משתמש:יהודית גולן/העיר העתיקה של טבריה
חומות אבן שחורה, כיפות של קברים עתיקים, רישומי ההרים באופק – ועין התכלת של ים כנרת, זהו המראה המקדם את המגיעים אל העיר טבריה.
אחת מארבע ערי הקודש, עיר חכמים וסופרים, עיר עם עבר מרתק ועתידה לפניה.
תושבים מאונס!
טבריה נבנתה על ידי הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס,) בשנים ג' אלפים תשע"ח- תשפ"א (17-20 לספה'נ). העיר נקראה על שם הקיסר טיבריוס.
"ערב רב של אנשים התיישב שם," ממשיך יוסף בן מתתיהו ומספר על טבריה, (קדמוניות יח) "ולא מעטים היו גם אנשי הגליל וכאלה שהובאו אל מקום-היישוב באונס ובכוח מהארץ שהייתה תחת ידו, ביניהם היו אחדים מאנשי-המעלה.
הורדוס קיבל כחברים לתושבים האלה גם את האנשים העניים שאספם מכל מקום, ואפילו כאלה שלא היו בני-חורין בבירור (הכוונה כנראה לעבדים נוכרים. י.ג.). הוא פטר אותם מחובות רבות ועשה עימהם חסדים רבים והטיל עליהם את הכורח שלא לעזוב את העיר על ידי שבנה להם בתים על חשבונו והעניק להם קרקע, הואיל וידע שהיישוב הוא שלא כחוק ושלא כמנהג האבות של היהודים. מפני שבנייתה של טבריה נעשתה על גבי קברים, שהיו מרובים במקום זה וסולקו משם, והחוק שלנו אומר, שהתושבים טמאים שבעה ימים..."
העיר החדשה קיבלה חיש מהר מעמד חשוב עד כדי כך, שכבר בשנותיה הראשונות נטבעו בה מטבעות, פעלה בה מועצה בת 600 חברים וכן מונו קצינים ומפקחים על החוק ועל הסדר.
להורדוס אנטיפס, שדרכו אצה לו להעמיד עיר שלמה על תילה – לא היו שיקולים של רווחה או נוחות האזרחים. כמיטב המסורת בימים ההם – העביר תושבים ממקום למקום והודיע לכך וכך משפחות שעליהן לעקור לטבריה, כשמעמדן והנכסים שהיו להן אינם בהכרח משנים את הגזירה.
הורדוס המושל, שעד כה ישב בעיר ציפורי, שם גם היו בתי אוצרותיו ו"משרדי הממשלה", העביר אף הוא את מטה ממלכתו לטבריה.
עיר שנויה במחלוקת!
כבר עם הניצנים הראשונים שבשרו על הקמתה של טבריה קמה התנגדות עזה לרעיון בקרב היהודים החרדים לשמירת התורה ומצוותיה.
שנים רבות קודם לכן, שכנו במקום יישובים עתיקים בשם רקת וחמת ואף בספר יהושע (יט – ל"ה) נזכרות הן כערי מבצר. רש"י בפירושו (מועד קטן כ"ה ב) אומר: רקת היא טבריה ויש לציין כי רקת הייתה עיר מבצר מוקפת חומה בימי יהושע, על כל המשתמע מכך.
כמקום ישוב עתיק היו במקום קברים עתיקים, ובניית עיר על גבי הקברים הללו - עוררה התנגדות רבה. אלא שהורדוס לא נמנה כידוע על חוגי הקנאים, וחלק מן הקברים העתיקים שעוררו את ההתנגדות - פקד פשוט לסלק משם...
העיר טוהרה מטומאתה רק בזמן רבי שמעון בר יוחאי, לאחר שיצא מן המערה.
כשם שיעקב אבינו לאחר שניצול מעשיו תיקן כתודה לה' שווקים, מטבע או מרחצאות (לפי דעות שונות,) כך עשה רבי שמעון בר יוחאי ששאל: האם יש דבר שצריך לתקן? ואמרו לו יש מקום שיש בו ספק טומאה ויש להם צער לכוהנים להקיף את המקום. שאל רבי שמעון בר יוחאי האם יש אדם היודע האם המקום לא הוחזק כבית קברות? (שאם הוחזק הוא בית קברות גמור ולא ניתן לטהרו,) אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ בן זכאי תורמוס לתרומה, שצריכים להישמר בטהרה. אזי קיצץ רשב"י תורמוסים והשליכן במקום ההוא ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציין את מקומות הקברים." (על פי גמ' שבת ל"ד.)
