משתמשת:Setareh1990/הפסיכולוגיה של האנטישמיות
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
 |
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| שיחה | |
הפסיכולוגיה של האנטישמיות מנסה לנתח את הסיבות הפסיכולוגיות לאנטישמיות.
שנאת השונה והלא מוכר[עריכת קוד מקור | עריכה]
גזענות וקסנופוביה הם תוצר של ייחוד, והבדלים גזעיים, תרבותיים ודתיים בלתי ניתנים לגישור בין שתי קבוצות שלא מכירות אחת את השנייה ולכן גם לא בוטחות זו בזו.[1]
שנאת המוכר והדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלג'אחט'(אנ') טוען כי ככל שמכירים מישהו יותר, כך שונאים גוברת הנטייה לשנוא אותו יותר, לאור הנטייה לזהות בו את הפגמים שלך עצמך; וכך גם מקרה שנאת המוסלמים את היהודים.
"והרי ידוע כי ששנאתם של שכנים כמוה שנאתם של קרובים, ושתי אלו מתבטאות בהסתעפות הסכסוך ובאיבה משתרשת ומתמשכת. האדם נוטה ליחסי איבה דווקא עם המוכר לו. יש בו באדם נטייה נגד מישהו אשר הוא מסוגל לראותו, יש בו נטייה להפגין התנגדות דווקא לבני-אדם הדומים לו בתכונותיהם ונטייה לגלות פגמים באנשים שהוא חי עמם ונמצא בקרבם. באותה מידה המתבטאת אהבה וקרבה, מתבטאת גם שנאה והתרחקות. לפיכך מבין כל מלחמות בני-האדם בכלל וכל מלחמות הערבים דווקא מלחמות בין שכנים ובין בני דודים הן המתארכות ביות והמתאפיינות באיבה העזה ביותר."[2]
יצירת זהות דרך שלילת האחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי תאוריית הזהות לעתים אדם או אומה מגדירים את זהותם, דרך יצירת זהות המקבילה לזו של אלו שהיא מתנגדת אליו. כך הקסנופוביה הופכת לתוצר לוואי לכלי להגדרת והרגעת הזהות הלאומית הקולקטיבית; בהם החברה חוזרת לזיהוי העצמי כ'אנחנו' וזיהוי האחר כ'זרים'.[1]
הגברת השנאה כלפי האחר לשם הגברת החיבה כלפי האחד[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – הפרד ומשול |
אלג'אחט'(אנ') טוען בימיו הנוצרים עושים מניפולציה בשימוש ב"פשע העבר" של היהודים שחיו בתקופת חיו של מוחמד, כפי שמוזכר בקוראן, בבקשה להטות את לב הציבור המוסלמי נגד היהודים וכך לקרבם לנוצרים. זאת תוך שימוש בפסוק: "אכן תמצאו כי היהודים והמשתפים לאל (משרכון) הם עזי האיבה ביותר כלפי המאמינים (המוסלמים) וכי אלו האומרים: נוצרים אנו, הקרובים ביותר לרחוש אהדה למאמינים". אלג'אחט' טוען כי כיעורם של הנוצרים התמעט בעיני המוסלמים לאור הצורה הכעורה יותר בה ראו את היהודים.[2]
פשע עבר ופחד מחזרתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלג'אחט'(אנ') טוען כי היהודים בקוראן מוזכרים כבעלי פשע עבר, עוד מימיו של מוחמד וטוען כי פשעם היה כי בימים אלו העלו ביקורת וספקות בלב המאמין המוסלמי. כמו פעלו בהתגרויות ופעולות איבה תוך שימוש בממון ונפש, קשירת קשרים והפעלת מזימות שהובילו לשנאה, טינה ותיעוב מופלג של המוסלמים את היהודים.[2] מחקרים מודרניים מעידים על כך ששנאה וקסנופוביה נוצרים כאשר אנשים מאמינים ש"קבוצת חוץ" מסוימת אחראית לפשעי עבר מסוימים ועתידה לחזור על פשעים אלו שוב בעתיד. במצב זה רמת הביסוס ואמיתות הפשע, שבוצע כביכול על ידי אותה "קבוצת חוץ", אינה משפיעה על רמת השנאה. לכן אין הדבר קשור לאמיתות או נכונות הפשע, אלא לרמת האמונה בנכונותה והתפיסה של הפשע בקרב האוכלוסייה.[3]
תסביך קין[עריכת קוד מקור | עריכה]
תסביך אדיפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
| |
ראו גם – תסביך אדיפוס |
האשמת הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצפרדע המתבשלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
| |
ראו גם – הצפרדע המתבשלת |
השלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| |
ראו גם – השלכה (פסיכולוגיה) |
הסבר פסיכולוגי לשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסיכולוג השואה נתן דורסט מסכם כי הרצח ההמוני שהתבצע בשואה מילא לא רק את רצונות הנאצים, אלא גם את אלו של אירופים רבים אחרים שסייעו בשקיקה להיטלר בדרכים שונות. הוא מוסיף כי תגובתם של אזרחי אירופה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה מעידות כי רצח היהודים מילא את משאלת ליבם העתיקה - להסיר את היהודים מחייהם.[4]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Wimmer, Andreas. 1997. Explaining xenophobia and racism: A critical review of current research approaches. Ethnic and Racial Studies 20(1). Pp. 17-41.
- ^ 1 2 3 יוסף סדן, פולמוס ככתיבה ספרותית וככתיבה דתית (אלג'אחט' לעומת סופרים מאוחרים ממנו). בתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, עמ' 60-37.
- ^ Edward L. Glaeser. 2002. The Political Economy of Hatred. NBER Working Paper No. 9171.
- ^ Manfred Gerstenfeld, The Deep Roots of Anti-Semitism in European Society. Jewish Political Studies Review 17:1-2 (Spring 2005)