משתמש:המתעתק/אין שם
הדף הזה בא לבדוק את ההתנהלות של רשויות השלטון במדינת ישראל, ואת התפקוד של הזרועות המבצעיות שלהן במהלך מלחמת לבנון השנייה, לאור מספר עקרונות פשוטים שהציג באזיל הנרי לידל-הארט בספרו אסטרטגיה של גישה עקיפה, בשנת 1941.
העקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לידל הארט הציג רשימה בת 8 פריטים, שלוקחת עמוד וחצי בלבד, כאשר מפורטים הסעיפים. מטעמי זכויות יוצרים, הכתוב למטה איננו העתק מושלם של הדברים בספר.
עשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התאם את מטרתך לאמצעיך
- יש צורך בשיקול דעת. אסור "למלא פיך יותר משתוכל ללעוס". יש צורך להתמודד עם העובדות, ולשמור התוכניות בגדר האפשרי והניתן להשגה. אין לבזבז "רוח בוטחת" על מאמץ שווא.
- שוה את מטרתך לעיניך תמיד
- גם אם אתה נאלץ לבצע "שינוי כיוון", אל תשכח מהי מטרת העל. מותר ורצוי לסטות מהדרך הישירה כדי לא להיכנס ראש בקיר. אסור לאבד את הדרך לגמרי.
- בחר את הקו הצפוי פחות מכל
- יש להשתמש באלמנט ההפתעה. מה שצפוי, ככל הנראה גם מוגן.
- נצל את קו ההתנגדות הפחותה ביותר
- כל עוד הוא מוביל בסופו של דבר למטרת-העל שלך, לך בדרך שגורמת מינימום בעיות ומפיקה מקסימום תוצאות.
- נקוט קו פעולה הפותח בפניך יעדים לברירה
- תכנן את פעולותיך כך שתמיד תהיה אפשרות נוספת אחת לפחות. הדילמה של האוייב בקשר ליעד שלך (ולא לפעולה הספציפית שבה תנקוט), היא הייתרון שלך בפעולה. ככל שיש לך יותר יעדים, גוברים סיכוייך להשיג לפחות חלק מהם.
- הבטח שהן תוכניתך והן הערכותך תהיינה גמישות
- תוכניותך צריכות להיות מוכנות למקרה של הצלחה מוחלטת, כישלון מוחלט, וכל הטווח שבין לבין. חייב להיות קו פעולה מוכן לכל מקרה, מהבחינה התפישתית, כמו גם מהבחינה הטכנית.
אל תעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אל תטיל משקלך למהולמה שעה שיריבך דרוך על משמרתו
- ברגע כזה, ההגנה של היריב בשיאה, ולכן האפקטיביות של התקפה ישירה בשפל. אין לפתוח במתקפה ישירה, כל עוד הדרכים העקיפות לא הבטיחו שכוחו של היריב כבר משותק.
- אל תחדש התקפה לאורך אותו קו עצמו לאחר שכבר נכשלה פעם
- תגבורת כוחות לא תשנה את התוצאה מבחינה מהותית. אם רעיון מסויים נכשל, פנה לדרך חלופית.
העיקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיקרון שמוביל להצלחה בן שני שלבים: ערעור היריב וניצול ההצלחה: עליך לערער את היריב לפני המהלומה עצמה, ועליך לנצל את הצלחת המהלומה לאחר הבאתה עליו.
אסטרטגיה במלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כעת נבדוק מה נעשה בפועל, לאור כל אחת מהנקודות. התוכן הבא איננו סקירה מקיפה של האירועים, ולא מנסה להיות כזה. מדובר בסקירה של נקודות מפתח.
התאמה לשמונה הנקודות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התאמת היעדים ליכולות
- הניסיון הראשון היה לשחרר את החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב באמצעות פעולה צבאית. ההנחה שהדבר אפשרי הייתה חסרת בסיס, והתעלמה מהמגמה לשחרור חטופים ישראלים מהצפון רק בעסקות שחרור מחבלים (ראו: עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום). אין מניעה עקרונית מכך שניתן היה לשבור את הדפוס הזה, אך כדי להתגבר על תוצא ההתמדה יש להשקיע מחשבה יתרה ומשאבים נוספים.
- הניסיון השני היה להפסיק את ירי הרקטות מלבנון לשטחי ישראל תחילה באמצעות פעילות אווירית, ולאחר מכן באמצעות פעולה קרקעית מוגבלת, תוך כדי התעלמות מהניסיון שנצבר מהמלחמה בשטחים: ללא שליטה צבאית קרקעית אין אפשרות למנוע התארגנויות טרור, או פעילות טרור.
