (לימים הילדה בן-צור), ארנסט (לימים אליעזר גורן) ואנה (לימים חנה בן-דרור).
בתקופת הרפובליקה של ויימאר היה שויאר פעיל ברייכסבונד יודישר פרונטסולדאטן – ארגון לוחמים יהודיים ברייך הגרמני ונבחר במחוז היילברון כחבר בנציגות היהודית של מדינת וירטמברג. תקופת השפל הכלכלי, התגברות האנטישמיות והתחזקות המפלגה הנאצית, שכנעו אותו שהציונות היא הפתרון.
בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל כדי לבדוק את אפשרויות הפרנסה במקום. ניהול האגודה השיתופית שנולדה ברקסינגן כדי להתיישב בארץ ישראל, פתח בפניו אופקים מעניינים. בקיץ 1937 עלה עם כל משפחתו לארץ ישראל והתיישב תחילה בחיפה. בשם קבוצת המתיישבים לעתיד הוא נשא ונתן עם חברת רסקו, ובסתיו 1937 נסע יחד עם שליחים מרקסינגן לבדוק קרקעות מתאימות.
כנציג הישוב וכיו"ר המועצה המקומית זכה לפעול למען שבי ציון בתחומים רבים. תפקיד חשוב מילא בפיתוח הקשרים עם גרמניה. ב- 12 במאי 1960 בטקס זיכרון לאוטו הירש (1885-1941) קיבל את פני נשיא גרמניה הראשון, דר' תיאודור הויס (1884-1963), שהיה אחד האורחים הראשונים מגרמניה. השניים הכירו זה את זה עוד בהיילברון וטפחו קשרי ידידות. מאוחר יותר התהדקו בעיקר הקשרים בין קרל-יקוב הרטמן מהיילברון ומשפחת שויאר. עיר הולדתו היילברון הזמינה אותו לביקור רשמי בה, אך לא יכול היה להיענות לה. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן, בהיותו בן תשעים[2].
- ^ הספריה הוירטואלית של מט"ח, אדמות שבי ציון, באתר https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21163&kwd=8520
- ^ עמותת ידידי בית הכנסת לשעבר ברקסינגן, 2008, מקום מפלט וחוף מבטחים שבי ציון, Konrad Theiss: "הוצא לאור ע"י היינץ הוגרלה, קרסטן קוהלמן וברברה שטאודאכר, 2008