משתמש:איתי 800/המקובל חכם אברהם הכהן
ואלה תולדות אברהם
טקסט מוגדל א. מוניסטר- עיר ואם בישראל רבינו הגה"ק אברהם ב"ר בנימין בכור הכהן זצוק"ל, נולד בעיר מוניסטיר בשנת תר"מ, לאביו בנימין ולאמו מרת מזל ע"ה. מחמת ששמה וזכרה של עיר הולדתו של רבינו מוניסטיר כמעט אבד זכרה בתהום הנשיה, ראיתי לציין מעט מקורותיה של קהילה חשובה זו. העיר מוניסטר {כיום נקראת העיר: "ביטולה"}, והקהילה הספרדית שבה, נחשבו מאז ומעולם כאחת הערים והקהילות החשובות ביותר בישראל, בין קושטא שבטורקיה לסלוניקי שביון. העיר היתה תחת שלטון סרביה {אלבניה, ארצות הבלקן}, לאחמ"כ היתה תחת שלטון יוגוסלביה וכיום תחת שלטון מקדוניה. אחד מגדולי הפוסקים, הגאון הנודע מוה"ר שלמה הכהן זצ"ל, {ר"פ- שס"א} , הנודע יותר על שם ספר שובותיו המפורסם: "שו"ת מהרש"ך", שחי לפני כארבע מאות שנה, כיהן בצעירותו כרבה של מוניסטר, ולאחר מכן היה לאחד מרבני שאלוניקי ביון . מעיר זו נודעו חכמים רבים אשר היו לגדולי הדורות. מהם: הרב חיים בר שלמה אלבוחר, הגאון רבי דוד בן שלמה פאפו זצ"ל, {תר"ח- תרפ"ז}, מח"ס "בני מאיר" ושו"ת פני דוד, מחכמי טורקיה, שהיה לרבה של בגדאד {משנת תרנ"ט} ובסוף ימיו עלה לירושלים ושימש ראב"ד הספרדים בה, היה בצעירותו {משנת תרס"א- רס"ו} רבה הראשי {חכם באשי} בעיר מוניסטר . גם הרב שבתאי ג'אין זצ"ל נודע שכיהן ברבנות בעיר מוניסטר, ולאחמ"כ היה לרבה של הקהילה הספרדית בארגנטינה בין השנים תרפ"ז- תרצ"א . לירושלים עלו בני מוניסטר לאחר מלחמת העולם הראשונה, והתישבו בשכונת נחלת ציון {ליד מחנה יהודה}. כמו"כ יסדו עולי מוניסטר את בית הכנסת "יגל יעקב" בשכונת מקור ברוך בירושלים. רבים מיוצאי עיר זו התישבו בא"י בכפר טרומן. גם בניו יורק {ברונקס} יסדו עולי העיר קהילה נפרדת, ואף חברא קדישא נפרדת לעדתם. יהודי מוניסטר נודעו בעיקר מן התשובות שהריצו לגדולי ישראל הסמוכים למקום מושבם. נזכרו בעיקר בשו"ת מהרשד"ם, לרבינו שמואל די מודינה זצ"ל מחכמי שאלוניקי, למהריב"ל ועוד. רוב יהודי מוניסתיר עלו לפני מלחמת העולם השניה, והמיעוט שנשארו בה, נלקחו במלחמה"ע השניה למחנה אושויץ, כשאר יהודי סלוניקי והבלקן, שם נספו עקדה"ש, הי"ד.
ב. ילדותו של צדיק רבינו נולד בשנת תר"מ, לאביו ר' בנימין, לאמו מרת מזל,{בהנצחות לרבינו בסידורים בישיבת נהר שלום מופיע ששמה היה "מזל טוב"}. בספר הזכרון להרב יוסף פרדס זצ"ל, אב"ד עיה"ק ירושלים ת"ו, מופיע שמשפחתו של רבינו, משפחת כהן מהעיר מוניסטיר, היתה אחת המשפחות החשובות והמיוחסות בעיר. {אמו של הרב פרדס היתה ממשפחה זו}. שמו של רבינו היה "אברהם". במצבתו מופיע השם: אברהם בנימין. השם בנימין לא נודע לי משום מקום אחר, וכמעט שלא התפרסם בו. משום מה היה נראה לי כי בנימין זהו שמו של אביו, {וכפי שנהגו בני תימן לחתום שמם ושם אביהם מיד אחריהם}, ואכן בספר "תולדות מנחם" {שנחשב מוסמך מכיון שהכיר את רבינו} נכתב במפורש: "רבינו אברהם בן רבי בנימין הכהן". כמו כן שמעתי כן משמונת ילדיו ששיכל היה בן ששמו בנימין, וכנראה קראו על שם אביו. לפי זה השם המופיע במצבה אינו מדויק. {הוכחה נוספת לכך ששמו של אביו היה בנימין, שכן בנו הראשון של בנו היחיד יוסף מאיר, נקרא בשם "דרור בנימין". ילד זה נולד בכ"ח איר תש"ח, ואביו נתן את השם "דרור" שסימל את העצמאות שנשבה אז. מאוד מסתבר כי רבינו אברהם, שהיה אז ט"ו שנה קודם פטירתו, ביקש שיוסיפו לנכד את השם בנימין על שם אביו, שכן אם היה מבקש לקרוא את הילד על שמו כפי שיש שנהגו בקהילות הספרדים, היה עליו לקוראו בשמו הידוע "אברהם", {מה גם שאין נכד אחד שנולד בחייו שקרוי בשמו}, ומזה שקראו בנימין מוכרח כי קראו על שם אביו}. בסידור בישיבת נהר שלום מופיע בכתב ידו של הג"ר מרדכי שרעבי זצ"ל ששמו הוא "אברהם בכור הכהן". {כנראה ששם זה "בכור", הוא כינוי שליוהו, מחמת היותו בכור למשפחתו, וככינוי שהיה לאשתו} אלא שמשפחתו של רבינו אברהם, לא היתה משפחה רבנית, להיפך, משפחתו היתה עשירה אך נוטה מעט אחר רוח הקידמה ששררה בעולם. אביו לפי המסופר היה חנוני. רבינו אברהם בחר מעצמו את דרכו בחייו, וכאברהם אבינו בשעתו, אברהם העברי, שהוא מהעבר האחד וכל העולם כולו מהעבר השני, בחר רבי אברהם לעזוב את משפחתו ובית אביו ודרכיהם, להפנות עורף לחיי ריקנות חומרית, ולהידבק בעץ החיים, בחיי תורה וקדושה. רבי אברהם עלה ונתעלה בהתמדה גדולה בבתי המדרש בעירו, וכמעט שלא יצא משם לביתו. כאשר בגר, יצא שמעו לשם ולתהילה בעיר מוניסטיר. שמעו הגיע גם למשפחת רבי יוסף הלוי טודורוס ואשתו רחל, ולביתו הבכורה שרה, שכונתה: "שרה דה בכורה". הבת שרה, שהיתה מיוחדת ואצילת המידות, חפצה בנער אברהם שאינו יוצא מבית המדרש, ברצונה להקים בית על אדני התורה והיראה. לפרנסתו רבי אברהם כחנוני, כעבודה שעבד אביו, מיעוטו בעבודה ורובו בתורה. לאחר כמה שנים מנישואיהם, בשנת תרס"ב, ורבינו אברהם נשוי עם שתי בנות, נסע רבי אברהם ממוניסתר לארה"ב עם אחיו, ושהה שם כשנתיים. בתקופה זו, היה מבשל הוא את האוכל לחביריו בעצמו כדי שיאכלו כשר ולא יכשלו בבישולי גויים ובמאכלי פיגולים. לאחר שנתיים, חזר רבי אברהם מהגולה עם שני ספרי תורה, אך מיד בחזרתו נפטרו עליו שתי בנותיו. לאחר שישב עליהם שבעה, עשה רבינו אברהם הכנסת שני ספרי תורה לספרים שהביא מחו"ל בסעודה גדולה ברוב עם, ומאז קיבל הארת קדושה מיוחדת. מאז המשיך רבי אברהם לעסוק לפרנסתו, ובהגיע זמן מנחה וערבית היה עוזב את החנות ללא שומר והולך להתפלל. לאחר שנתיים מזמן שובו לארצו מארה"ב, גמלה בליבו של רבינו אברהם ההחלטה לעלות לארץ הקודש ולהסתופף בישיבות הקדושות הקיימות בעיה"ק ירושלים. כנראה ידע הוא, כי אם יגלה את רצונו לחמיו ולמשפחתו, ימנעו ממנו אלו את נסיעתו. משום כך, עלה הוא בסתר ובגפו לארץ ישראל, ומיד שם את פעמיו לעיר הקודש ירושלים, וגר בישוב היהודי שבעיר העתיקה. מעיר הקודש שלח הוא מכתב לאשתו, ובה הוא הודיע לה על התישבותו בירושלים, ועל כוונתו הנחרצת להשתקע בה לעולם, ולפיכך מזמין הוא אותה לעשות צעד זה ולעלות אף היא לירושלים. זוגתו עלתה לירושלים, {כנראה עם הקבוצות שעלו כאמור ממוניסתיר לירושלים לאחר מלחמה"ע הראשונה}. אף משפחתה של שרה, משפחת טודורוס הלוי, עלו לירושלים בבא העת והתיישבה בה. ר' יוסף טודרוס קנה חלקת קבר בהר הזיתים בחייו, נעל את קברו וזרק את המפתח, כמנהגם אז כסגולה לאריכות ימים. ואכן הוא האריך ימים, ונלב"ע בשנת תש"ח, בזמן מלחמת השחרור. מכיון שלא היה אפשר לקוברו בהר הזיתים, בפרט בעת מלחמה כשנה זו, ונקבר בבית החיים בסנהדריה והיה ראשון הנקברים שם. על מצבתו נכתב: "פה נטמן, האיש הישיש המנוח יוסף טודרוס הלוי בן שרה, נפטר ביום ד', ט"ו סיון תש"ח, תנצב"ה". לפרנסתו פתח רבי אברהם את חנות הסוכריות הראשונה בירושלים, ולקח לו לשותף את מר קלדרון. מכיון שרבינו אברהם לא היה מוכן לוותר בשום אופן על לימודיו הקבועים ותפילותיו במנין, לא יכל הוא להמשיך באחזקת עסק כה גדול. לפיכך נפרד הוא משותפו, ופתח חנות קטנה של תעשיית סוכריות. ג. בישיבת בית אל רבינו אברהם, התחיל לעסוק בתורת הנסתר בגיל עשרים ותשע. מאז שטעם את טעמה של תורת הסוד, לא יכל להתנתק ממנה. לאחר כמה שנים שבהם שילב את לימודיו עם עסקו בחנות הקטנה, פרש בגיל שלושים ושלוש מכל עיסוקיו, הפקיד את ניהול החנות בידי אשתו שרה, ופנה אל ישיבת המקובלים העתיקה והחשובה "בית אל" שהיתה בעיר העתיקה, בה שקד על תורת הנסתר יומם ולילה, עד שהיה לאחד מגדולי חכמיה ולומדיה. בישיבה זו, התקדש והתעלה ביותר, ולמד עם חכמים שנודעו לגדולי המקובלים בארץ ישראל, כגון ראש הישיבה הגאון רבי שלום הדאיה זצ"ל, {מח"ס ש"ה לבית אבות, שלום עבדו, נלב"ע בשנת תש"ה}, בנו הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל, {חבר בית הדין הגדול, ממשיך דרך אביו בראשות הישיבה, ומח"ס שו"ת ישכיל עבדי ז"ח ועוד}, ידידו הגאון רבי יצחק אלפייה זצ"ל מח"ס קונטרס היחיאלי, ועוד. את משכנו קבע בעיר העתיקה, ולפרנסת משפחתו עסקה אשתו בניהול חנות ממתקים. בתקופה זו נולדו להם ילדיהם, כאשר רבי אברהם עולה ומתעלה בתורה, ואשתו נושאת בעול הבית וגידול הילדים. בתקופה מסוימת החליט רבינו לפרוש יותר ולשקוע בתורה, ולפיכך היה רבינו אברהם נמצא בישיבת בית אל ושוקד על תלמודו יומם ולילה, ואינו חוזר לביתו בכל ששת ימי המעשה. אך ורק לשבת היה חוזר רבינו לביתו ולילדיו. בספר ענק הרוח, {עמ' 93} הנכתב על רבינו הרש"ש וישיבת בית אל, {ע"י אהרן חייבי}, חיפש המחבר אדם שיתאר לו את קורות ישיבת בית אל בדור האחרון, לפיכך ביקש הלה ממכרו יוסף כהן, שיכתוב לו את הידוע לו. כך נשתמרו זכרונות נפלאים מתקופה זו של חיי רבינו אברהם בעיר העתיקה, שכתב יוסף כהן, בנו של רבינו אברהם זצ"ל. דברים אלו הועתקו והובאו גם בספר הרש"ש הקדוש לגר"א עפגין