- אם הרצון היה להביא לשינוי מהותי של המצבים הללו, "עוד פעולת ראש בקיר" גם היא לא הייתה האמצעי הנכון. הפעולות שנעשו ננקטו ללא שום קשר למצב או למטרות.
- היצמדות למטרה
- המטרה המקורית של המבצע, השבת החטופים נשכחה כמעט מיד, אם נשפוט את התבטאויות מקבלי ההחלטות, הפעולות שנקטו, או התוצאות הסופיות. המטרה המקורית הוחלפה במטרה אחרת - הפסקה, זמנית מטבעה, של ירי הרקטות לעבר ישראל. "שינוי הכיוון" שבוצע עשוי היה להיות דרך פעולה נבונה - נסיגה מיעד בלתי-ישים והסתפקות ביעדים אפשריים - אלא שהנסיגה מהיעד לא הייתה מלאה. היעדרם של יעדים מוגדרים היטב הפך את ההיצמדות אליהם לבלתי-אפשרית.
- אלמנט ההפתעה
- קו ההתנגדות הפחותה
- פתיחת יעדים אלטרנטיביים
- גמישות
- מהלומה מול חומת ברזל
- חזרה על כשלונות
התאמה לעיקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדוגמה, בסוף מרץ ובאפריל 2007 פורסמו בעיתונות גילויים בהקשר של בחירת היעדים וההיצמדות אליהם:
כאשר חלפו האלופים על פני לשכת הרמטכ"ל התפזרו איש איש למשרדו, בטנם התהפכה. בבסיסי חיל-האוויר ברחבי הארץ כבר היו בעיצומן של ההכנות האחרונות למבצע תקיפת הפאג'רים, אבל אף אחד לא ראה תמונה שלמה וברורה. ישראל עמדה לצאת למערכה בלבנון מתוך תחושה קשה של השפלה ודחף עז לנקום, ללא תוכנית ברורה כיצד להשיג יעדים בגובה השמים וללא לוחות זמנים.
ובאמת, כפי שאמר האלוף הראל, כל גורם שהיה מעורב בהחלטות שהתקבלו ביום הגורלי ראה תמונה אחרת. השרים, שאישרו את התקיפה בעקבות חטיפתם של חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר באותו בוקר ללבנון, אפילו לא ידעו שצה"ל לא המליץ על ביצוע המבצע. הם פשוט שימשו חותמת גומי להחלטה מבושלת שהובאה בפניהם. מבחינתם, צה"ל עמד לצאת למבצע שיימשך כמה שעות, לכל היותר כמה ימים. הם לא יכלו להבין כי למעשה החליטו על מלחמה.
התוכניות המוקדמות של צה"ל למקרה של מלחמה בלבנון היו שונות: הן כללו תקיפה של יעדי תשתית כדי לאלץ את ממשלת לבנון לפעול בעצמה נגד חיזבאללה, ומהלך קרקעי להרחקת הקטיושות מהגבול. אבל תוכניות המגירה הללו עוקרו: מצד אחד, על ידי הדרג המדיני שלא אישר פגיעה במטרות תשתית; מצד שני, על ידי הרמטכ"ל חלוץ שפסל על הסף את האפשרות לפעולה קרקעית בלי שהציג תוכנית אחרת. אלופי צה"ל והרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה והשרים - איש לא ידע מה יהיה השלב הבא אחרי תקיפת הפאג'רים.
אלוף פיקוד הצפון התייחס בדבריו גם למטרות שהוצבו בתחילת הלחימה בלבנון. בין היעדים שמנה לא נכללו השבת החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. "היעד הראשון שהוצב לפני הכניסה ללבנון בקיץ האחרון היה פגיעה בתשתית החיזבאללה, והיעד השני היה החזרת השטח בדרום לבנון לריבונות לבנונית", אמר אייזנקוט.
"היה ברור שבמבצע צבאי לא ניתן היה לשחרר את החטופים", הוסיף אייזנקוט. לדבריו, "הפקודה הראשונה תוכננה לארבעה עד שישה ימי לחימה אבל התפתחה למלחמה שנויה במחלוקת שתוצאותיה שנויות במחלוקת. שולם מחיר כבד במלחמה. היקף החימוש במלחמה הזו היה חסר תקדים".