משתמש:גל שטיינר/טיוטה

חופש הפולחן במשפט הבינלאומי 

הגדרה: חופש הפולחן הינו חלק מחופש הדת, ועקרון זה תומך בחופש הפרט או הקהילה, להפגין את אמונתם או דתם בדרך של הוראה, פולחן, תרגול ושמירת המצוות באופן אישי ובאופן פומבי. כמו כן נראה כי בעיני אומות רבות ובעיני אנשים רבים עקרון זה הינו כחלק מזכות אנושית בסיסית. בין היתר, זכות זו מאפשרת לאדם להמיר את דתו או אמונתו. במדינות בהן אין הפרדה בין דת למדינה, חופש הדת נתפס כזכות בעלת מעמד חשוב (במדינות דמוקרטיות) וכפועל יוצא מכך, הממשלה מחויבת להגן על זכותו של כל אדם לבצע פולחן דתי לפי מנהגיו ואמנותיו ללא קשר לדת השולטת במדינה. המדינה אמנם מאפשרת לפרט או לקבוצה להאמין בדת בה יחפצו, אך לא בהכרח מבטיחה את הזכות לעסוק בדת או האמונה בגלוי ובאופן פומבי . היסטוריה: מבחינה היסטורית, חופש הדת מהווה שימוש כדי להתייחס לסובלמות של מערכות תיאולוגיות שונות של האמונה, ואילו חופש הפולחן הוגדר כחופש פעולה אינדיווידואלי. כלומר, חופש הדת שימש התייחסות בסובלנות לתורת הדת, האמונה, ואילו חופש הפולחן הינו פעולה שקשורה לפרט ולא לכלל. כל אחד מהם קיים במידה שונה בחברה. מדינות רבות מבטיחות בצורה מסוימת חופש דת במדינתן, הכולל בתוכו את חופש הפולחן, אך לעיתים קרובות החופש מוגבל באמצעים שונים אשר מובילים לדיכוי חופש הפולחן כגון: חקיקה חברתית, מיסוי עונשין והפרת זכויות פוליטיות . חופש הפולחן הדתי הוכר לראשונה באימפריה הבודהיסטית של האימפריה הקדומה של הודו העתיקה על ידי אשוקה הגדול במאה השלישית לפני הספירה, אשר נתן צווים ספיציפיים לעסוק בפולחן דתי. חופש הפולחן התפשט במדינות העולם בשלב מאוחר יחסית וקיבל תוקף באמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בשנת 1976. עם זאת, נראה כי ישנם כתבים אחרים אשר מזכירים את חופש הפולחן. כך למשל הצהרת הדיאט (בית המחוקקים) בטרנסילבניה של טורדה, משנת 1558, הכריזה על תרגול חופשי הן בדת הקתולית והן בדת הלותרנית, אך בתקופה זו צורה אחרת של פולחן כגון הקלוויניזם היה אסור. הקלוויניזם נכלל בתוך הדתות המקובלות רק בשנת 1564. בשנת 1568, בראשותו של מלך הונגריה, ייסד הדיאט את הכנסייה האוניטרית של טרנסילבניה והרחיב את החופש הפולחן לכל הדתות. בית המחוקקים הכריז כי "אסור לאף אחד להפחיד אף אחד בשבי או לגרש למען דתו". ישנה הכרזה על שוויון בין הדתות שאוסרת על רשויות ופרטים לבצע פעולות, אשר עלולות לפגוע בקבוצות או באנשים אחרים בשל אמונתם הדתית. היעדר קיומה דת רשמית למדינה הייתה ייחודית במשך מאות שנים באירופה ועל כן, הצו של TORDA נתפס כהתחייבות המשפטית ראשונה לחופש הדת באירופה הנוצרית. ב-25 בנובמבר, 1981, העצרת הכללית של האו"ם העבירה את ההצהרה בדבר ביעור כל צורה של חוסר סובלנות ושל אפליה על בסיס דת או אמונה . הצהרה זו הכירה בחופש הדת כזכות בסיסית של אדם בהתאם לאמצעים אחרים במשפט הבינלאומי. ההצהרה כוללת בתוכה מספר סעיפים אשר מבטאים את חופש הפולחן: סעיף 6 (א) לאמנה מעגן את הזכות לחופש המחשבה, המצפון, הדת או האמונה וכולל את החופש, "לעבוד או להרכיב בקשר לדת או לאמונה [...]". סעיף 6 (ג) קובע את הזכות לחופש המחשבה, המצפון, הדת או האמונה וטומן בחובו את החופש, "לעשות, לרכוש ולהשתמש במאמרים ובחומרים הדרושים לטקסים או מנהגים של דת או אמונה" . כמו כן, בוועדת זכויות האדם ניתנה הערה כללית מס' 22.4 בה הגדירה שהפולחן משתרע על טקסים ועל פרקטיקות שונות שמעניקות ביטוי ישיר לאמונה של הפרט.