שליט"א {עמ' 320}. מחמת חביבות הדברים וערכם, נביאם בשלימותם. ואלו דברי יוסף כהן: "שישה צאצאים גדלנו בבית אבי המנוח, חמש אחיותי ואני עצמי. אבי המנוח, היה מזקני המקובלים של "בית אל" ברובע היהודי, עד למלחמת השחרור. לאחר מלחמת השחרור המשיך את תלמודו בבית מדרש המקובלים "נהר שלום" בשכונת נחלת ציון, עד שהלך לעולמו בשנת תשכ"ג. בהיותי בן יחיד, ראה בי אבי המנוח ממשיך דרכו בלימודי הקבלה. לשם כך נדרשתי להילוות אליו אל בית המדרש "בית אל", מעת היותי בן חמש שנים, עד הגיעי לגיל ארבע עשרה שנה. שהותי ב"בית אל", היתה עלי למעמסה גדולה, כי הייתי ילד יחיד בבית המדרש, דבר שמנע ממני להיות חופשי ולבלות בחברת ילדים בגילי ששיחקו בסמטאות הרובע היהודי. בהגיעי לגיל ארבע עשרה שנה, סירבתי להיצמד לאבי המנוח ולהמשיך להיצמד לאבי המנוח ולהמשיך לשהות ב"בית אל" במחיצת המבוגרים הלמדנים. אבי המנוח נצטער על כך צער רב וקשה היה לו להשלים עם מרידתי. בין הלומדים בישיבת "בית אל" זכורים לי אנשי שם וחסידים בקבלה, מהם: הרב אברהם עזריאל, הרב שלום הדאיה, הרב עובדיה הדאיה, הרב נפתלי ברוך, הרב יצחק אלפייה, הרב יעקב לוי, הרב בן ציון שפירא, הרב אהרן הכהן והרב יצחק כדורי, זכר צדיקים וקדושים לברכה. למרות שעברו שנים רבות, עדין מהדהד באוזני קולו המרעים של רבי יצחק אלפייה, כאשר עמד לפני ארון הקודש בימים הנוראים, וקרא שתים עשרה פעמים את התפילה "לעולם ה' דברך נצב בשמים" . כשהייתי שומע תפילה זו, היתה עוברת בי חלחלה, וכאילו כל קירות בית המדרש היו מזדעזעים, והייתי כולי מוקסם. אהבתי לשמוע את הויכוחים הסוערים, שהיו לעיתים קרובות בין רבי יצחק אלפייה ורבי נפתלי ברוך, בנושאי הלכה, ובמשך שעות ארוכות היה שמש בית המדרש מתבקש להביא ספרי קודש מן המדפים השונים, כדי שכל אחד מן המתווכחים יוכיח את גרסתו. מסביב לקירות בית המדרש היו מותקנים מדפים שהיו עמוסים לעייפה בספרי קודש. רצפת בית המדרש היתה מכוסה בשטיח גדול, ומסביב, ליד הקירות, היו ספות שישבו עליהן לומדי "בית אל". מעל לכל מושב היה קבוע מדף, שנשלף על ידי המתפלל, כדי להניח עליו את סידור התפילה שהותקן על ידי הרש"ש. התפילה נמשכה שעה ארוכה, כשהמתפללים היו שקועים בכוונות. קריאת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", נמשכה כרבע שעה, ואילו תפילת שמונה עשרה, נמשכה כשעה שלימה. כאמור, הייתי ילד יחיד בבית המדרש, ולומדי בית המדרש נהגו בי ברכות ובגילויי חיבה. זכור לי שפעם אחת נעדרתי לימים מספר עקב מחלת החזרת. והנה באחד הימים באו כל אנשי "בית אל" ובראשם רבי יצחק אלפייה, לבקרני ביקור חולים ובירכוני בהחלמה מהירה. שמחתי היתה רבה לאין ערוך על הביקור ועל הברכה. קבלתי על עצמי כמה תפקידים ב"בית אל", כמו סידור נעלי המקובלים, שהיו חולצים אותם מחוץ לבית המדרש . נהגתי להרטיבן כדי לנגבם מאבק, ולהעמיד ליד כל זוג נעליים את מקל משענתו כל כל אחד מהמקובלים. אך התפקיד העיקרי שעשיתי בשמחה רבה, היו השליחויות שבהן שלחו אותי המקובלים לקניות מצרכים בשוק בקרבת מקום, כי לא רצו לבטל את זמנם בקניות אלו. בעבור שליחויות אלו קיבלתי שכר בעין יפה, והודות לכך היתה תמיד הפרוטה מצויה בכיסי לקניית ממתקנים. תפקידים אלוף נעשו לבקשת אבי המנוח ולשביעות רצוני, מה גם שהם סייעו לי להתחמק מן ההקשבה ללימודי הקבלה שהיו למעלה מהבנתי. בית המדרש "בית אל" היה בעבורי, הודות לאבי המנוח, ביתינו השני, כי הלימודים והתפילות שם התקיימו עשרים וארבע שעות ביממה. מעולם לא שמעתי שיחת חולין בכל נושא שהוא בין המקובלים ב"בית אל". כל השיחות והלימודים היו קשרים בלימודי הקודש, ובעיקר בלימודי כתבי הרש"ש. ל"בית אל" הגיעו הרבה פניות ממקומות שונים בארץ ישראל ומחוצה לה, להתפלל ולצום לריפוי חולים ולביטול גזירות רעות. אהבתי במיוחד להילוות לאבי המנוח בנסיעות המקובלים לקברות הצדיקים, דהיינו קבר רחל אמנו בדרך לבית לחם, קברי האבות בחברון, קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון וקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. ליד קברים אלה נהגו המקובלים לצאת ברקודים בהתעלות ודבקות רבה, כשנרות דלוקים בידיהם. בשעת ריקודים אלה היו המקובלים לבושים בלבן ונראו בעיני כמלאכים" עד כאן דברי הבן ועדותו בספר הנ"ל. חיי עוני ומחסור היו מנת חלקו של רבינו אברהם, אך כל זה לא מנע ממנו להגות בתורת ה' יומם ולילה. מצעירותו היה צנוע בלבושו ובמאכליו. גם השכול פקד את ביתו לא פעם. מארבעה עשר ילדים, נשארו לו רק חמש בנות {מזל, רשל, כוכבה, דונה, אסתרינה} ובן {יוסף מאיר}. שתי בנות שיכל כאמור במוניסתר, וגם לאחר מכן שיכל בן בשם "בנימין" שקרא לו על שם אביו, ועוד חמשה ילדים. את צרותיו אלה כמעט לא סיפר לאיש.
ד. בית הכנסת רחמים בנא בשנת תרפ"ט, התעוררו ערביי ארץ ישראל לפרוע פרעות ביהודים יושבי הארץ. הפרעות אירעו בחברון, צפת, ואף בעיר העתיקה בירושלים. פרעות אלו שרד רבי אברהם ומשפחתו. בשנת תרצ"ו, אירע גל פרעות נוסף של הערבים כלפי היהודים תושבי העיר העתיקה. גם פרעות אלו שרד רבי אברהם. אלא שבשנים אלה, רבים מתושבי הרובע היהודי עקרו ממנו והתיישבו בעיר החדשה, כגון ראש הישיבה, הגאון רבי שלום הדאיה זצ"ל, שעקר כבר אז מהעיר העתיקה לשכונה זו, הוא ובנו, ועוד חכמים נוספים מהישיבה. יוצאי העיר העתיקה התאגדו יחד, והקימו את בית הכנסת "חסד ורחמים" בשכונה זו. בשנת תר"צ עלה מתימן אברך יתום מאביו ואמו, הלא הוא הגאון רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל. בהגיעו לירושלים, קבע הוא את לימודיו בישיבת הראש"ל, ע"ש הגאון הרב אלישר הישא ברכה, שעמדה בראשות הראש"ל הג"ר יעקב מאיר זצ"ל, וכן למד את תורת הנגלה מהג"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, לימים הראשון לציון. תקופה מסוימת למד בחברת חכמי תימן בישיבת סוכת שלום, יחד עם הג"ר חיים כסאר זצ"ל ועוד. את תורת הנסתר קיבל מראשי ישיבת בית אל, הגאון רבי שלום הדאיה זצ"ל והגאון רבי יעקב לופס זצ"ל, שלמדו בבית המדרש לעדת הגורג'ים ברח' חפץ חיים {הסמוך לשטיבלאך זכרון משה}, מגוריו היו בסמיכות לבית החולים שערי צדק, בתמיכת הד"ר וולך זצ"ל. לאחר כמה שנים, הכיר הרב שרעבי את בית הכנסת שערי רחמים, שנתפרסמה יותר על שם מייסדה: "רחמים בנא", והחל להתפלל שם. ר' רחמים בנא היה יהודי מיוצאי פרס, דור שלישי בארץ, שהקים את בית הכנסת בשכונה ברח' יוסף חיים, ורצה בכל ליבו להרים את קרנו של המקום כמקום תורה ותפילה. מאחר ולא היה לרב שרעבי מקום מגורים, לן הרב בבית הכנסת ואשתו הרבנית לנה בעזרת הנשים. ר' רחמים בנא, בראותו את סגולתו המיוחדת של הרב שרעבי, ומאידך את עוניו הגדול, בקש ממנו לעמוד בראשות בית הכנסת ולהופכו למקום תורה, ובתמורה לכך יתן הוא לו דירה קטנה למגורים, בחדר הסמוך לבית הכנסת. הרב שרעבי, בצניעותו כי רבה ומחמת שהיה ללא ילדים, הספיק לו קיטון זה, ועבר לדור בסמיכות לבית הכנסת "רחמים בנא". בבית כנסת זו היה לחזן הראשי וכן מסר את שיעוריו בנגלה ובנסתר, דבר שהפך את בית הכנסת למקום תורה נדרש. רבי רחמים בנא היה גם תומך כספית בחכמי הישיבה, וזכה לזרע ברך, בנים ונכדים תלמידי חכמים, ועד היום המקום שוקק תורה ותפילה ע"י צאציו. ר' רחמים בנא נלב"ע בשנת תשכ"ב. ה. הקמת ישיבת נהר שלום רבינו חכם אברהם הכהן זצ"ל, על אף גדלותו התורנית הכבירה, תכונה מיוחדת היתה בו שהיה חפץ להכיר ולשמש תלמידי חכמים, וללמוד מכל מי שיחכימו. שמעו של הרב שרעבי, המוסר שיעורים בתורת הנסתר בבית הכנסת בנא, הגיעו אף לאוזניו, ומשום כך, חפץ הוא להכירו. לשם כך, היה מגיע רבי אברהם בקביעות לבית הכנסת, ולמד מפי הרב שרעבי. כאשר עמד רבינו אברהם על גדלותו של הרב שרעבי, נקשרה נפשו בנפשו, ושוב לא זזה ידו מתוך ידו של הגאון רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, עד יום פטירתו לח"ן. הג"ר מרדכי שרעבי לעומתו, החזיר לו אהבה והערכה כמים הפנים לפנים, והעריך ביותר את רבינו אברהם. לאחר תקופה, הבין הגאון רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, כי את שיעוריו בבית הכנסת בנא צריך למסד ולקבוע באופן רציני, כאשר רובם יתמקדו בתורת הנסתר. לשם כך התיעץ עם רבינו אברהם, ויחד החליטו הם להקים במקום ישיבה ללימודי הנסתר, אשר תשא את שמו של גדול המקובלים ומחבר סידור הכונות, הרש"ש הקדוש, רבינו שלום שרעבי זצוק"ל, ואת שם ספרו הנודע: "נהר שלום". בשנת תרצ"ט, קמה ונתייסדה ישיבת המקובלים ללימודי הח"ן "נהר שלום", בבית הכנסת רחמים בנא, בראשות הגאון רבי מרדכי שרעבי. כאשר התייסדו השיעורים כישיבה, הגיעו לשם תלמידי לחכמים רבים, והנהגת הישיבה דאגה לשלם להם קצבה חודשית. את עיקר העול הכספי נטל על עצמו רבינו אברהם, שראה בהקמת הישיבה המשך ישיר להפצת לימוד תורת הסוד בישיבת בית אל.