ועל כך משורר הפייטן:
"טיהר את עיר טבריה, עשה אותה נקייה, הודו לו משמיא – אדוננו בר יוחאי..."
מלבד בעיית הקברים שהייתה בעיר, היה גם הארמון שבנה לו הורדוס אנטיפס במקום - נושא להתנגדות מכוונים שונים, כיוון שהיו בו ציורי חיות, ואף האצטדיון שנבנה במקום הכעיס את שלומי אמוני ישראל.
אלא שצו המלך היה מוחלט, וההתנגדות לא הפריעה כהוא זה לבנייתה ויישובה של טבריה. כאמור, בעיר החדשה יושבו יהודים ומעט נוכרים כשהתושבים מעוטי היכולת קיבלו מהשליט קרקעות והוא אף בנה להם בתים על חשבונו, זאת כדי שיתמידו לשבת בעיר.
מחאה טבריינית
כעשרים שנה לאחר יסודה של טבריה הודח הורדוס אנטיפס מכיסאו והוגלה למרחקים, והמלך אגריפס הראשון נועד למלא את מקומו. עוד לפני שהתחיל אגריפס למלוך בפועל, גזר הקיסר קליגולה להציב פסל בדמותו בבית המקדש, תפקיד שעל ביצועו הופקד הנציב הסורי שהיה מגיע מדי חורף לנפוש באקלימה הנעים של העיר טבריה.
הפעם הופרע הנופש של הנציב על ידי יהודי העיר (ואולי גם יהודים נוספים שהגיעו למקום,) שמחו נגד הגזרה במשך ארבעים יום רצופים! המחאה עשתה את שלה, והנציב שחשש כי בעקבות קיום הצו – עלול להתפתח מרד רב ממדים, הפר את הגזרה.
שנות מלכותו של המלך אגריפס הראשון היו קצרות והוא מת בחטף. לאחר מספר שנים בהם נשלטה טבריה על ידי נציב רומאי – סופחה העיר לשלטון אגריפס השני.
אחר החורבן
רק חמישים שנה חלפו מעת נוסדה העיר, והנה ניתכה על עם ישראל הגזירה הנוראה של חורבן בית שני. במרד שפרץ נגד הרומאים לא לקחה חלק העיר טבריה וכך, אף לאחר החורבן, המשיכה לעמוד על תילה ואף הייתה מקום מושבם האחרון של הסנהדרין. בטבריה נכתב רובו של התלמוד הירושלמי ואף נחתם.
בטבריה חיו ופעלו אישים ידועים ביניהם:
בן עזאי – מתלמידיו של רבי עקיבא הרביץ בטבריה תורה לתלמידיו, ואף רבא אמר עליו: "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא" (קידושין כ' א' )
רבי מאיר בעל הנס - היה דורש "בבי מדרשא דיטבריה" (ירושלמי חגיגה ב' א,) וכן ב"כנישתא דחמתא" (קהלת רבא ז' ח', רות רבא ו, ד, )
רבי חייא רבא - שעלה מבבל והתיישב בטבריה, ומובא עליו: "מעשה ברבי חייא רבא שהיה יושב ומעיין בתורה בבית המדרש הגדול של טבריא בערב פסח..." (רות רבא ג,ד,) וכן "מעשה ברבי חייא שעשה נדבה בבית המדרש הגדול שבטבריה..."
