משתמש:בן נחום/פס"ד משמורת

לשכתב

בפסיקה מתקדמת, קבע משמורת בין בני זוג גרושים, על כלבם

בפסק הדין של כב' השופט שאול שוחט, בו הוא דן בתביעה לקביעת הסדרי ראיה (ביקור בשעות וימים קבועים מראש) הנוגעים לבעלי חיים, מדובר בשני בני זוג שאספו לביתם כלבה, לה קראו שיינה, וחתולה שזכתה לשם ג'ין אייר. שתיהן סבלו מבעיות רפואיות קשות, ובני הזוג טיפלו בהן בחום ובאהבה, משל היו ילידיהם, ובתוך כך, נקשרו אליהן רגשית. לאחר זמן מה, נפרדו בני הזוג. שנתיים לאחר שהזוג נפרד, בן הזוג הגיש תביעה כנגד בת הזוג בה עתר למשמורת משותפת בשיינה ובג'ין אייר, לפיה מחצית הזמן הן ישהו במחיצתו, ולחילופין שאחד מבעלי החיים יעבור לחזקתו.

למציאת הפתרון בנושאה משמורת משותפת, נשאלת השאלה האם יש להתייחס לבעלי חיים כרכוש?

כב' השופט שוחט (תמ"ש 32405/01) התייחס לכך שקיימים חוקים, המטילים עלינו, בני האדם, חובות מוסריים כלפי בעלי חיים, שבהם ההתייחסות לבעלי חיים בעניינים מסוימים הינה כאל יצורים חיים בעלי רוח ונשמה, ואף ניתנת להם הגנה. משכך, קובע כב' השופט שוחט, ראוי שנקודת המוצא לא תהא בהתייחסות לג'ין אייר ולשיינה כאל חפצים, אלא כאל יצורים חיים ובעלי נשמה, יחד עם זאת, כב' השופט מבהיר מיד כי אין הכוונה בדברים אלה להשוות בין בני אדם לבעלי חיים.

מהי ההתייחסות לנושא בעולם המערבי ומה אומר המשפט העברי?

ביהמ"ש בחן את סוגיית התייחסותו של המחוקק האמריקני למעמדם של בעלי החיים – האם כקניין או כבעלי מעמד אישי. במסגרת פסק דינו, כב' השופט שוחט מפרט את המשפט המשווה בסוגיה זו, ומגיע למסקנה, שהמשפט המערבי המודרני משתייך אף הוא לזרם ההולך וגובר במשפט האמריקאי, אשר מתייחס לבעלי החיים, ובמיוחד לחיות הבית, לא כאל חפצים, אלא כאל יצורים חיים, בעלי נשמה ורגש, כמעין תחליף אפשרי למשפחה. המשפט העברי הוא מהראשונים שהנהיגו חוקים שעניינם צער בעלי-חיים, עוד במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס. כבר בספר בראשית, כאשר ניתן לנוח ולבניו היתר לאכול בשר, הם מצטווים : "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד). מצוות נוספות אנו מוצאים בספר דברים: מצוות שילוח הקן - לפיה יש לשלח את האם טרם לקיחת אפרוחיה מן הקן, על מנת שלא תצטער (דברים כב, ו-ז) ו"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). מצוות אחרות שבתורה, כגון "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא) ניתנות אף הן לפירוש כנוגעות לצער בעלי-חיים.

מה קבע מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, ומה קבע ביהמ"ש?

השופט מינה כמומחה מטעם בית המשפט , שביסס את חוות דעתו על עיקרון "טובת בעלי החיים", ותוך התעלמות מהצער או הסבל שייגרם למי מהצדדים שלא יוכל להחזיק בהם. המומחה קבע שיש להשאיר את שיינה וגי'ן אייר אצל הנתבעת, לקבוע הסדרי ביקור בין הנתבע לכלבה, ולא הסכים למשמורת משותפת.

שני בני הזוג נחלקו לגבי המלצת הסדרי הראיה. ביהמ"ש קבע כי אינו מקבל את המלצה זו, בין היתר, מאחר כי נראה, שהתובע מתעקש לקבל את אחד מבעלי החיים כמעין דרך לשמור על קשר עם הנתבעת. השופט קבע שהתרת המפגשים או משמורת משותפת תיצור כר נוח לחיכוכים ולמריבות. בפרט במצב בו לא הוכח שהמפגשים הללו נחוצים לשלמותם הנפשית של בעלי החיים, שממילא לא כל כך קשורים לנתבע, ולפיכך דחה את התביעה. [1]

השופט, שבחן את טענותיהם הכתובות של בני הזוג, ציין שהם התייחסו לבעלי החיים כאל ילדים בזמן שגידלו אותם במשותף, אבל לאחר הפרידה הם הפכו לרכוש. התובע הגדיר אותם "נכס משותף" ובת זוגו לשעבר טענה בתגובה שצריך לדון בעניינם על פי "דיני מיטלטלין". השופט היה מתקדם יותר מבני הזוג וקבע בפסק הדין שהמשפט הקיים בישראל אינו מתייחס אל בעלי חיים בכל מצב כאל חפצים אלא "רואה בהם בעניינים מסוימים יצורים חיים בעלי רוח ונשמה ומעניק להם הגנה למענם הם". ברוח זו פסק שיש לקחת בחשבון את צורכי בעלי החיים וקבע שהם יישארו אצל בת הזוג. [2]