חופש הפולחן בחברה: כל דיון חברתי בעניין חופש הפולחן מכיל התייחסות למספר גורמים: היחס של אותו הפרט המאמין אל אלוהיו, אל שמירת הפולחנים של הדת ומצוותיו, אל קהילת המאמינים ואל אלו שאינם משתייכים לאותה קהילה. עוד יכלול התייחסות למבנה ההירככי של הקהילה ולמבנה הסמכות הפנימית בה, וכן התייחסות אל מערכת האמונות של הדת. תביעותיה של הקהילה הדתית נבחנות לרוב לפי רצון מאמיניה למול פגיעה אפשרית בפרטים או בקבוצות אחרות בחברה, קבוצות אחרות ובמוסדות חברתיים ומדינתיים. בין כל אלה נוצרת מערכת יחסים מורכבת שדורשת איזון ראוי. ככל, אדם משתייך לקהילה דתית מרגע לידתו. ההשתייכות לקהילה נתפסת כחלק מן ההגדרה העצמית שלו, והפולחנים והמנהגים שלה הם חלק מן המערך החברתי והאנושי של מרקם חייו. עם זאת, פולחנים דתיים עלולים להרחיק את הפרט מקהילתו ואף ליצור שסע בעם. במדינת ישראל הדוגמה המובהקת לכך היא טקס הנישואין. אם בטקס זה הפרט מרגיש שאינו יכול לבטא את דעותיו ואת רצונו, אלא נכפה עליו להשתתף בפולחן זר לו, מוביל הדבר באופן טבעי לתחושת ניכור . ההשתייכות לקהילה מבחינה חברתית יכולה לסתור את ההשתייכות מהבחינה הדתית על פולחניה השונים שמייחדים אותה. כך יכול אדם להשתייך לחברה דתית מבלי להיות נכון לשמור על מצוותיה ואמונותיה. הדבר עשוי להוביל למוקדי מתח רבים הן מצדו של הפרט והן מצדה של הקהילה. מתח זה מתגבר כאשר הפרט אינו מוכן לנתק את קשריו החברתיים מהקבוצה החברתית, ואילו הקבוצה דורשת מאותו פרט הצהרת אמונים או שמירת פולחנים כתנאי חברתי להשתייכות לקבוצה.