עזיבת הרובע בשנת תש"ח, כאשר הודיעו בפרהסיא על הקמת מדינה בארץ ישראל ליהודיה, התעוררו ערבי הארץ בכל המקומות, לקום ולהלחם ביהודים תושבי הארץ. לטובת הערביים הגיעו צבאות רבות של לוחמים מכל המדינות הסמוכות, ונלחמו עם היהודים בכל מקומות ישוביהם, מהצפון עד הדרום. על ירושלים העתיקה צרו הערבים הירדנים, שנקראו "הלגיון". מול הלגיונרים עמדו קומץ קטן של יהודים שלחמו בחירוף נפש, עם כמות דלה ביותר של תחמושת. לאחר מלחמה קשה, עמדו ראשי העדה, הג"ר בן ציון חזן זצ"ל והג"ר זאב מינצברג זצ"ל, והגישו דגל לבן למפקד הלוחמים, אות על כניעה וסיום הלחימה. מיד לאחר מכן פרצו הלגיונרים לרובע היהודי, לקחו את הלוחמים בשבי ופינו את כל תושבי הרובע היהודי מבתיהם, לאחר עשרות ומאות שנים. הערבים תושבי הרובע ששו למראה היהודים הנמלטים, ובזזו את חנויותיהם ורכושם. את חנות הממתקים של רבינו אברהם פרץ שכנם הערבי, עוד בטרם עזבוהו בעליו. ישיבת פורת יוסף עלתה באש, על אוצר ספריה וכתבי היד הנדירים ששכנו בה, וכן ישיבת המקובלים בית אל, נפלה בידי הפורעים, ועלתה באש יחד עם כל כתבי היד של סידורי הכוונות שכתבו המקובלים הראשונים שלמדו בה. בעיצומה של מלחמת תש"ח, לאחר שעזבו משפחת כהן את הרובע היהודי והגיעו למחנה יהודה, כאשר פגזים התעופפו בכל שכונותיה של ירושלים והתושבים שהו במקלטים, לא אבה רבינו אברהם לעזוב את ביתו ולשבת במקלט, מחמת הערבוביא ששררה בו, והביאה גברים ונשים למקום אחד, אלא נשאר רבינו בביתו ולמד כל הזמן. באחד הימים, לקח רבינו אברהם תינוקות של בית רבן, הלבישם בשק ושם אפר על ראשם, נתן להם לולבים ושופרות ויחד עשה עמם הקפות בכל שכונת מחנה יהודה וזכרון טוביה. הם סבבו את השכונה ואמרו סליחות בקול נשבר והומה. מר צרפתי מתושבי השכונה, פנה אל רבינו והעיר לו, שסכנת נפשות היא לשהות בשעת ההפגזה בחוץ עם הילדים. רבינו אברהם ענה לו בביטחון: "דע לך, כי בזכות תינוקות של בית רבן לא יפול פה שום פגז"! ואכן כך אירע, שבמהלך כל ההפגזות לא נפגעה ולא ניזוקה השכונה. רבינו אברהם כאמור, עזב את ביתו ושכונתו בשנת תש"ח, ויחד עם בנותיו הגיע לעיר החדשה. בהכירו את שכונת מחנה יהודה והאיזור, הסמוכה לבית הכנסת בנא, איוה למשכן לו את ביתו ברחוב זכרון טוביה 9. מבית זה הפיץ אורה של קדושה, תורה, וצדקה לכל האיזור משך ט"ו שנה עד יום פטירתו בשנת תשכ"ג. מיד בהגיעו לשכונה מצא רבינו אברהם את מקומו הטבעי בבית הכנסת בנא, ובישיבת הלומדים "נהר שלום" שסייע בהקמתה. בנו של ר' רחמים בנא, ר' אריה אהרוני שליט"א, סיפר לי כי בכל שבת היה מגיע רבינו אברהם הכהן לבית הכנסת בנא, ויושב עם רבי מרדכי שרעבי וחבורת המקובלים, ללמוד בספר הקדוש עץ חיים. בתור נער, היה הוא עומד עליהם לשרתם ולשמשם. זמן לימודם היה משעות הבוקר ועד לשעת המנחה ברציפות. דרכו של רבי אברהם היתה לומר את כל הנוסח של עץ חיים מילה במילה, ולא היה הוא נזקק לספר. את בקיאותו העצומה בכתבי האר"י קנה הוא במשך שנים רבות של שקידה בתורת הסוד בישיבת בית אל. יחד עמו היו המקובלים הגאון רבי מנצור בן שמעון זצ"ל, הג"ר מאיר לוי זצ"ל, הג"ר רחמים לוי זצ"ל, הרב שאולי זצ"ל ועוד. ר' אריה מספר: זכינו ורבינו אברהם היה בבית מדרשו של אבי, רחמים בנא, יחד עם הרב שרעבי ורבנים נוספים. גדולי רבני ירושלים, אשכנזים וספרדים באו כדי לשם ללמוד מפי המקובלים. דמותו של רבינו אברהם היתה מיוחדת במינה, לבושו נקי ומסודר, ויראת ה' נבעה מפניו, הספיק לנו רק לראותו לומד כדי לקבל יראת שמים. ברוב הפעמים הגו ב"עץ חיים", לפעמים היו הוגים הלכות בספר בן איש חי. הגאון רבי שלמה בן שמעון שליט"א {אב"ד נוה ציון וחבר בית הדין הגדול}, היה ילד באותם הימים, וגדל הוא עם אביו הגה"ק המקובל רבי מנצור בן שמעון זצוק"ל בבית הכנסת רחמים בנא. על רבינו אברהם הכהן זצ"ל התבטא: "מלבד מה שהיה גדול בתורה, הוא היה חביב ביותר ונעים הליכות, אפילו על הילדים היה חביב". ועל הקשר שלו עם הרב שרעבי אמר: "הוא זה שגילה את הרב שרעבי לעולם, הוא הפיץ והאדיר את שמו ותורתו בכל מקום". את הסכום הראשוני להקמת הישיבה נתן רבינו אברהם. על מצבה הקבועה עד היום בישיבת נהר שלום, מופיע שמו בראש רשימת התורמים: "לזכרון עולם, בית הכנסת נהר שלום וכל מה שבתוכו, הקדיש הרב אברהם הכהן הי"ו, בעי"ש החזיק הנדיב 5000 ל"י". בהמשך שם נזכר: "אשת אברהם הכהן, שרה בת רחל מב"ת {מנשים באוהל תבורך}, תרמה 500 ל"י". רבינו מרדכי שרעבי זצ"ל, העמיד את רבי אברהם כמשגיח על סדרי הלימוד. על סידור כוונות הנמצא בישיבת נהר שלום, נכתב בכתב ידו של הרב שרעבי: "קודש לה' לישיבת נהר שלום, תחת השגחת אדמו"ר אברהם בכור הכהן שליט"א". מאז שעברה ישיבת נהר שלום למשכנה החדש, החלו להעמיק בה יותר בלימוד הכוונות בתפילה, דבר שלא יכלו לקיים בסדרי התפילות בבית הכנסת בנא, שם הצטמצמו רק בלימוד עיוני של ה"עץ חיים". רבינו אברהם בהיותו בקי בסדרי הכונות, היה לאחד מחזני הישיבה יחד עם הרב שרעבי זצ"ל. מכיון שהיה כהן, היה עולה רבינו אברהם לדוכן, ומברך ברכת כהנים בכוונות הרש"ש. מכיון שהיה נצרך הוא לסידור הכוונות ולהפוך את הדפים, מינו את ר' אורי נורי שליט"א לעמוד לצידו בשעה שעלה לדוכן, והוא החזיק לו את הסידור והפך את הדפים, כדי שר' אברהם יאמר את כל הכונות בשעת הברכה. לאחר פטירת ר' אברהם היה עולה לדוכן הצדיק ר' דוד הכהן זצ"ל. כיום התקינו בישיבה סטנדרים מיוחדים כדי שהכהנים העולים לדוכן יוכלו להניח שם את סידורי הכוונות ולברך בנחת. כחזן בישיבה בספר דרך צדיקים {ח"ב עמ' צ"ג} מסופר על החזנים בישיבת נהר שלום ודרך בחירתם: "בשנים כתיקונן, כשרבינו {הרב מרדכי שרעבי} היה במלוא כוחותיו, עבר הוא לפני התיבה. קולו החנון השתפך במבטא ספרדי ערב שחדר לליבות המתפללים, ועוררם להתעלות בעבודת ה'. מילות התפילה יצאו מפיו הקדוש שקולות ומדודות כמרגליות מלוטשות, ודמה אז לכהן גדול העוסק במלאכת הקודש. ברם, ברבות השנים גברה החולשה על הצדיק, מכאובים וייסורים שונים הציקו לו השכם והערב, עד שנבצר ממנו לשמש חזן וש"ץ. לעת כזאת, בחר לו הצדיק את המובחרים שבחבורת הלומדים, ועליהם פקד לעבור לפני התיבה. אולם הללו, השתמטו מליטול על שכמם אחריות גדולה שכזו, וכאשר הביעו את סירובם בנימוק שאינם ראויים, ובמה הם נחשבים לאיצטלא נכבדת שכזו, הפציר בהם הצדיק לבל יסרבו לדבר חשוב זה ואמר, כי אין דומה להם, ורק הם ראויים להיות שליחי ציבור. במילות חיזוק ועידוד הפציר רבינו בתלמידיו עד אשר ניאותו לו. התפילות ב"נהר שלום" היו שלא מעלמא הדין, התפילה נמשכה זמן רב, כשכל המקובלים עומדים על רגליהם ברטט ובזיע. פניהם מכוסות בטליתותיהם, וכל הויתם נתונה לכונות העמוקות שבתפילה. החזנים הישישים, חכם אברהם הכהן זצ"ל, והרב אהרן סלאטקי זצ"ל, רבי מאיר לוי זצ"ל ועוד, עשו את מלאכתם באמונה. כל מילה שיצאה מפיהם במיתון רב, ביתב טהורה וקדושה והשאירה את רישומה בליבות הציבור עד היום הזה. מלהיבה במיוחד היתה אמירת סדר "קבלת שבת" בישיבה, עת פצח החזן הגה"ק חכם אברהם הכהן את פיו בנעימה וברננה: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא, לחקל תפוחין קדישין", וכל הקהל ענו לעומתו: "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" וכו'. מראהו המיוחד של החזן, הלבוש כולו לבן מכף רגל ועד ראש, היה די בו כדי להשאיר רושם כביר על שומעיו. קולו שהסתלסל במנגינה עריבה, פילח את ליבות השומעים, וחרט בהם זכרונות נעימים מימים עברו, שהותירו רושם בל ימחה". בסיום התפילה, היו יוצאים שני הצדיקים, רבינו מרדכי שרעבי ורבינו אברהם זצ"ל מישיבת נהר שלום, וקהל רב התאסף ללוותם לביתם. רבים הגיעו גם משאר בתי הכנסת לחזות בפני שני הצדיקים. הנשים היו מתפנות ועומדות בצידי הדרך, וכל הרחוב התמלא הוד והדר. מחזה מרטיט היה לראותו סופר ספירת העומר. פניו היו פני להבים, וכולו שקוע בכוונות הספירה במשך כשעה ארוכה, כשגוון פניו מתחלף ללבן ולאדום וחוזר חלילה . ו. גאון וקדוש הנהגותיו של רבינו אברהם, היה כולם בקדושה עילאית. רבינו גזר על עצמו שתיקה, וכמעט ראוהו בני ביתו שח שיחה בטילה, או אפילו שואל בשלומם ומדבר עמם בפשטות. תמיד ראוהו או לומד או מתפלל. מקום קבוע היה לו, בסמוך לדלת הבית, עם מיטה ושולחן סמוך אליה, מלא בספרי קודש, בהם הגה בכל עת. בתמונתו המופיעה בתחילת הקונטרס, רואים כי הקפיד שלא להוריד ידו תחת אבנטו. רבינו הקפיד מאוד על טבילת מקוה טהרה. גם בתקופה בהם שלט המנדט הבריטי בארץ ישראל, והיה גוזר מפעם לפעם "עוצר" על תושבי הרובע, והיתה סכנה חיים לשהות ולעבור ברחובות, לא ביטל מעולם רבינו טבילת מקוה, והיה יוצא