הוא רבי חייא שהלך עם חכמים בבקעת ארבל הסמוכה לטבריה וכשראו את כוכב איילת השחר שאורו עולה אמרו: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל שהיא הולכת היא רבה והולכת..." (ירושלמי ברכות א,א,)
רב כהנא - גם הוא עלה מבבל והתיישב בטבריה, ואמרו עליו "ארי עלה מבבל"
מיד ליד
בשנים הבאות הוסיפו יהודים והתגוררו בעיר תחת שלטון מוסלמי אם כי העיר הלכה ודעכה. מאוחר יותר הגיעו הצלבנים וכבשו את הארץ (לפני כתשע מאות שנה,) והם טרחו ובנו את העיר מחדש, צפונית למיקומה הקודם, כשהם הופכים אותה לבירת נסיכות הגליל. טבריה המחודשת זכתה לחומה מרשימה, לארמונות ואף למבצר אליו ניתן היה להגיע בסירה הישר מים הכנרת.
שלטונם של הצלבנים בארץ נמשך כתשעים שנה, עד למפלתם מול צבאותיו של צלאח א דין (1187- ד"א תקפ"ב). טבריה חרבה ונותרה בחורבנה במשך מאות שנים, עלובה ושוממה, כשבניה הרחק בנכר.
נשיא לעמו
בשנת 1561- ה"א שכ"א - הצליח דון יוסף הנשיא - להבעיר בלבו של הסולטאן סולימאן המפואר את הרצון לתת ליהודים רשות לבנות מחדש את העיר טבריה.
דון יוסף, שהיה בן אנוסים וחזר לצור מחצבתו, ראה את המוני הפליטים היהודים שברחו מארצות האינקוויזיציה - מתקשים להתאקלם בארצות נכר, וקיווה כי עיר משלהם בארץ הקודש, תביא עמה בשורת מנוחה ובניין לאותם נעים ונדים.
הוא אף ידע, כי גם הסולטאן ייהנה מעיר תוססת שתהיה כפופה למרותו בארץ ישראל ולכן יתן את הסכמתו לעניין בשמחה.
במהלך פוליטי מחוכם, שנועד כדי שלא יקומו עליו משנאים וקנאים צרי עין, שארבו כל העת למפלתו בחצר הסולטאן - החליט דון יוסף להציג כך שיוזמת בנייתה של העיר תהיה של דונה גרציה מנדס, דודתו וחמותו האלמנה, שברחה מספרד עם כל נכסיה והייתה פטרונית לכל דבר של קדושה ויהדות.
ואומנם כאשר העלתה דונה גרציה את הרעיון בפני הסולטאן התלהב סולימאן מאוד, ואף הצגתה של דונה גרציה כיוזמת ומקימת העיר ישרה בעיניו. דון יוסף ודונה גרציה ביקשו לחכור את העיר מן הסולטאן, אולם הסולטאן נענה להם בעין טובה ונתן להם את העיר וסביבותיה במתנה כשבתעודה רשמית, חתומה על ידי הסולטאן, בנו ונכדו העתיד למלוך הוא אף מכתיר את דון יוסף כמושלה של העיר העתידית. דון יוסף דחה את המינוי מחשש לעורר עליו עין רעה בקרב שונאיו הרבים בחצר הסולטאן.
(אגב, מקורות שונים מציינים כי למעשה דונה גרציה חכרה את העיר תמורת 1000 דוקאטים לשנה, אותם שילמה לסולטאן. דבר המזכיר את עניין עפרון החתי...)
מדוע דווקא טבריה?
בארץ ישראל היו מקומות נוספים חרבים, בהם יכלו דון יוסף ודונה גרציה לבחור כדי לבנות מחדש. השערות שונות הועלו, מדוע נפלה הבחירה דווקא על העיר טבריה. ייתכן כי הסיבה נעוצה בכך, שהיה זה מקומה האחרון של הסנהדרין, מקום בו כינס רבי את ששה סדרי משנה. אולי בשל קרבתה לצפת עיר המקובלים נבחרה העיר הזו, או שהמאמר: "וטבריה עמוקה מכולם ומשם עתידין ליגאל..." (ראש השנה לח – א-ב) היה לנגד עיניהם. הסיבה האמיתית אינה ידועה, וברור שמסובב הסיבות בחר בעיר זו ולכן זכתה טבריה להיבנות מחדש.
עד שתבנה טבריה...