מעמד משפטי: המקורות העיקריים לחופש הפולחן במשפט הבינלאומי מעוגנים בסעיף 18 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, בסעיף 18 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ובהצהרה בדבר ביעור כל צורותיה חוסר סובלנות ואפליה על בסיס דת או אמונה . הוקם מנדט באו"ם אשר דן בעניין חופש הפולחן, ובנוסף מונחה גם על ידי החלטות רלוונטיות של מועצת זכויות האדם, האסיפה הכללית של האו"ם ושל גופים אחרים באומות המאוחדות (ראה החלטות), וכן תורת המשפט הרלוונטית של גופי האמנה והוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. כמו כן, בוחן הדווח המיוחד את הכלים הרלוונטיים לזכויות האדם ואת המשפט המשפחתי ברמה האזורית . חופש הפולחן מתקשר לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם וכן לרעיון ההפרדה בין דת למדינה. רעיון ההפרדה מכיל בתוכו שלושה יסודות שונים, אך כולם ביחד מחוברים ומתקשרים זה בזה. היסוד הראשון הינו מתן הגנה לדת ולמאמיניה מהגבלות ומרדיפות על-ידי השלטון. יסוד זה מוכר כזכות לחופש הדת. בזכות זו כוללת את החופש להחזיק בדעות שונות; החירות להשתייך לקהילה וכן האפשרות לקיים את פולחנה ללא מפריע; את החירות להאמין בדת ולעסוק בה ואת החירות של כל קבוצה דתית להקים מוסדות לקהילתה היסוד השני מדווה הגנה מפני המיעוטים הדתיים מפני רדיפה והתערבות של מאמיני הדת שבעלי רוב במדינה. קרי, הזכות לחופש מדת. המדינה מתחייבת שלא להתנות, ולתת טובת הנאה על בסיס השתייכות דתית. כמו כן, להבטיח כי מיעוטים אלו יוכלו לקיים את פולחנם והלחזיק באמונתם ללא הגבלה. זכות זו בין היתר מעוגנת "באמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם" . במדינת ישראל ניתן לראות התייחסות ליסוד זה כאשר נראה כי היהדות היא הדת הרשמית, אך לצד זאת מאפשרת המדינה לקבוצות דתיות שונות לקיים את פולחניהם ומצוותיהם ללא מפריע. היסוד השלישי הינו חובת המדינה להימנע משימוש בכוחה בין אם על ידי ניתוב מדיניות המיסוי המדינתית, בין אם על ידי מתן תמיכה כספית או בין אם באמצעות אכיפה, ממתן תמיכה ו/או עידוד לדת מסוימת או במוסדותיה . האגודה הבינלאומית לחופש דתי: כיום ישנן אגודות שונות שפועלות לקידום חופש הפולחן. אחת מהן היא האגודה הבינלאומית לחופש דתי (IARF) אשר נוסדה בשנת 1900 בבוסטון ומהווה את הקבוצה הבין-דתית הבינלאומית הוותיקה ביותר. האגודה הינה ארגון צדקה הפועל למען חופש הדת ברחבי העולם. היא פרושה על פני עשרים מדינות ומייצגת מגוון רחב של אמונות ובניהם הנצרות והאיסלאם. ל-IARF יש יותר מ-90 קבוצות הקשורות אליה. בשנת 1972 הוענק ל- IARF מעמד של מייעצת לאו"ם ביחד עם הקרן הכלכלית והחברתית של האו"ם (ECOSOC). דבר זה הווה תמריץ להקמת "הוועדה לחופש דת או אמונה" אשר קמה בשנת 1989, וקיבלה מעמד רשמי בשילוב עם הECOSOC בשנת 1992. חופש הפולחן עבר במרוצת השנים שינוי מהותי. הצעד המשמעותי ביותר הינו ההכרה בחופש הפולחן כחלק מהאמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם. הדבר הוביל לשינוי בתפיסת הפרט ובחירתו לקיים את מצוותיו ופולחנו לפי אמונותו ולא לפי אמונת דת השולטת באותה מדינה.

ראו גם: • The International Association for Religious Freedom (IARF) • חופש דת. • חופש מדת. • https://en.wikipedia.org/wiki/Freedom_of_religion קישורים חיצונים: • אמנה בילאומית כדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אוניברסיטת תל אביב. • דני סטטמן וגדעון ספיר, חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים, מחקרי משפט. • רות גביזון, דת ומדינה: הפרדה והפרטה, משפט וממשל. International standards on freedom of religion or belief

הערות שוליים : • https://en.wikipedia.org/wiki/Freedom_of_religion אמנה בילאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות – • https://www.nevo.co.il/law_word/Law09/amana-1040.pdf • ס'18 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם. • גביזון, ר'. (תשנ"ד). דת ומדינה: הפרדה והפרטה. משפט וממשל 005, 56-95. • סטטמן וספיר, ד' וג'. (2004). חופש מדת והגנה על רגשות דתיים. מחקרי משפט כ"א, 1-83. • https://en.wikipedia.org/wiki/International_Association_for_Religious_Freedom • UNITED NATIONS HUMAN RIGHTS office of the high commissioner http://www.ohchr.org/EN/pages/home.aspx