לטבול ללא כל חשש. בני משפחתו שחרדו לשלומו שאלוהו: "חכם אברהם, אם תצא הבריטים יראו אותך ויפגען בך"? ענה הרב בפשטות: "עינים להם ולא יראו". שוב שאלוהו: "הרי סוף סוף אתה הולך עם מקל, וודאי ישמעו את נקישות המקל ויעצרו אותך"? ענה להם הרב: אוזנים להם ולא ישמעו". וכך היה, רבינו יצא בזמן העוצר מפתח ביתו עם מקלו, הסתובב בחוצות ירושלים, ואף שוטר בריטי לא פגע בו לרעה. כאשר עבר רבינו אברהם בעיר העתיקה בשוק הערבי, היו כל הערבים חרדים ויראים מפניו, ומפנים לו את הדרך. פעם אירע, הגיע רבינו אברהם לדוכן האבטיחים של ערבי אחד בשוק, והחל למשמש את האבטיחים לראות את טיבם. בעל חנות צעק על רבינו: מה אתה נוגע בכל האבטיחים, תקח אחד ותלך!.. רבינו הקפיד על אותו מוכר, והרים את מקלו הקדוש על דוכנו של הערבי. הדוכן שהיה מלא באבטיחים נשבר לפתע, וכל האבטיחים התגלגלו למטה. מיד מיהר הערבי לבקש את סליחת רבינו, ונתקדש שם ה' וקדושת עבדיו בפי ערבי הרובע. בספר תולדות מנחם, מספר הרב יוסף שני שליט"א על הנהגת רבינו ושמירת עיניו הטהורות: "ראיתיו כשהיה הולך ברחוב עם מקל, ועוצם עיניו לשמור על קדושתם. מקלו הגיד לו את הדרך, וכך הלך בבטחה וחצה רחובות הומים בכלי רכב מבלי להניד עין על סביבותיו". בספר זה מספר גם על כח תפילתו וראייתו של רבינו: "עקרות, ילדים אילמים, ושאר חולים, היה צם בעבורם ומסתגף למען רפואתם ונרפאו. מעולם לא ביקש תשלום כספי על מעשיו, ורבים נושעו על ידו. כשהיה חולה מסוכן בירושלים, היו קוראים לרבי אברהם, כדי שיראה את החולה בעיניו הקדושות ויאמר אם יחיה הוא או ימות, וכאשר אמר כן היה בכל הפעמים. רבי אברהם לא נתן שיעורים, הצטנע בפינתו, ורק היה מפייס ילדים בממתקים כדי שילמדו תורה". רבינו הקפיד שלא ישבו על מיטתו אפילו נכדותיו, והיה נזהר שלט לגעת אפילו בראשי נכדיו בעת שבירכם. רבינו קנה חלקת קבר לו ולאשתו בהר הזיתים, אך בעת הקניה התנה תנאי מפורש אותו כתב בכתב ידו, שבאם לא יטמן הוא בעצמו בקבר זה, לא יטמן שם אף אחד ממשפחתו ומיורשיו, ויחזור קבר זה לחזקת החברא קדישא.
ז. עם צדיקי תל אביב בעיר תל אביב לפני עשרות בשנים, חיו ופעלו רבנים ואדמורי"ם רבים. בין כל החרדים לדבר ה' שחיו בעיר זו, פעלו צדיקים נסתרים רבים, שהיו גדולים בתורה ובקבלה, והסתתרו תחת מעטה של מלאכות שונות. נזכיר בקצרה חלק מהם: הצדיק רבי יוסף וולטוך זצ"ל: עלה מפולין בילדותו, מצאצאי המגיד מזלאטשוב, שימש בנערותו את הגה"ק רבי שלמה מזוויהל, ועוד בצעירותו כאשר התגורר עם הוריו בעיר העתיקה, הכיר את גדולי המקובלים בישיבת בית אל. היה מתמיד גדול ולמד עם חברותות רבות בכל חלקי התורה והסוד. דרכו היתה ללכת תדיר עם סלים כבדים, בהם היו ספרי קבלה שהגה בהם, ועל ידם יכל להקפיד בהנהגת הקדושה שלא להוריד את ידיו תחת אבנטו. בשאיפתו הרבה להכיר את כל הצדיקים הנסתרים, פנה הוא אל הגאון הצדיק רבי משה יאיר ווינשטוק זצ"ל שמלבד גדלותו התורנית העצומה שחיבבר למעלה מחמישים ספרים, ומכר גם ספרי קבלה. הרב וולטוך פנה אליו וביקש ממנו כי הוא זה שיביא את הספרים לאלה שהזמינום. בדרך זו גילה הרב וולטוך צדיקים נסתרים רבים. בשלב מסוים עבר להתגורר בתל אביב, ולפרנסתו עסק במלאכת טאטוא הרחובות. היו מכנים אותו "מטאטא הרחובות הקדוש". רבי חיים הכהן שליט"א, סיפר שפעם עקב אחריו בנערותו, ומכיון שהכיר את גדלותו, התבייש לראותו במלאכתו. הרב וולטוך פנה אליו ואמר: "את כל אשר מלכלכים ביום אני מנקה בלילה". במלאכה זו עסק גם צדיק נוסף בת"א בשם חכם מאיר שאול כדורי זצ"ל, שהיה גם ראש בית המדרש המפורסם "יוסף חיים" בת"א, וגם עסק במלאכתו זו. מנכדו שיחי' שמעתי, כי שני מנהג צדיקים אלו היה להיפגש מידי יום בקרן רחובות, לקבוע להם איזה מסכת מן הש"ס ישננו בעל פה תוך כדי עבודתם, וכך ילכו וינקו כל אחד במסלולו. בהגיע הצהרים, ושני הצדיקים נפגשו בקרן רחובות נוספת בסיום מסלול עבודתם, הקדישו את ארוחת הצהרים היומית ל"סיום מסכת": שעשו שניהם.. הרב וולטוך זצ"ל זכה להכיר את גדולי הצדיקים הנסתרים בא"י. הוא למד יחד עם הגה"צ רבי משה יעקב רביקוב זצ"ל, שכונה "הסנדלר הקדוש", גדול בתצורה ובקבלה שגר בת"א, וכל היוצא מפיו לא שב ריקם. בחנות הסדלריה היה חדר פנימי בו הסתופפו בלילות הצדיקים הנסתרים בת"א ועסקו בתורת הסוד. כמו כן היה הרב וולטוך מקורב לרבינו הגאון רבי חיים סנואני זצ"ל, עד שהכריז עליו הרב וולטוך כי לאחר פטירת חכם מנחם מנשה זצ"ל, הרב סנואני הוא ראש הצדיקים הנסתרים שבדור. כמו"כ היה הרב וולטוך בידידות גדולה עם הצדיק הנסתר רבי יוסף דיין זצ"ל, וערך עמו השתטחויות על קברי הצדיקים. גם הגה"צ מארי חיים שלום זצ"ל מרעננה {אחיו של הג"ר סעדיה בן אור זצ"ל}, היה יוצא רבות עם הרב וולטוך להשתטח על קברי צדיקים, ואף היה בין המספידים אותו. בתל אביב הכיר הרב וולטוך גם את הרב יהודה פטילון זצ"ל ואת חכם עזרא הכהן זצ"ל, וחבורה קדושה זו הכיר רבינו אברהם הכהן והרבה להסתופף בחברתם, יחד ערכו הם נסיעות רבות יחד להשתטח על קברי הצדיקים ולהרבות בתפילה על כלל ישראל. הרב וולטוך התיעץ עם חכם אברהם על ענין התגלות הרש"ש כמובא לעיל, ודבק ברבינו אברהם והחזיקו לאחד מרבותיו. הצדיק רבי יהודה ליאון פטילון זצ"ל: הצדיק הנסתר רבינו יהודה ליאון פטילון זצ"ל, היה אחד הצדיקים הנסתרים המופלאים, שזכה לרוח הקודש ולעינים צופיות, שעמד בידידות רבה עם רבינו אברהם, ונביא כאן מעט מקורות חייו. חכם פטילון נולד בסלוניקי, וגדל על ברכי סבו שהיה חכם ומקובל ודבק בבוראו. את מידת התמימות והדבקות בה' סיגל לעצמו, ועל ידה זכה למעלות רבות ונשגבות. לפרנסתו עסק בציור, עד שכינוהו מכיריו: "הצייר הקדוש". קודם שהגיע בברית הנשואין, פנה הרב פטילון אל הצדיק הנסתר רבי הלל שמחון זצ"ל, שהתגורר בסמוך אליו בת"א. הרב שמחון אמר לו: בעוד ארבעים יום תמצא את זוגתך, ואכן כדבריו כך היה. הצדיק הרב שמחון זצ"ל היה ידוע כבעל קבלה מעשית. בזמן מלחמת תש"ח הגיעו כמה מטוסים ממצרים והחלו להפציץ את העיר, את שדה התעופה וגרמו לאבידות בנפש. הרב שמחון לקח מיד את הרב פטילון, ותוך כדי ההפצצות מיהרו לחוף ימה של ת"א. הרב שמחון פנה אל הרב פטילון ואמר: רואה אתה את מטוסי האויב בשמיים, אני יגיד את שמות הקודש בכונה, ואתה תוך כדי כך תרים את ידך, תכוין כלפי מטוס האויב ותוריד אותו אל הים.. כך עמדו וכיוונו שני הצדיקים, והפילו כמה ממטוסי האויב לים, ובכך הצילו את עירם תל אביב מהרג רב. הרב פטילון היה קדוש ופרוש מענייני העולם הזה, וכמעט לא יצא מביתו. בצרכי הקניות למלאכתו נעזר הרב בנער חיים הכהן, בנו של חכם עזרא כהן, שהיה יוצא ומסייע לרב. פעם בקשה אשתו לקנות ארון לבית. שאל אותה הרב: לשם מה צריך ארון? ענתה לו: בשביל לשים את הבגד. ענה לה הרב: אפשר לתלות וו בקיר ועליו לשים את הבגד... מנהגו בקודש היה לשבת בחצר ביתו כשעיניו נשואות לשמים, ועיניו זולגות דמעות מרוב אהבת ה' והדבקות בו. בספר "הצדיקים הנסתרים בדור האחרון {ח"א} מובאים מעשים מופלאים, כיצד לביתו של הרב פטילון זצ"ל היו באים בעלי חיים כחתולות וכלבים, מיללים לפניו ומבקשים ממנו כי יתפלל בעד נשמתם, והוא היה אוסף את מקורביו ועורך תיקון לנשמתם. כאשר פגש חמור ברחוב אלנבי בעיר ת"א, והחמור פנה אליו, סטר והשיב לו הרב פטילון ואמר: הלא הנך מכרי מהעיר סלוניקי. כבר אז הוכחתיך על גילוח זקנך בתער ולא שמעת לדברי, וכעת הנך מגולגל בחמור ומגיע על עונשך... הרב פטילון עמד בקשרי לימוד וידידות עם רבינו אברהם הכהן זצ"ל, שאהב להסתופף באותה חבריא קדישא של הצדיקים הנסתרים בת"א, ויחד עמו יצא למסעות הקודש להשתטח על קברי הצדיקים. רבינו אברהם זצ"ל השיב לו אהבה על אהבתו, ואף התבטא עליו בידידות ואמר לרבים: "הרב יהודה ליאון פטילון צדיק הוא". רבי יהודה ליאון פטילון זצ"ל נלקח לבית עולמו בט"ו בחשון תשל"ה, ומנוחתו כבוד בבית העלמין בסנהדריה. {בבית חיים זה, בה טמון גם רבינו אברהם זצ"ל, נקברו רבים מאותה חבריא קדישא מלבד הרב פטילון, על אף מגורם בת"א, כגון חכם עזרא הכהן זצ"ל ועוד}, זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אכי"ר. הצדיק חכם עזרא הכהן זצ"ל: הרב עזרא {לבית פרחיה} הכהן זצ"ל הגיע לתל אביב מטורקיה, ולפרנסתו עסק בעסק החליבה {החלבן הקדוש}. על אף עבודתו היה גדול בתורה ועסק גם בתורת הסוד. חכם עזרא נמנה על אותה חבורה קדושה בת"א, שעסקה בלימוד הסוד בבחדרו הפנימי שביתו של הסנדלר הקדוש הרב רביקוב. לאחר פטירת הרב רביקוב. הציע להם חכם עזרא לעביר את לימודם לבית הכנסת "אליהו הנביא" הסמוכה לתחנה המרכזית {הישנה} בת"א, שחכם עזרא היה לאחד ממנהיגיה. בבית