לאחר שהרשות הכתובה הייתה בידם, הזדרז דון יוסף ושיגר לתפוצות ישראל באירופה 'קול קורא', בו הוא מודיע כי כל יהודי יכול מעתה למצוא נחלה ומנוחה בעיר טבריה וזאת אף ללא כל השקעה. גם הנסיעה לארץ ישראל תהיה על חשבון המייסדים, כאשר המבקשים לעלות צריכים "רק" לארוז את חפציהם ולעלות על האוניות השונות המיועדות לכך (השייכות לבית מנדס, שנשאו עליהן דגל ועליו סמל 'גור אריה יהודה') והעוגנות בנמלי אירופה. על החתום הייתה כמובן דונה גרציה לבדה.
השמועה הכתה גלים בין היהודים הדוויים. רבי משה אלמושנינו דרש דרשות נלהבות למען העלייה, יהודי קהילת קורי שבאיטליה החליטו לעלות כאיש אחד, אולם לא היה בידם ממון לנסיעה עד לאוניות והם שלחו שד"רים ובידם מכתב קורע לב לנדיבי עם לבוא לעזרתם.
השמועה הגיעה אף לארץ ישראל שם התקשו יהודי צפת וסביבותיה להאמין כי אומנם טבריה עומדת להיבנות. חורבנה של העיר בעת ההיא היה מוחלט ויהודים היו נוהגים לברך איש את רעהו ב: "עד שתבנה טבריה" – על דרך "עד בוא הגואל..."
השמועה עשתה לה כנפיים גם בין הנכרים ובמכתב בעל נימה אנטישמית מוסווית – אותו כתב ציר צרפת בקושטא לחברו הוא מציין: "ליוסף נשיא ניתן הרישיון מאת האדון הגדול באישורו של הסולטאן סלים ובנו מוראט. רישיון זה מאפשר לו לבנות עיר למטה מצפת על חוף ים כנרת, שם יוכלו לגור יהודים בלבד... כמו כן אומר הוא לנכריז עצמו כמלך היהודים לפיכך דורש הוא בתוקף את כספו..." (מדובר בחוב שמלך צרפת היה חייב לדון יוסף וסירב לשלמו. )
אבן ארדוט – שליח נאמן
דון יוסף עצמו לא הגיע לפקח על ענייני הבניה מקרוב, משום שמעמדו בחצר הסולטאן לא אפשר לו לעזוב את טורקיה. אולם הוא שלח לשם את נציגו האישי, רבי יוסף אבן ארדוט, שהיה תלמיד חכם ואיש נמרץ מאוד.
וכך כותב הרופא מאווניון רבי יוסף הכהן בספרו "עמק הבכא":
"ויבוא דון יוסף הנשיא בתוך היוצאים מכור הברזל מפורטוגאל פיררה, וישב שם ימים אחדים וילך משם תוגרמתה וימצא חן בעיני שולימאן המלך ויאהבהו מאוד. ויתן לו המלך את חרבות טבריה ושבע מערי הפרזי אשר סביבותיה ויתנהו לשר ולקצין עליהן בעת ההיא. וישלח דון יוסף שמה את ר' יוסף בן ארדט משרתו, לבנות את חומות העיר וילך וימצא גם הוא חן בעיני המלך ויתן לו שישים אספרי (מטבע טורקי) דבר יום ביומו..."
אבן ארדוט הגיע לטבריה עם פמליה של שמונה שומרים, ובידו כתב מינוי מיוחד עליו היה חתום הסולטאן בכבודו ובעצמו. כדי לסלול את דרכו בבניית העיר, הביא נוסף לכך גם שני מכתבים מטעם הקיסר, האחד לפאשה (מושל) דמשק והשני לפאשה של צפת ובהם מתבקשים השניים לסייע לו בכל.
צו מלכותי נוסף היה בידו שיועד לכל הבנאים, הסתתים ופועלים באזור – להתייצב לעבודה תחת פיקוחו, כאשר מי שיהין לסרב לפקודה ייענש קשות.
ואומנם הצו עשה את שלו והמוני הפועלים החלו בתנופת בנייה אדירה. העיר החרבה התעוררה מתרדמה רבת שנים וקול מכוש ופטיש החלו נשמעים בה.
