משתמש:חגית ארגמן/טיוטה

מקריאה על אמנות ועל נפש האדם אני מגלה שאני מסכימה מאוד עם נקודת מבט של הפסיכולוגיה כשהיא מתבוננת באמנות ומנסה ללמוד מהאמן ולהבין את עולמו הפנימי והחיצוני.

הפסיכולוגיה לומדת מהאמן הפרטי המשתתף בתרבות, בחברה ובמשפחה. יצירותיו של האמן – באמנות פלסטית, בשירה, בתיאטרון או בספרות – הן אוסף ואוצר של תיאורים, רגשות, השקפות פנימיות והשערות. יצירות אלו מביאות אלינו ניחוחות של זיכרונות, של היסטוריה ושל תרבויות, ונוסף לכך אנו זוכים, הודות לכישרונם ולרגישותם של האמנים, לראות, לשמוע ולחוות.

עם השנים ועם התפתחות האמנות בנושאים חברתיים, בשיח חברתי ובמודעות, הלמידה מאמנות מתעצמת וכוללת נושאים חריגים, חוויות שפל או שיא, לעתים רחוקות גם את המציאות האישית של האמן.

יצירה היא אחת מהחידות הפסיכולוגיות הגדולות: מה מביא אמנים לשיא, לחידוש וליצירה של פסגת יופי והרמוניה? ליצירות שרבות מהן הפכו לנחלת המונים מכל קצווי תבל? כישרון הוא נתון הכרחי להצלחה, אך לא כל בעלי הכישרון הצליחו להגשים אותו בחייהם. יצירה מחייבת השקעה של מאמץ, חריצות, עבודה, ובמאמר מוסגר נוסיף שהיא תלויה גם בתקופה.

סוגיה חשובה בפסיכולוגיה של היצירתיות קשורה לבריאותם של היוצרים הגדולים. יש שטענו ששיגעון וגאונות הולכים יחד ויש שטענו שייסורים הכרחיים לנפש האמן. גדולי האמנים מאופיינים בחיי תוהו ובוהו או בבדידות קשה, לעתים חוו אהבה קשה. קיימים סיפורים לא מעטים על חיים רדופים סבל והזיות, כמו במקרה של ואן גוך, על משוררים וסופרים אשר שלחו יד בנפשם.

פרויד הציע את תהליך הסובלימציה של היצרים הטבעיים כמנגנון היצירה העיקרי, ועם זאת סבר כי הסובלימציה קיימת דווקא אצל מי שכוחות ה"אני" שלו חזקים, שיש לו "אני מאמין" חזק והוא מוכיח דבקות ביסודות האמונה העצמית. לפי פירוש אחר, פרץ השיגעון עשוי להעלות זיקוקי דינור של פנטזיה ושאר רעיונות כתוצאה מנסיגה זמנית מתפקוד מציאות רגיל ושגרתי. אולם השפיות היא המאפשרת להכניס את הדמיון הפרוע למסגרת ולנסח אותו בשפה ברורה, שהיא טובה ואפילו יעילה והכרחית לכל יצירה גדולה.

האמן היוצר פורש לפני הצופה את הזיותיו ואת מאווי נפשו. הפסיכולוגיה מציירת עולמות שלמים, שעל פי רוב הגישה אליהם חסומה. ופה נשאלת השאלה הגדולה: האם הפסיכולוג קורא מחשבות? כנראה התשובה שלילית. מסתורית וכמוסה היא דרכו של האמן.