כנסת זה התפלל הרב משה אירירה זצ"ל. בחבורה זו היו הרב וולטוך, הרב פטילון, ועוד. ביתו של חכם עזרא זצ"ל ברחוב השוק 3, היה בית ועד לחכמים. גדולי תורה רבים שהגיעו לתל אביב מירושלים ומעוד מקומות, התארחו בביתו. דרכו של הגאון המקובל רבי יעקב עדס זצ"ל היתה להתארח בביתו בהגיעו תל אביבה, וכך גם נהג הגה"ק רבי יהושע שהרבני זצ"ל, וכן הג"ר עזרא אצלאן זצ"ל, שזכה לשמוע תורה מפיו של הבן איש חי זצ"ל. רבינו אברהם הכהן זצ"ל, שהכיר את הצדיקים הנסתרים בת"א שנים רבות, שיתף את חכם עזרא ברעיונו להקים ישיבת מקובלים בירושלים. הרב עזרא הכהן שמח על הרעיון, והבטיח לרבינו אברהם כי יעמוד לצידו בכל הדרוש. ביתו של חכם עזרא הפך לביתו השני של רבינו אברהם, ובהגיעו לת"א לא אכל ושתה אפילו אצל בני משפחתו, אלא אך ורק בביתו של חכם עזרא זצ"ל. בבית זה אף זכה להשיב את נשמתו ליוצרה {כמובא בסוף הקונטרס}. הצדיק רבי חיים הכהן שליט"א, בנו של חכם עזרא זצ"ל, סיפר באחד הימים על אותה חבורה קדושה, שעסקה בתורת הסוד בת"א: "ישבנו ברחוב רוקח בתל אביב ביחד, ושמה למדנו. ישבו איתנו גם רבי יהודה סגל, רבי מאיר סבתו, הרב יהושע שהרבני, רבי אברהם הכהן. כשהצטרף אלינו רבי יוסף וולטוך התחברנו טוב מאוד. היה שלב שאמרתי לו 'אתה אחד מל"ו הצדיקים' והוא צעק עלי 'מה אתה מדבר, אתה מבלבל את המוח, מה פתאום' עניתי לו: ' רבי, את זה אתה יכול לספר לכל אחד ואחד אבל עלי אתה לא יכול לעבוד" עכ"ד. יש להזכיר כאן את הגה"צ רבי יהודה זרחיה הלוי סגל זצ"ל, גדול בתורה ובקבלה, שרשמית שימש כרב שכונת קרית שלום בת"א, אבל אליבא דאמת מעלתו והגשתו היו הרבה מעבר לרב שכונה, ובבחינה זו היה ג"כ צדיק נסתר. הרב סגל הרבה להסתופף עם הצדיקים הנסתרים בת"א שהוזכרו, ובביתו היו תמונות של הרב פטילון. תורתו של הרב סגל יצאה לאור בספרים: צמח יהודה {ה"כ} ראשית העבודה {מוסר}, ו"חידושי רבי יהודה זרחיה" על הש"ס {אשדוד תש"ע}. בספר עלינו לשבח {ח"א} מובא מעשה מופלא שאירע עם הרב סגל. הרב סגל שימש כרושם נישואין ברבנות ת"א בה שימש. באחד הימים עזב במפתיע ובתוקף את עבודתו ולא הסכים לרשום נישואין כלל. לאחר ימים סיפר כי התנא האלהי רשב"י בכבודו בעצמו, נגלה אליו באחד הימים ופניו זועמות: "כיצד זה רשמת היום לנישואין כהן עם גרושה"? שאלני. זכרתי את המקרה, אך המסמכים שהוגשו הראו בצורה ברורה כי אין לחשוש לשום בעיה. מיד לאחר החלום פניתי וחקרתי לעמוק את המסמכים ומהימנותם, ואכן נתגלה כי בזיוף מיוחד נעשו, ואכן לפנינו מקרה של איסור נישואין. זעזוע עמוק פקד את הרב סגל, ומשהבין כי היה קרוב כל כך למכשול, הרים ידו מהעיסוק בנושא זה. מה שלמדים ממעשה זה, כי מעלתו של הרב סגל היתה כה גדולה עד שרבי שמעון בר יוחאי נגלה אליו להצילו מכישלון. הגה"צ הרב יהושע שהרבני זצ"ל, מגדולי המקובלים בירושלים, שהיה חברו וידידו של רבינו אברהם בירושלים, היה מגיע מפעם לפעם לת"א ומצטרף לחבריא קדישא בלימודם. רבי חיים הכהן שליט"א סיפר על קשר זה: "למדתי הרבה עם הרב יהושע שהרבני שהיה זוכה לגילוי אליהו הנביא. פעם אחת הוא אמר לי שהוא לומד כל שבת ביחד עם הבן איש חי. הוא הזמין אותי לבוא אליו אבל לא זכיתי. אבל כשהיינו הולכים ביחד לבריתות היינו רואים דברים שאי אפשר להסביר". נוסיף להזכיר כאן חכמים נוספים שידוע שהיה רבינו אברהם עמם בקשרי ידידות בירושלים: הגה"צ הנסתר חכם מנחם מנשה זצ"ל: ראש עדת הצדיקים הנסתרים ובעל מופת, הקים את "חברת אהבת חיים" שעסקה בשיעורי תורה, צדקה, ובנסיעות לקברי צדיקים להתפלל על צרות עם ישראל. חיבר את הספר הנפלא "אהבת חיים" עה"ת ב"כ. נכדו כותב כי סבו שהה רבות עם רבינו אברהם בתפילות ובהשטתחות על קברי צדיקים, מתוך תעניות וסיגופים. רבינו מנחם מנשה גם טיפל בקבורתו של רבינו אברהם בבית החיים בסנהדריה. הגאון רבי רפאל עבו זצ"ל: בספר "הרב שרעבי" מסופר, כי רבינו אברהם זצ"ל היה בידידות עם הגאון רבי רפאל עבו זצ"ל חבר בית הדין הגדול בי-, והיה רגיל להמתיק עמו סוד בדברי תורה. רבינו אברהם סיפר לרבי רפאל על מעלתו של הג"ר מרדכי שרעבי זצ"ל, ומאז נוצר קשר של של אהבת רעים בין הר עבו לרבי מרדכי שרעבי זצ"ל. הגאון הרב שריה דבליצקי שליט"א {מראשוני תלמידיו של הגר"מ שרעבי זצ"ל}, סיפר לי כי רבינו אברהם זצ"ל הגיע לביתו ברח' ירושלים 50 בב"ב כמה פעמים{עם אשתו שרה}, ויחד למדו בספה"ק נהר שלום לרבינו הרש"ש זצ"ל.
והיה מעשה הצדקה שלום
רבינו אברהם הכהן זצ"ל, ראה בהקמת ישיבת נהר שלום את תכלית חייו. מלבד שהקדיש הוא את הסכום הראשוני להקמת הישיבה כנזכר, והיה מיוזמי הקמתה וממנהיגיה, הקדיש הוא לישיבת נהר שלום ארבעה חנויות שהיו בבעלותו בשוק מחנה יהודה הסמוך. גם את ביתו ברחוב זכרון טוביה 9, הקדיש הוא לאחר פטירתו לטובת הישיבה. במשך כל תקופת חייו האחרונה, הקדיש רבינו אברהם את עצמו, לכתת רגלים בירושלים בתל אביב ומקומות נוספים, כדי להתרים כספים לישיבת נהר שלום, ולהחזיק את הצדיקים שלמדו בה. על דרכו באיסוף הכספים בשאר המקומות לא נודעו לנו דרכיו, ואך מעט מזעיר נודע לנו מהנהגותיו באיסוף הכספים בעיר ת"א. רבינו אברהם, היה מגיע לתל אביב בעיקר בימי חול, ופעמים אף בשבתות. על אף תפקידו כחזן בשבתות בישיבת נהר שלום, תפקיד חשוב ורב אחריות, היה שוהה רבינו אברהם לפעמים בת"א בשבת, כדי להגיע לכמות רבה של אנשים המגיעים ביום זה לבית הכנסת. בשבת שקלים שבתחילת חודש אדר, היה מנהגו של רבינו להגיע לתל אביב ולהתרים למען ישיבת נהר שלום. דרכו של רבי אברהם היה להגיע לבית בתו מזל ע"ה וחתנו ר' שלמה צברי, ולאחר שהות קצרה פנה לבית ידידו רבי עזרא הכהן, שם שהה משך כל השבת. רבינו היה הולך בשחרית למספר בתי כנסת, הראשונה שבהם היתה בית הכנסת "אליהו הנביא" שחכם עזרא ידידו היה לאחד ממנהיגיה. משם פנה לכחמשה בתי כנסת נוספים. רבינו אברהם היה מספר לציבור המתפללים על מצבה הקשה של הישיבה, ומבקש מכל אחד להתנדב סכום מסוים לצדקה. הכסף היה נאסף ע"י הגבאים ומועבר לחכם עזרא שריכזם והעבירם לרבינו. הליכתו למען אחזקת הישיבה היתה במהירות. רבי חיים הכהן שליט"א סיפר, כי למרות שרבינו היה זקן והוא היה נער צעיר, היה הוא צריך ללכת במהירות וכמעט לרוץ, כדי להספיק את קצב הליכתו של רבינו. כאשר הגיע רבינו לבתי הכנסת, פתח הוא את פיו בקול "קול ה' בכח". מראהו לבוש הלבן, ופניו הטהורות עשו רושם רב על השומעים, ואלו, פתחו את ליבם למען ישיבת המקובלים. דרך פלא היתה, כי תמיד הגיע רבינו ומלווהו לבית הכנסת בזמן סיום תפילת שחרית, קודם פתיחת ההיכל, הזמן הראוי ביותר לדברי רבינו. עוד דבר פלא שסיפר מלווהו פעמים רבות, כי כל הסיבוב הארוך בין בתי הכנסת, כולל הנאום וההתרמה שנעשתה בכל אחד מהם, היה לוקח להם בסה"כ חצי שעה... מה שהראה ברור כי רבינו היה רגיל בקפיצת הדרך. וכה סיפר בנו של חכם עזרא, רבי חיים הכהן שליט"א, שהיה מתלווה בתור נער לרבינו אברהם במסעותיו למען אחזקת הישיבה: "מגיל11 -21 הלכתי יחד עם רבי אברהם הכהן בכל בית כנסת כדי לאסוף תרומה שיהיה ללומדים מה לאכול ומה לשתות. והכול לשם שמיים בלי שום שכר. שמה ראיתי ניסים ונפלאות. היינו הולכים מרחוב השוק לנחלת יצחק והייתה לנו ממש קפיצת הדרך. פלא נוסף היה, שאיפה שהיינו נכנסים, בכל בית כנסת, הגענו בדיוק כשהיו גומרים שחרית לפני פתיחת ההיכל לקריאת ספר תורה. חמישה בתי כנסיות ככה זה היה. הכל מעל הטבע" עכ"ד. על אף שתיקתו הרבה של רבינו אברהם, במקומות אלו אליהם נסע פתח את פיו בחכמה בדרשות נפלאות. דרשותיו של רבינו אברהם היו מלאות דברי מוסר נפלאים. דרכו היתה להתחיל באמירת מאמר חז"ל מוסרי, ולאחריו לומר בענוה את המילה "דהיינו", כאילו הוא בא לפרש את פשט המאמר, ואז היה מפרשו באופן נפלא ומיוחד, בשילוב פשט וסוד ומוסר. דבריו חוצבי הלהבות עוררו את הרבים לחיזוק ותשובה, וכן לפתיחת הלב לתרומות למען החזקת הישיבה. פעם איקלע רבינו אברהם תל אביבה ביום הקדוש ראש השנה. גם ביום זה לא ויתר רבינו על מסעותיו בבתי הכנסת למען הישיבה. מחשש כי לא יספיקו לשמוע קול שופר כראוי, השכימו רבינו ומלווהו ותקעו בשופר באשמורת הבוקר את כל קולות המצוה, בכדי שלא תמנע מהם מצוה חשובה זו מחמת הליכתם לבתי הכנסת. דרכו של רבינו היתה, לנצל כל דרך בהגיעו תל אביבה למען התרמתצ הכספים לישיבה. הוא לא הסתפק בבתי הכנסת בלבד, אלא עמד גם בקרנות הרחוב והתרים. מו"ר אבי שליט"א עוד זוכר את המעמד בילדותו, איך רבינו עומד בצד קיוסק תל אביבי, כולו לבוש לבן ומראהו כמלאך ה', עומד ומבקש בקול נמוך: "צדקה, צדקה".. גם הרחוקים ביותר שעברו ברחוב, נדהמו למראהו ההדור ולא היה כמעט מי שעבר לידו ולא תרם.