בית ושדה
העיר הייתה מלאה הריסות וחורבות ורבי יוסף הכהן מספר על כך: "וירבו שם האבנים לרוב כי עיר גדולה הייתה טבריה לאלוקים בטרם עלות הכורת עליה, ותליסר בי כנישתא (13 בתי כנסת) נמצאו בתוכה בימי רב אמי ורב אסי..."
האבנים הרבות שהתגלגלו במקום שמשו את הפועלים בבואם לחדש את העיר.
הבית הראשון יועד להיות בית כנסת וישיבה, ואחריו נבנו בתים נוספים.
הפליטים החלו להגיע ממרחקים מתיישבים בכל בית בנוי. אף תושבים ממקומות שונים בארץ, שהגיעו לחזות בפלא הגדול של תקומת העיר – נותרו לדור בה.
על פי תוכניתו של דון יוסף נבנתה חומה סביב העיר, ואחרי שזו הושלמה ניטעו עצי תות לצורך גידול תולעי משי במקום ובשלב ראשון הוזמן אף צמר מספרד, כדי להקים בעיר תעשיית אריגים, ממנה יוכלו התושבים להתפרנס. בשלב הבא יועד הצמר להיות מתוצרת פנימית כאשר התושבים החלו מגדלים צאן.
על פי מקורות שונים, הכין דון יוסף גם תוכנית מעניינת לניצול מעיינות המרפא – חמי טבריה.
הסתה וסופה
אלא שכאן קפץ על התושבים המייחלים לשבת בשלווה בטבריה – זעמם של הגויים, מבקשי רעתם. ראשית – היו אלו שונאיו של דון יוסף, שהקשר שלו לעיר הנבנית גונב לאוזניהם. הם ניסו להכפיש את שמו בעיני הסולטאן, בכל דרך שהיא. אולם העלו חרס בידם.
גם הנוצרים עקבו מארצותיהם אחר הבניה ורגזו על החוצפה היהודית – להקים להם עיר עצמאית.
אלו ואלו הפנו את חיציהם אל ארץ ישראל, והחלו מסיתים את המוסלמים בארץ כנגד היהודים המתיישבים בעיר. "הם יכבשו מכם את הארץ ולבסוף יגרשו אתכם ממנה!" לחשו באוזניהם של התושבים. הרכילות הזדונית הבעירה בלב המוסלמים את אש הקנאה והתסיסה אותם.
באחד מכפרי הגליל פעל שריף זקן שהבעיר את המדורה. כאשר נאם בפני המתפללים במסגד מרכזי התרה באחיו: "אל תתנו לבנות את העיר הזאת, כי מרה תהיה באחרונה, כי מצוא מצאתי כתוב בספר עתיק יומין כי בהבנות העיר אשר שמה טבריה – תאבד אמונתנו והיינו חטאים..."
הפועלים נחרדו מ"נבואתו" של השריף ופסקו בבת אחת להגיע לעבודה. אבן ארדוט מיהר לדווח על כך לדון יוסף, ולאחר שתדלנות הריץ דון יוסף מכתב בשם הסולטאן ובו פניה לפאשה של דמשק, שידאג להמשך העבודה.
הפאשה, שחשש לכיסאו – מיהר לתלות את השריף ועוזרו והעבודה חזרה למתכונתה.
בעת הבניה גילו היהודים מטמון עתיק:
"וישובו ויחפרו לעשות חומות העיר, וימצאו אבן גדולה ותחתיה סולם יורד ארצה, ושם במה גדולה מלאה צלמי שיש ומזבחות כמשפט במות הערלים. וגם שלושה פעמונים נמצאו שם בעת ההיא, אשר הטמינו הערלים בימי גואידון המלך הערל האחרון אשר מלך בארץ ההיא, בעלות הכורת עליהם..." (עמק הבכא)
האלילים שנמצאו נותצו ונהרסו על ידי משרתיו של אבן ארדוט והשמחה בעיר גברה מאוד.
דין תורה
השמועה על טבריה הנבנית הכתה גלים בעולם היהודי, אלא שהיו רבים שלא האמינו ביוזמה ולא נתנו לה כל תקווה. באותם ימים מכר סוחר יהודי למשנהו סחורה ששווייה שתי גרוסטות (מטבעות איטלקיים) בשמונה גרוסטות, פי ארבעה ממחירה, כיוון שהתשלום נועד לעת בה תשלם בנייתן של חומות טבריה.
והנה נשלמה הבינה והקונה לא רצה לשלם את המחיר המפולפל בטענה כי הוא לא האמין שחומות טבריה ייבנו עוד בימי חייו.
דינם של השניים הובא תחילה בפני רבי צמח – שכנראה היה רבה של טבריה, ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, הובא דינם לפני פוסק הדור- המבי"ט – רבי משה מטראני, שהתגורר בעיר צפת.
בשנת הא אלפים שכ"ה, בחודש כסליו הושלמה בניית העיר מחדש:
" והעיר טבריה אשר בנו – אלף וחמש מאות אמה יסובבוה, ותשלם המלאכה בחודש כסליו... וישמח דון יוסף מאוד ויתן תודה לאלוקים... כי האיש דון יוסף גדול מאוד ויהי שמעו בכל הארץ." (עמק הבכא)
נוסע פורטוגזי בשם פנטיליאו ד'אבירו ביקר בטבריה וכתב עליה: "חזקה וחומותיה טובות, וגם הרבה אילנות – תפוזים גדולים ועצי מחט פיארו את הסביבה... הגבירה דונה גרציה תעזוב עם כל משפחתה את קושטא, כדי להתנחל בטבריה, ויחד עמה יעלו כל היהודים שירצו ללכת אחריה... לשמע בשורת בואה של 'הגבירה' לטבריה שמחים כל היהודים היושבים בארץ ישראל שמחה גדולה, ותקוותם גדולה שמיד אחר כך יבוא משיח..."
תולעי המשי בשבת
עצי התות שניטעו סביב טבריה שמשו כמאכל לתולעי המשי, מהם תכננו התושבים להפיק משי. אגב, המשי יועד גם לתעשיית מלבושי שבת מיוחדים לתושבי העיר. אלא שכאן ניקרה בלבם שאלה, האם וכיצד יאכילו את התולעים הללו בשבת קודש.
השאלה נשלחה אל פוסק הדור - רבי יוסף קארו שדר בצפת, ובספרו "אבקת רוכל" סימן ל"א מובאת השאלה כלשונה: "ילמדנו רבנו – תולעת המשי, מהו לספק להן העלין בשבת, המוכנסים בערב?" ותשובתו: "נראה לי דמותר לספק להם, דלא גריע מאווזים ותרנגולים ויוני הדריסאות ש'מזונם עליך'. וכן כתבתי בספר בית יוסף בטור או"ח ס' שכ"ד."
בטבריה - המתינו בצפייה לדונה גרציה שהתכוננה לעלות לארץ ולהתיישב בטבריה. אלא שדונה גרציה בת השישים נסתלקה לבית עולמה בשנת ה' שכ"ט (1569), טרם שזכתה להגשים את חלומה הגדול. דונה גרציה נטמנה בהר הזיתים.
הישיבה שפעלה בטבריה הוסיפה להיתמך מעיזבונה של דונה גרציה, וכעשר שנים לאחר פטירתה, מספר רבי זכריה בן סעדיה בן יעקב מתימן, שביקר בעיר על כי מצא בטבריה את אותה ישיבה.
מאז פטירתה של דונה גרציה נעצרה התפתחותה של העיר. שוב לא הגיעו עולים רבים כמקודם להתגורר בה והפועלים המוסלמים שהופקדו על מלאכת הבניה עבדו בעצלתיים, ואף חיבלו בעבודה בכל עת מצוא.
אף דון יוסף הנשיא זקן, ולא יכול היה לעזוב את קושטא וכעשר שנים לאחר פטירת דודתו וחמותו, בשנת ה"א של"ט בי' באב נפטר דון יוסף.
היישוב היהודי בטבריה הוסיף להתקיים כמאה שנה, אולם אחר כך שב ודעך, עד שחודש שוב בשנת תק"ב על ידי רבי חיים אבולעפיה. אולם תקופה זו – נושא היא למאמר בפני עצמו.