נסיעות הקודש רבינו אברהם זצ"ל, רגיל היה בנסיעות עם הצדיקים הנסתרים בתל אביב, להשתטח על קברי הצדיקים בצפון. בכל ל"ג בעומר, היה מצטרף רבי אברהם למונית שיצאה מתל אביב, וסיבבה בקברי הצדיקים. בשלב מסוים, היה נוסע רבי אברהם במונית של משפחת ר' אהרן העליון זצ"ל, שהיה מקורב לצדיקים הנסתרים, כאשר שאר הצדיקים, רבי יוסף וולטוך זצ"ל ורבי יהודה פטילון, אליו התלווה רבי יוסף כהן זצ"ל {תושב תל אביב שהיה רגיל להתלוות לרב פטילון}, חכם עזרא כהן זצ"ל ובני משפחתו, היו במונית השניה. בניו של ר' אהרן העליון, מספרים על נסיעה שנתית מופלאה זו: בכל שנה, היינו יוצאים לל"ג בעומר עם מונית, יחד עם הצדיקים. חכם אברהם הכהן זצ"ל היה מצטרף למונית שלנו, ויושב ליד הנהג. מראהו הדור, בגדיו ארוכים כבגדי המקובלים, וכך ישב ליד הנהג אחוז בשרעפי קודש, ואינו מוציא הגה מפיו. הנסיעה שהחלה מוקדם בשש וחצי בבוקר, שמה את פעמיה מתל אביב לחיפה. בחיפה היינו עוצרים במערת אליהו הנביא, ועוצרים שם לתפילה. משם היינו ממשיכים לעיר הקודש צפת, לקברי האר"י הקדוש, הבית יוסף ושאר המקובלים הקדושים. בזמנו, הקברים לא היו מסומנים. היינו עוצרים למעלה, והולכים אחרי המקובלים עד שהיו אומרים לנו: כאן קבור האר"י הקדוש, כאן רבי שלמה אלקבץ וכו'. רבי יהודה פטילון היה הולך לצד ומתבודד בשרעפי קודש, אחוז ותפוס במחשבותיו הקדושות. שאר המקובלים היו מתפללים איש איש בפינתו. לאחר התפילה על קברי המקובלים בצפת, היינו יורדים עד לקברו של התנא רבי פנחס בן יאיר, ומקיפים יחד את הקבר בשבע ההקפות המקובלות. אז הקבר לא היה מגודר בגדר אבנים כהיום, וכן לא היתה אז ירידה לכביש מהצד השני. היינו עולים בחזרה את כל הדרך וחוזרים לרכבנו. מצפת המשכנו למירון, לקברו של התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי. באותם ימים, לא היתה כלל גישה לרכב לכל שטח ההר, וכולם היו עוצרים למטה ועלים ברגל את כל ההר. בל"ג בעומר היה ההר מלא וגדוש מבקרים שבאו לשפוך את צקון לחשם בקברו של רשב"י. הנהגה ניסית ומופלאה היתה שם, שחווינו בעצמינו בכל פעם. למרות העומס הרב וחוסר הגישה הנוחה לקבר, דבר שמדרך הטבע היה אמור לקחת לנו זמן רב עד הגיענו לקבר, היינו צועדים יחד אחר קבוצת המקובלים, וראה זה פלא... תוך דקות ספורות בלבד היינו כולנו בתוך הציון הקדוש. לאחר שהותינו במירון היינו שמים את פנינו לגוש חלב, שם קבור אביו של רשב"י, וכן התנאים . משם היינו עוצרים במערת האידרא, מקום שעל פי המסורת, שם ישבו רבי שמעון בן יוחאי וחביריו, וחיברו ברוח הקודש את החלק בזוהר הקדוש המכונה "אידרא קדישא". המקובלים ידעו לזהות בדיוק היכן ישבו התנאים הקדושים באותו מעמד נשגב, והצדיק רבי יהודה פטילון זצ"ל, שניחן בכח ראית עיניו הקדושות. לאחר הלימוד והתפילה שערכו שם, פצחו המקובלים בשירה וריקוד דבקות לה'. הצדיק רבי יוסף וולטוך היו שרוי בשמחה מיוחדת ובהתרוממות הרוח בשהותו בציון האידרא, דבר שהלהיב ורומם את כל הנוכחים. ממערת האידרא, שמה המקובלים את פניהם לישוב פקיעין. הנסיעה לפקיעין היתה קשה ומפותלת. הכביש שם היה צר, והיה בו מקום לסעת רק לרכב אחד, כך שאם הרכב שלנו היה רואה רכב שבא ממול, הוא היה יורד לצידי הדרך בחול, ושם ממתין עד שהרכב שבא יחלוף ויעבור מעל פנינו. בהגיעו לפקיעין, פנו המקובלים מיד אל בית הכנסת העתיק בישוב, שם קבלו את המפתח מידי מר זינאתי ששמר על המקום. בפותחם את בית הכנסת נעמדו המקובלים מיד לומר יחד את "תפילת הרש"ש", הפותחת במילים: "לעולם אדני דברך ניצב בשמים". המקובלים עמדו בשורה הראשונה, ובדבקות נוראה היו מרוכזים בתפילתם, ואנו עמדנו והבטנו עליהם ביראת כבוד ומורא. לאחר שהסתימה התפילה היו יוצאים כולם מבית הכנסת, ואז היה רבינו אברהם מצוה על כולם לשתות ממימיו של המעין העתיק המצוי בסמוך, וכן לאכול מעץ החרובים שצמח שם. היה נראה לנו כי זהו המעין ששתה ממנו רשב"י בשהותו בפקיעין, וזהו עץ החרובים ממנו אכל. מפקיעין המשכנו לטבריה, לקברם של התנאים הקדושים והרמב"ם, ומטבריה חזרנו בסוף יום תפילות ארוך, לתל אביב. מי שקצת מבין את נתיבי הדרך בימים ההם, ללא כבישים נוחים ורחבים, ואת מצב הרכבים והמוניות אז, מתקשה להבין כיצד הספיקו אותם צדיקים לערוך מסע כה מקיף בכל כך הרבה מקומות, אם לא שזכות קפיצת הדרך שרבינו אברהם וחביריו המקובלים הקדושים היו רגילים בה, עמדה להם גם אז. באחת הפעמים בה נסענו עם רבי אברהם הכהן, היינו עדים לנס גלוי שהתרחש עמנו. נהג המונית היה יעקב נחמיאס, אשר הסיענו לקברי הצדיקים בצפון. הנסיעה היתה על מי מנוחות, עד שלפתע המנוע השמיע רעשים, ואט אט נדם הרכב על אם הדרך. הנהג יצא לבדוק את מצב הרכב, והכריז כי לא ניתן להמשיך בנסיעה במצב כזה. רבי אברהם, שישב מכונס בעצמו, הרגיש כי הנסיעה איננה משיכה. לשאלתו מדוע אינם ממשיכים בדרך, הודיעו לו מלוויו כי הרכב "נתקע" ואי אפשר להמשיך בנסיעה. רבי אברהם חזר להתכנס בשרעפיו ובשתיקתו, ולאחר כמה דקות פנה אל הנהג ואמר לו: "תתניע"! הנהג, שכנראה עמד על גדלותו של רבינו, התניע מיד את הרכב, והנה זה פלא, המנוע התעורר לחיים, כאילו לא אירעה בו תקלה מעולם, וכך המשיכה הנסיעה עד הגיעם תל אביבה.
היושב בתענית נקרא קדוש רבינו אברהם הכהן זצ"ל, קיים בעצמו את דברי הגמרא בתענית "היושב בתענית נקרא קדוש". בפרט לאור כתבי רבינו האר"י הקדוש, המפרט כי התעניות הם כפרה לעוונות רבים. רבינו אברהם הרגיל את גופו בצומות ותעניות, בפרט בימי שני וחמישי, וכמובן בימי השובבי"ם הקדושים, בהם נהגו המקובלים להתענות בכל הימים. גופו הקדוש כל כך הורגל בתעניות, עד שבשלב מסוים החל לקיים בעצמו סיגוף עצום שמעטים יכלו לקיימו והוא "תענית הפסקה" של שבוע שלם. תענית הפסקה מתחילה מיום ראשון, וממשיכה ברצף ששה ימים, ורק ביום ששי בקידוש ליל שבת שוברים את הצום הארוך והמייגע. בדורות הקודמים, היו צדיקים שהתפארו כי קיימו בעצמם תענית הפסקה רצופה פעם אחת בחייהם, ויש שזכו לעשות כן ג' פעמים בחייהם. רבינו אברהם זצ"ל זכה לקיים תענית הפסקה זו בשבוע אחד שלם בימי השובבי"ם בכל שנה. שבע עשרה שנה רצופות נהג רבינו אברהם מנהג קדוש זה . מציאות זו לא יכלה להתקיים, לולי הרגיל רבינו את גופו בתעניות רצופות מעט מעט, יומים רצופים {שעל פי דברי האר"י נחשבים לכ"א תעניות}, שלשה ימים רצופים {שעפ"י האר"י הק' נחשבים למ"ב תעניות}, וכך יכל להגיע למצב זה של תענית רצופה וארוכה כל כך. כמו"כ ברור שרק מלאך קדוש ופרוש מחיי העולם הזה, שלא היה שייך לגשמיות כלל, יכל להיות שייך לדרגות קדושות ונשגבות אלו. עובדה זו, אף כי נראית לבני דורינו כמעט כבלתי אפשרית, היתה מפורסמת מאוד על רבינו, והיתה העובדה הראשונה שכל מכיריו ספרו עליו מיד. כן שמעתי אישית מהגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א שלמד עם רבינו אברהם כמה פעמים, וכן מהגאון רבי שלום שמואלי שליט"א, שהכיר את רבינו מימיו בישיבת נהר שלום, ומעוד רבים, שהעידו כי התענה תענית הפסקה רצופה. דבר תעניותיו של רבינו אברהם זצ"ל התרחב בעיה"ק ירושלים ת"ו, עד שגדולי הצדיקים חפצו להגיע לקידוש שעורך רבינו אברהם באותו ליל שבת של שבוע השובבי"ם, ולזכות לטעום מהיין שטועם אחר תענית כ"כ ארוכה. מנהג הצדיקים גרר אחריו את המון העם, עד שהפך הדבר למנהג בליל שבת קודש של ירושלים בימים ההם, ללכת בליל שבת לשמוע את הקידוש של "חכם אברהם". בפרט היו מתאספים לשם כל חולה וכל מוכה, מכיון שנוגע להם כי כל מי שטעם מיינו של רבי אברהם בקידוש זה, אפילו היה חולה במחלה קשה היה מתרפא ממנה מיד.
במעמד גדול ונשגב זה, נטלו חלק גדולי הרבנים של עיר הקודש ירושלים, ומהם היו: הגאון רבי יצחק אלפייה זצ"ל, {חבירו וידידו של רבינו מישיבת המקובלים בית אל, ומח"ס קונטרס היחיאלי}, הגאון רבי בן ציון חזן זצ"ל, {מחשובי הרבנים בעיר העתיקה, שקברו נמצא בסמוך מאוד, מטרים ספורים, מקברו של רבינו אברהם בבית החיים בסנהדריה}, הגאון רבי משה עדס זצ"ל, והגאון המקובל רבי סלמן אליהו זצ"ל, {מגדולי המקובלים בעיה"ק ירושלים, בעל החיבור "כרם שלמה" על העץ חיים, שנחשב כפירוש רש"י על ספר היסוד בקבלה}. בואם של גדולי הרבנים עשה לו שם, והתור שהיה מתארך סביב ביתו של רבינו בזמן הקידוש בליל שבת הגיע למרחק גדול. הראשון לציון, הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, סיפר לבני המשפחה כמה פעמים, על ילדותו בירושלים, בצל אביו הקדוש רבינו סלמן זצ"ל. בליל שבת, סיפר הרב, היה רגיל אבי לקחתני לראות את רבינו אברהם הכהן, בעת עשותו את הקידוש של ליל שבת. היה רגיל אבי לומר לי: בוא ונלך לראות פניו של מלאך, קידוש שעושה אדם שלא אכל ולא שתה ששה ימים רצופים, ויין הקידוש שלו מסוגל לישועות גדולות". הקידוש היה נעשה על ידי רבינו אברהם בעמידה, כאשר כל גדולי הרבנים עומדים סביבו ברטט, ומאזינים לכל מילה מפיו שיצאה בדבקות ובאיטיות. אם זכיתי ליראת שמים בחיי, אמר הרב מרדכי אליהו, זה בזכות שראיתי בילדותי את פני רבינו אברהם הכהן, בעת עשייתו את הקידוש הגדול בליל שבת. מעמד רב רושם זה, טבע בקרבי יראת ה' עצומה. בספר תולדות מנחם כותב: "ספרו לי עדי ראיה, שבקידוש שלאחר הצום, היה מכוין בכוונות מיוחדות, והיה זיו אורו מאיר יותר מהנרות והתאורה שסביבו". לאחר סיום הקידוש, טעם רבי אברהם מהיין, ואת הנותר בכוסו לקחו ושפכו לתוך כד גדול, ואת תכולתו העבירו לציבור הרחב שצבא על דלתות הבית בשתי פחיות גדולות, כאשר כל אחד לוקח מעט מיין זה ושומר אותו כסגולה לרפואה. ישועות רבות סופרו על ידי יהודי ירושלים, אשר נעשו בזכות היין הקדוש ממעמד הקידוש של רבינו אברהם הכהן זצ"ל. הרבה חולים ממחלות קשות ספרו שמיד כששתו מיין הצדיק נושעו ממחלתם. באחד מימי יום חמישי, ורבינו אברהם עודנו עומד בצומותיו. רבינו אברהם, שכבר הגיע היה מבוגר, בסביבות גיל השמונים, עדין נהג בהנהגתו הקדושה לצום ששה ימים רצופים. לפתע חש רבינו אברהם ברע, ומחמת מצב גופו שנחלש מהצומות, איבד רבינו את הכרתו. בני הבית המבוהלים הזמינו מיד רופא, וסיפרו לו כי אביהם נמצא בצום זה ימים רבים.
הרופא מיד חיבר את רבינו לאינפוזיה, ביקש כי יכינו לו כוס חלב וביצה, וערך עירוי נוזלים לגופו. רק הרגיש רבינו כי מים נכנסים לגופו, התעורר מיד מעלפונו, וציוה על הרופא להוציא את האינפוזיה, בהסבירו לו כי: "היום הוא יום חמישי, וגופי לא יקבל מאכל ומשתה עד מחר בקידוש". הרופא שהיה המום מהבקשה לא שעה בתחילה לדבריו, אך כאשר גער בו רבינו וביקש בתקיפות כי יעזוב את המקום, עזב הרופא בכעס ובטריקת דלת עזב את הבית, כאשר הוא משאיר אחריו הבטחה נחרצת, כי ברור לו שחולה זה לא יחזיק מעמד אפילו שעות ספורות, ועקשנותו מונעת ממנו להצילו. רבינו אברהם ענה לו לעומתו: "עוד לא הגיע זמני לעזוב את העולם"...
בני המשפחה המבוהלים עמדו בחוץ חסרי אונים, כאשר אביהם נשאר בתוך הבית, מוטל חלש ויגע על מיטתו. לפתע שמעו את אביהם קורא ומצוה: הביאו עשרה נערים מבני תימן, כדי שיגרסו לפני בזוהר הקדוש וישיבו את נפשי"! מיד ארגנו בני המשפחה עשרה נערים תימנים, והללו באו וישבו לפניו וקראו את דברי רשב"י בזוהר הקדוש, בנעימתם המיוחדת המסורה להם מדורי דורות. רוחו הקדושה של רבינו אברהם חייתה לא מדברי מאכל ומשתה גשמיים, אלא משמיעת דברי תורה קדושים, ונעימת הלימוד הקדושה החייתה את נפשו. תוך כדי לימודם, עמד והתחזק רבינו אברהם, והרים את ידו כאות ניצחון, כאומר: הנה, הרופא לא צדק ויש בי כוח... וכך, המשיך רבינו אברהם לשמור על מנהגו ולהמשיך בתעניותיו עד למחרת ביום ששי, עת ערך את הקידוש . כאשר הגיע רבינו אברהם לישיבת נהר שלום וללימודיו עם הגה"ק רבינו מרדכי שרעבי זצ"ל, דאג מאן דהו להודיע לרב שרעבי, את אשר אירע עם רבינו אברהם בליל ששי האחרון, כאשר נסתכן וכמעט הגיע עד שערי מות. הרב שרעבי פנה אל רבינו ושאלו: מדוע עדין ממשיכים אתם בתעניות הרצופות, והלא רואים אתם כי בכך אתם מסכנים את גופכם? רבינו אברהם השיבו, כי את תעניותיו עורך הוא כתפילה ועתירה להצלת כלל ישראל, בעבור תיקון העוונות. רבינו מרדכי שרעבי, בהיותו ראש הישיבה הקדושה ציוה עליו: מהיום גוזר אני עליך כי תפסיק לאלתר את תעניותך הרצופות! רבינו אברהם, על אף שכמהה נפשו להדזכך בתעניות ובצומות הקדושים, קבל עליו את דברי הרב שרעבי, ומאז הפסיק לערוך תענית הפסקה רצופה. {מפי הרב שלום שמואלי שליט"א}. התגלות הרש"ש פעם חלם הצדיק רבי יוסף וולטוך זצ"ל, כי צדיק נשגב התגלה אליו בחלום הלילה. דמותו נוראת ההוד לא הרפתה ממנו, וליבו אמר לו כי זכה הוא לחזות בדמות פניו של רבינו הרש"ש זיע"א. מאחר ולא היה ברור לו האם באמת זכה לראות את הרש"ש אם לאו, פנה הוא אל רבינו אברהם זצ"ל, שגופו היה מונח בעוה"ז אך ראשו הגיע השמימה. בטוח היה כי מלאך אלוהים זה, ידע לומר לו אם אכם את הרש"ש הקדוש חזו פניו. בהגיעו לרבינו, שאל אותו רבי אברהם: תאר לי, כיצד היתה נראית דמות זו. הרב וולטוך תיאר לו, כי ראה את פני מלאך ה', כאשר לראשו מונח כובע מעוטף כעטיפת חכמי הספרדים, כדרך כובעו של מרן החיד"א. בשומעו זאת פנה אליו רבינו אברהם ואמר לו: אשריך רבי יוסף, אשריך שזכות הרש"ש הקדוש עמדה לך לחזות בזיו פניו בחלום. מדברים אלו רואים, כי רבינו אברהם היה רגיל בהתגלות הרש"ש, עדי כדי כך שיכל לייעץ בענין זה לאחרים.
פטירתו לחיי נצח רבינו אברהם, שהיה חזן בשבתות בישיבת נהר שלום, היה עוזב את הישיבה פעם בשנה, בשבת פרשת שקלים, השבת הראשונה של חודש אדר, והולך לתל אביב לערות מגבית לישיבתו נהר שלום. גם בשנת תשכ"ג, הגיע כדרכו ביום ו' ה' באדר לבית ידידו חכם עזרא הכהן, ובליל שבת ישבו על השולחן בדברי תורה וזמירות כמנהגם. בבוקר קם רבי אברהם כדרכו, התפלל ותיקין, אכל בזריזות את סעודת יום השבת, ויצא לערוך מגביות לישיבה בכל בתי הכנסת שבאיזור. ענין זה נמשך עד הצהרים, ובחזרתו התפלל רבי אברהם "מנחה גדולה". כאשר חזר לבית ידידו חכם עזרא, סעד סעודה שלישית כמנהגו בכל השנים. באותה שנה, לאחר סיום סעודה שלישית, נכנס רבינו אברהם למיטתו, הוציא את ספרי לימודו ועיין בהם עד צאת השבת. בצאת השבת, נכנס בעל הבית רבי עזרא, וביקש מרבי אברהם להצטרף עמו לתפילת ערבית. באופן תמוה ענהו רבינו קצרות: "אין לי רשות לקום מהמיטה"! בעל הבית לא הבין את כונתו, וחשב כי הוא עייף ממסעו והניחו, ורבינו אברהם התפלל תפילת ערבית על מיטתו. כשחזר רבי עזרא, ביקש ממנו רבי אברהם כי יביא הבדלה למיטתו, וכך עשה, והבדיל רבי אברהם על מיטתו. רבי עזרא, ביקש מרבי אברהם כי יצטרף אליו לסעודה רביעית. רבי אברהם ענה לו: "לא אוכל לקום, כיון שלסעודה רביעית מחכים לי למעלה לעשות איתם"... רבי עזרא, נבהל מתשובתו של רבי אברהם וענהו מיד: הכיצד תדבר כן, והלא בריא הנך יותר ממני, היום לבד הלכת את חצי תל אביב ברגל? רבי אברהם לא ענהו, ותחת זאת ביקש מבעל הבית: "בא ונלמד משניות מסכת תמיד". ישבו רבי עזרא ורבי אברהם, ולמדו את מסכת תמיד. כאשר הגיעו למשנה האומרת: "הגיעו אלו ואלו, אמרו שלום הכל שלום" {פרק א' משנה ג'}, עצר רבי אברהם, וביקש מרבי עזרא כי ימשיך לומר לבדו עד סוף הפרק, וחזר ואמר לו: "הכל שלום". לאחר מכן, הוציא רבינו אברהם מתיקו את הספר הקדוש "מעבר יבוק" שהביא מביתו, {שחברו רבינו ברכיה ממודינא, ובו סדר לימוד מה לומר לפני הפטירה וכיצד למסור כל חלק מהנשמה להשי"ת בשלימות ובטהרה}, ולמד בו יחד עם רבי עזרא, ויחד הכין את עצמו לעלות לעולם שכולו טוב. לאחר שסיימו ללמוד אמר רבינו אברהם לרבי עזרא: "נשאר עוד רגע אחד ליציאת הנשמה, תאמר לרבי יוסף וולטוך שחבל שלא נמצא עמי ברגע זה, כי אז היה מרויח מאוד". רבינו אברהם ביקש כי יקבצו לו עשרה אנשים לומר עמם את קריאת שמע, ויחד עם כולם אמר את הפסוק ראשון עם כוונותיו, הכוללים את כוונת מסירות הנפש. ר' אשר העליון הי"ו {מראשל"צ}, הוא בנו של ר' אהרן העליון זצ"ל מת"א, שזכה להכיר את הצדיקים הנסתרים בת"א והיה מקורב אליהם ביותר. ר' אשר זכה להיות בפטירתו של צדיק, ולהיות אחד מהעשרה שעמדו בשעת יציאת הנשמה הקדושה של רבינו חכם אברהם הכהן זצ"ל, ואלו דבריו: "נולדתי בת"א בשנת תש"ט. מיום שהייתי בן שלש עשרה {תשכ"ב}, התלוויתי לאבי והייתי משלים מנין במקומות אליהם התבקשתי. דרכינו היתה להתפלל במוצאי שבת בביתו של הצדיק רבי עזרא פרחיה הכהן זצ"ל. ביתו ברח' השוק 3 {בתחנה המרכזית הישנה בת"א} היה בית ועד לחכמים, וצדיקים רבים הגיעו לביתו. גם הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל, היה שוהה ביתו מפעם לפעם. מוצאי שבת אחד, ואני בן י"ד שנה, כבר עשינו את ההבדלה, השעה היתה בערך 9.00 בערב, והנה שומע אני כי מחפשים מנין לקריאת שמע בביתו של חכם עזרא. ללא שהיות יצאנו אני ואבי לדרך. בהגיענו לבית, והנה רואים אנו כי תכונה בבית. אז עוד לא הבנו כי מתכוננים למעמד יציאת הנשמה של חכם אברהם. לחדר נכנסו עשרה אנשים בלבד, ביניהם היו חכם עזרא כהן, רבי חיים בנו של חכם עזרא, חתנו של חכם עזרא, דודי ר' יעקב חנניה זצ"ל, אני ואבי ועוד ארבעה אנשים. רבינו אברהם שכב על הרצפה, כולו עטוף לבנים, גם כיפתו לבנה היתה, תחתיו היה מוצע סדין. עמדו מסביבו, ורבי אברהם פקד על האנשים: לומר יחד קריאת שמע! התחלנו באמירת "שמע ישראל.. וכו', וכך המשכנו יחד "ואהבת את ה' וכו', את כל קריאת שמע, עד שהגענו ל"ה' אלוהיכם אמת", וחזרנו על שלשת התיבות "ה' אלוהיכם אמת". בהגיענו לתיבת "אמת" האחרונה, ראינו כי עצם רבינו אברהם את עיניו, ויצאה נשמתו הטהורה בטהרה בתיבת "אמת". עמדנו המומים כמה שניות ואז כיסו את גופו ופניו הקדושות בסדין ובקשו מאיתנו לצאת מהחדר" {עד כאן דבריו}. כך רבינו אברהם, שכל חייו קידש את עצמו במידת האמת, הקדושה והטהרה, עמל התורה והחזקת התורה, זכה ויצאה נשמתו ביום הקדוש ז' באדר ביום פטירת משה רבינו ע"ה, במנין עשרה ובאמירת ק"ש לאחר לימוד תורה בקדושה במוצ"ש, בתיבת "אמת". בהגיע הבשורה לירושלים עיה"ק, כי נאסף הצדיק, מיהרו ובאו המונים ללוות את הצדיק לדרכו האחרונה. על אף שקנה רבינו חלקת קבר בהר הזיתים, לא יכל להיטמן שם הואיל ובאותו זמן היה ההר בשליטת הירדנים. לפיכך נטמן בבית החיים בסנהדריה, מקום שם נטמן חמיו, ובו קבורים גדולי וצדיקים מאותו דור. על קברו נכתב: "פה נטמן, בעלי אבינו וסבנו היקר, החסיד, העניו הרב המקובל אברהם בנימין הכהן בן מזל ז"ל. הצדיק הזה פעל למען התוה"ק ולומדיה ומזכה את הרבים. נתבקש בישיבה של מעלה ז' אדר תשכ"ג ליצירה, תנצב"ה". לאחר פטירתו, אמר עליו בישיבת נהר שלום קדיש במשך שנה שלימה, ידידו ואהובו הגה"צ רבי ציון ברכה זצ"ל, בכוונות מיוחדות. בכל שנה ביום ז' באדר עורכים בישיבת נהר שלום לימוד לעילוי נשמתו הטהורה. אשתו שרה האריכה ימים, ונפטרה י"ז שנה אחרי בעלה, ונטמנה בבית החיים בסנהדריה, בסמוך ונראה לקבר בעלה, {כ5 מטר מימינו}. על מצבתה נכתב: "פה נטמנה אמנו וסבנו עטרת ראשנו, הכשרה בנשים, שרה דה בכורה כהן, בת רחל, אשת המקובל האלקי הרב אברהם הכהן זצ"ל, נלב"ע בשיבה טובה, ט"ז אייר תש"ם. תנצב"ה". זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אכי"ר, ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
חתנו ר' שלמה צברי באכסניא זו אעלה על נס את זכרו של סבי, חתנו של רבינו חכם אברהם זצ"ל, ר' שלמה צברי ז"ל ואשתו הצדקת סבתי מרת מזל ע"ה. בעיר צבירה {צד"י ובית דגושה בפתח} שבמחוז ארחב בתימן, ליד רחבה ורוצ'א, מצפון לצנעא, דרו כ-שלושים משפחות. חכמי הכפר היו מארי יוסף צברי זצ"ל ומארי סאלם עראקי זצ"ל. בעיר זו דר הגאון רבינו ישראל הכהן זצ"ל, מחכמי תימן לפני 350 שנה, שחיבר את הספר "סגולת ישראל" עה"ת, פירוש על המדרש הגדול. לרבי יחיא צברי היו ארבעה שנים: אברהם, סאלם, חיים, ושלמה, ובנותיו הם: חממה {יונה}, סלמה, נעמה {נעמי} ושושנה. בשנת תרפ"ו כאשר הגיע השד"ר רבי שלמה נדאף לעיר, תרם לו רבי יחיא שלש ריאל ורבע, ובנו אברהם תרם לו שתי ריאל . חממה אחות ר' שלמה נישאה לצדיק רבי יחיא צברי זצ"ל, שהיה גר בב"ב ונודע בגדולותו וצדקותו. ר' יחיא הינו חמיו של הגה"צ רבי לוי קשת זצ"ל, {אביו של רומיה אשתו}, מגדולי רבני תימן בב"ב. בילדותי הנני זוכר כי מארי לוי זצ"ל היה מגיע בקביעות לשמחות של משפחתינו, והיה ראש המדברים והמשמחים בה. ברצותו להאהיב את לימוד התנ"ך על צעירי הצאן, חד הוא להם חידה, היכן נמצאת מילת "בקבוק" בתנ"ך? כל החיפושים העלו חרס. בבוקר הגיעו כולם לתפילה, והנה מארי יחיא צברי זצ"ל בבית הכנסת. מיד פנו אליו הילדים בשאלה: מארי, הראה לנו היכן נמצאת מילת בקבוק בתנ"ך. מארי יחיא ביקש תנ"ך, ומיד הראה כי המילה בקבוק נמצאת בנביא ירמיה פרק י"ט {א-י'}. שנים ספורות לאחר שנת תרפ"ו, עלו בניו של ר' יחיא בגפם לארץ ישראל. אברהם ושלום התישבו בתל אביב, חיים בחולון, ושלמה דר בכפר השילוח בירושלים, בקהילה התימנית ששכנה אז במקום. כשגדל ר' שלמה, נשא את אשתו מזל כהן, אשת רבינו אברהם זצ"ל. לאחר שנפטר רבי יחיא, מכרו בניו נכסים רבים והשקיעו מאמצים לעלות את עצמות אביהם לקבורה בארץ ישראל. מאמציהם נשאו פרי ומקום מנוחתו הוא בבית החיים נחלת יצחק בגבעתים. ר' שלמה גויס לצבא הבריטי, ולחם במלחמת העולם השניה נגד הגרמנים. חמש שנים היה מנותק ממשפחתו וילדיו, בהם לחם בפורט סעיד שבמצרים, ובטוברוג ובנגאזי שבלוב. בסייעתא דשמיא ובזכות תפילות הצדיקים ותחינות הרבים, עצרו הבריטים את התקדמות הגרמנים לכיון א"י בפאתי מצרים והנחילו להם תבוסה גדולה. במלחמה זו גם נפצע סבי בגבו וברגלו. ר' שלמה חזר למשפחתו, וקיבל בתמורה לשירותו דירה בעלת חדר בשכונת יד אליהו בתל אביב, שלאחר תקופה הרחיבוה לחדר וחצי. ר' שלמה ואשתו מזל, גידלו שנים עשר ילדים בתקופת צנע ועוני, בדירת חדר וחצי, מתוך מסירות נפש לתורה ומצוות. ר' שלמה היה ממיסדי בית הכנסת "נוה נתן" בתל אביב, והיה הולך עם ילדיו עשרים דקות בעל שבת כדי להנחיל את מורשת הקריאה והתפילה לדור הבא. מנהיגי בית הכנסת היו מארי זכריה הכהן זצ"ל {על תולדותיו נכתב בספר נפש זכ"ה}, מארי נתן הכהן זצ"ל ומארי תעשה זצ"ל. לאחר זקנתו, היתה קשה עליו ההליכה לבית הכנסת נוה נתן, ולכן היה הולך לבית הכנסת הספרדי הסמוך בשכונה, בראשות הגר"מ מאיה שליט"א, והיה לאחד ממיסדיו. {כיום זהו בית הכנסת הגדול בשכונה}. ר' שלמה ז"ל השיב את נשמתו ליוצרה ביום הכיפורים, י' תשרי תשמ"ג בהיותו בן ע"ג שנה, ונטמן בבית החיים בחולון. אשתו הצדקת מרת מזל ע"ה, היתה דמות מיוחדת וסמל הצניעות והשתיקה. בענות חן נשאה את עול הבית הקשה וגידול בניה ובנותיה, בתקופת עוני ומחסור. תמיד ידעה במעט שיש לה לתת לכולם את ההרגשה שיש, וביתם הקטן אף קיבל אורחים בחמימות. קבלה מאביה הגדול את יראת ה' שהיתה טבועה בעצמותיה, את מידת הצניעות בלבוש ובהנהגה, ואת תפילותיה מעומק הלב. את ברכת המזון היתה מברכת מילה במילה, לאט לאט, בכונה גדולה. מרת מזל ע"ה נלקחה לבית עולמה ביום י"ג כסלו תשנ"ב ומנוחתה כבוד בבית העלמין בחולון. זכותם תעמוד ותליץ זכות בעד בניהם אחריהם: הבנים: אברהם {ואשתו מזל - דנמרק}, יצחק {ואשתו חנה, עמק הירדן- אפיקים}, יעקב {ואשתו רחל- חולון}, משה {ואשתו אהובה - רמת גן}, אבי מורי ר' דוד {ואשתו א"מ לאה- פ"ת} ויחיאל {רמת גן}, והבנות שרה {אשת חיים שמרגד ז"ל- עפולה}, רחל {אשת אריה ורמן ז"ל- חולון}, בתיה {אשת הרב שלמה גלעדי שליט"א- רחובות} רבקה {אשת הרב נפתלי דחבש שליט"א –ב"ב} אסתר {אשת הרב קלמן גולדשמדיט שליט"א- ירושלים} ולאה {אשת הרב ישעיה כלף שליט"א –ב"ב}.